את הקונספט, את שניהם, תבע הימין.
השני מלוהג בגאווה גדולה ואילו הראשון מסונן בלחישה רוויית שנאה לרבות גוונים של טינה ולא מעט קינאה, בעיקר בשל הדרה, זו של "אזרחי מדינת תל אביב" כלפי "עמישראל" בפריפריה וזה בהחלט אינו תיוג דמוגרפי גרידה אלא מכלול שלם של מאפיינים תרבותיים ואישיים של שני הציבורים שנכללים בה.
וכעת אפשר להתפצל לכאן או לשם, כלומר לקונן על הפילוג או להיות מאוד גאה בו ואפשר גם להגיד ברוח הרוחניות המאוסה, כי לא מדובר בפילוג אלא בהטעיה, מן הסוג של הפאטה מורגנה, אותה תופעה דמונית עזה שתוקפת אנשים על סיפה של הזיה במיוחד רעה, לקראת סיום הופעתם על פני האדמה.
אולם לא עוד, כלומר אפשר להניח לרגע לתקינויות מכל סוג ולהודות באשמה או להאשים את מי שאשם שאני ואת(ה) צריכים להודות ב"אשמה" וזו בדיוק הדרך שאני בוחר בה.
והסיבה שאני בוחר לנהוג כך, היא משום הנחה שזו הדרך היחידה להציל את מדינת תל אביב שלי, או מה שנשאר מישראל הישנה, מציפורניה של ישות חדשה שבה מושכנו לנצח כל הסוגים של המחשבה והמוסר בעקבותיה, בתמורה לאמונה אבסולוטית שנשענת על חרדה קיומית שניזונה בעיקר מהסתה של הנהגה צינית נטולת נשמה, (חילונית ודתית כאחד).
ולא סתם הזכרתי את ישראל הישנה, זו שאנחנו כאן בזכותה ואין לנו שום סיכוי לשרוד כאן בלעדיה.
ישראל הישנה אינה סוג של RELIC* שהמצאתי כרגע וניתן לסחור בה או להיזכר בה רק בערבי יום העצמאות, אלא תנאי עיקרי לקיומה של מדינה יהודית וזה היה נכון בראשית המאה הקודמת ועד הקמתה של המדינה, כמו שזה נכון בראשיתה של הנוכחית ואלה שיבואו אחריה.
אילו תושביה היהודים של ארץ ישראל ההיסטורית היו חלק אינטגראלי מן ההיסטוריה של האזור ואילו לא היה בתולדותינו בהיבט זה חלל של אלפיים שנה, הרציפות הייתה מבססת לא רק את הזכות למולדת אלא גם מייצרת את הכלים הגיאופוליטיים – דמוגרפיים – אתנוגרפיים להשתלבותנו באזור ללא סימני שאלה שמטילים ספק הן בלגיטימציה של עצם קיומנו כאומה והן בזכותנו לטריטוריה.
אולם היעדרותנו למשך אלפיים שנה היא עובדה שאי אפשר להתכחש לה ולו משום שהמציאות אינה מעוצבת על ידי קבלני דעה שלנו רק, אלא על ידי קולקטיב גדול של יחידות אתניות שאנחנו חלק מאוד קטן ולא ממש משמעותי בה.
בעת זו, חלום ההשתלבות באזור הוא אפילו לא חלום באספמיה. האפשרות הזאת פחות או יותר נעלמה הן בעקבות השינויים הפוליטיים האזוריים של השנה האחרונה והן בעקבות התנהלותנו מעת שהקמנו כאן מדינה.
כך ובהעדר הרצף ההיסטורי ולא מעט מעשי נבלה, אנחנו נטע זר במזרח התיכון ונשאר כאלה גם בעתיד הנראה לעין.
השאלה אם כן האם וכיצד ניתן לשרוד למרות מגבלת הזרות במציאות האזורית החדשה שנוצרה בשנה האחרונה.
הסכמי השלום והחתירה אליהן, לאחר עשורים של כיבוש והתנהלות פשיסטית, גזענית, מתנשאת ומתנכרת ובסביבה גאו-פוליטית גועשת ומשתנה, אינן אפשרות פרקטית או ישימה.
בקביעה הזאת אני מסכים עם הימין הישראלי, שהגיע לאותה מסקנה אולם בדרך לגמרי שונה.
זכותנו לישות מדינית בטריטוריה הארץ ישראלית אינה זכות אלוהית מוקנית אלא תולדה של מציאות היסטורית קשה, שבה העולם הנאור הכיר בזכותו של שארית הפלטה למדינה משלו בעקבות הקורבן הבלתי יאומן של חלק מן העם הזה, בשואה.
קבלת הלגיטימציה, (והיא, בניגוד למה שאנחנו חושבים אינה נצחית כלל וכלל), מתבססת על הקורבן של שישה מיליון מבני עמנו שהתאיידו במרכזה של אירופה כתוצאה מרצח שיטתי של בני עמנו על ידי בני אומה לכאורה נאורה.
נכון שהתנועה הציונית והמסע הפוליטי שניהלה כמחצית המאה תרמו רבות להקמתה של המדינה, אולם אני מסופק אם היינו זוכים לה ללא הקורבן הגדול של השואה.
אולם אליה וקוץ בה. לגיטימציה משולה לאשראי, היא אינה עומדת לנצח לרשותך.
קיומה מותנה באופן השימוש בה וביכולת שלך לשמר את מה שקיבלת באמצעות השקעה נבונה.
להרגיז על בסיס יומי את המלווים שלך, אינה נחשבת בעיני להשקעה נבונה.
אם כך, מדוע ישראל על הנהגתה בעת האחרונה עושה את כל לאל ידה, כדי להרגיז את כל העולם ולשם מה?
והתשובה לשאלה הזאת נגזרת ממציאות אוניברסלית קשה, לפיה יכולת המחשבה והשימוש בה אינם אקסיומה להתנהלות אנושית ברמה האישית והקולקטיבית ולעיתים ציבורים גדולים זונחים אותה בעיקר למען אמונה דתית או אידאולוגיה.
שנים רבות האמנתי שהמבחן העיקרי להתנהלות אנושית הוא שימוש משכיל בתבונה ובמוסר שנגזר ממנה.
עם השנים, אתה לומד מן האירועים, הן ברמת הפרט והן ברמת הקולקטיב(ים) סביבך, כי ההנחה הזאת פשוט אינה נכונה.
מי מאתנו לא נתקל במהלך חייו באנשים בלתי מוסריים בעליל שהדירו מדרכם גם את דרכה של החוכמה, ונוהגים כך לעיתים ללא צורך וללא רווח אישי בעקבותיה.
והתנהלות כזאת קיימת גם אצל ציבורים, לעיתים אצל עמים שמאבדים את זהותם האנושית לכאורה ונוהגים בהעדר מוחלט של הגיון ואו מוסר אבסולוטי ומביאים לאובדנם להלכה.
אולם לעולם לא כל הציבור עומד מאחורי ההתנהלות הדסטרוקטיבית, אלא חלק מסוים ממנו ויש בעובדה הזאת סוג של תקוה.
במבט לאחור לא קשה לעשות חלוקה ברורה של גישות והלכות שגורמות להתנהלות הרסנית שכזאת.
המשותף להן כלפי פנים וחוץ, ברמה המדינית קשור לעמדות פוליטיות שמרניות, בדרך כלל ימניות, עם רקע דתי או אידאולוגי נוקשה ובלתי מתפשר שיש לו השלכות על האופן שבו הפרט רואה את המציאות, (או נכון יותר מתעלם ממנה ובונה מציאות משלו בעזרת מנהיגיו, קבלני הדעה).
למסקנה הזאת אפשר להגיע בעזרת סקירה היסטורית בלתי מסובכת ודנתי בו רבות במאמרים קודמים.
נסתפק בכמה דוגמאות מן המאה העשרים, כמו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, רוסיה הסובייטית, יפן האימפריאליסטית, סרביה הלאומנית.
המשותף לכולם, שכל המדינות האלה יצוא מן הקונפליקטים שיצרו הרבה יותר חלשים ממה שהיו בעת שנכנסו אליו וחלקן יצוא מהן בשן ועין, מרוטים ומרוסקים לגמרי.
למרות זאת, מלכודת הדבש הבלתי סימפטית הזאת קוסמת לרבים.
אולם זה אינו עניני היום. ההקשר היחיד שמדאיג אותי הוא שלנו, כלומר של אותו חלק בישות הישראלית לשעבר שנקרא "עמישראל" שבחר באורח מובהק להתנהל בדרך הבלתי יעילה והמסוכנת הזאת וגורר את מדינת תל אביב (שלי) יחד עמו לאבדון שיכול להיות סופי ומוחלט לגמרי.
עד לאחרונה זה היה בלתי תקין לקשור עמדות פוליטיות ליכולות אינטלקטואליות. טענות מן הסוג הזה נפסלו ונדחו בשעט נפש משום הקונוטציות הגזעניות שטמונות בתוכן ולו משום שההתפלגות הפוליטית משיקה להתפלגויות אתניות וסוציו-אקונומית גם כן.
בעת האחרונה ממש פורסם מחקר רב היקף, (N = 15,874), בירחון מדעי יוקרתי, Psychological Science של שני מדענים מאוניברסיטת ברוקס הקנדית, לפיו קיים קשר בין יכולת קוגניטיבית נמוכה לבין עמדות פוליטיות ובאופן מובהק יותר, לעמדות שמרניות כוחניות וגזעניות שמאופיינות על ידי הימין הפוליטי האוניברסלי.
הימין הישראלי אינו ייחודי בשום מובן. הוא מתנהל כמו כל ימין פוליטי, נימוקיו אותם נימוקים וכליו לקידום "רעיונותיו" דומים מאוד לאלה של כל המפלגות הימניות בכל עת ובכל מקום.
בעיני, דרכם היא דרך האבדון. כמו שמנהיגי המדינות שמניתי כמה שורות למעלה יותר הובילו את עמם לקטסטרופות גדולות, (גרמניה שכלה כ – 9 מיליון חיילים ואזרחים במלחמת העולם השנייה, שהם כמעט 10% מאוכלוסייתה בעת זו, ובסך הכל נספו כשמונים מיליון בני אדם במלחמה זו לבדה), כך מובילים מנהיגנו את עמישראל ואת מדינת תל אביב לקראת קטסטרופה גדולה מאוד.
אמנם לכאורה רוב האזרחים נתנו מנדט להנהגה הזאת, אולם אין להתעלם מן העובדה שמרבית נותני המנדט נגזרים מאוכלוסייה שאין בכוחה להבין את משמעות המנדט והשלכותיו למרות הלקח ההיסטורי הברור והחד משמעי שהזכרתי למעלה.
ממצאי המחקר שצוטט מקודם, לא משאירים כל תקוה לשכנוע הרוב שיכולתו לשנות דעה מוגבלת מלידה והוא שבוי בידי מיעוט אופורטוניסטי שקונה את (חולשת) דעתו במחיר של הפחדה בלתי פוסקת.
זה ההסבר להשתלחות באיראן כמו גם עשורים של הכשלת כל ניסיון הדברות עם הפלסטינים וגם להתחרדות המחרידה של עמישראל.
הכוח המניע את הימין הוא פחד והעדר יכולת אינטלקטואלית להתמודד איתו באמצעות כלים שכלתניים שיכולים להעמיד דברים באור שונה ובפרופורציות מציאותיות.
ראיתם היא ראיה שטוחה, חד מימדית ובשחור או לבן.
או אנחנו או הם וכלל לא חשוב שדרכם מובילה אותנו בכל מקרה ל"רק הם", אם לאחר שנפסיד במלחמה ואם לאחר ש"נפסיד" בריבוי הטבעי של האוכלוסיות הרלוונטיות במאבק על הטריטוריה.
מה שהיה אפשרי בעקבות הסכם אוסלו אינו אפשרי עוד.
המזרח התיכון השתנה, קיצונות ובערות הוא הבון טון של האזור.
פנטיות אידאולוגית שמקבלת השראה מן הדתות הרלוונטיים מאפיין אותנו ואותם. כל מדינות האזור, כולל ישראל על שני חלקיה מונהגים על ידי ממשלות ימניות לאומניות והאלוהים שלהם ושלנו בוחש ברקע.
אז בכל זאת, מה אפשר לעשות?
האם אפשר להציל את מדינת תל אביב ולשחזר את ישראל הישנה, שבזכות עליונותה המוסרית ויכולותיה הטכנולוגיות, החזקנו מעמד נגד אויב עצום ממדים שרק מתעצם עם הזמן?
באיזה מחיר?
האם שווה לותר על הדמוקרטיה למען הבטחת עתידה של המדינה?
האם שווה לוותר על הלכידות בעם, למען עתידנו?
אין לי תשובות חד משמעיות.
המטרה שלי במאמר הוא לפנות לקולגות במדינת תל אביב ולחשוב על האופציות, על כולן, גם על אלה הבלתי נעימות ואפילו לחלוטין בלתי תקינות בעולם של אתמול שחלף ואיננו עוד.
*שפתנו נעדרת מילה מתאימה, המדובר בערך בחפץ קדוש, אולם משמעותה באנגלית הרבה יותר רחבה.
כותב, מבקר ומייחל.
