עוולת דואר הזבל - מותר ואסור בדיוור 

דואר פרסומי נחשב כאופציית הפרסום הזולה והנוחה ביותר לתפעול ובכך היא אמצעי הפרסום הישיר הטוב ביותר. אולם ניצול ייתר של כלי זה באמצעות עשרות ואלפי בתי עסק הפך את הכלי המדהים הזה למטרד שהביא את המחוקק לפעול בכדי למגרו.

נתחיל במה מותר ומה אסור אח"כ נעבור לכיצד ניתן להשתמש בכלי זה בכל זאת ונסיים בכמה דוגמאות מהפסיקה.

מה אסור:

ובכן חל איסור מוחלט לשלוח דואר פרסומי למי שלא ביקש לקבל דואר פרסומי. 

"לא ישגר מפרסם דבר פרסומת ...בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת"

מה מותר:

מותר לשלוח דואר פרסומי למי שהסכים מפורשות לקבלו.
(אם לא הייתה הסכמה זה דואר זבל - ספאם)

מותר לשלוח הצעה, באופן חד פעמי, לשליחת דואר פרסומי לכתובת של בית עסק בלבד. 
(אני מדגיש : מותר לשלוח "בקשת רשות" לשלוח דואר פרסומי , בקשת רשות זו לא אמורה להיות הפרסום עצמו)

"פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן זה, המהווה הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו"

מה נידרש מהשולח לציין בגוף המייל על פי חוק:

המילה פרסומת : השולח חייב לציין בכותרת ההודעה את המילה "פרסומת"  שימו לב שהמחוקק לא הגדיר מה היא כותרת ההודעה למרות שהכוונה הראשונית הייתה לשורת הנושא של המייל. אולם בגלל חוסר הבהירות יתאפשר מצב בו המילה הראשונה המופיעה בראש המייל היא "פרסומת" המופיעה ככותרת ראשית ומומלץ שתהייה נפרדת.

פרטי השולח : המפרסם ו/או השולח חייב לציין את פרטי יצירת הקשר המלאים באופן ברור ורצוי בתחתית המייל כדי לאפשר למקבל הדואר האלקטרוני לזהות אותו בבירור.

הודעת הסרה : השולח חייב לציין בסוף המייל כי מקבל המייל רשאי להסיר את עצמו מהרשימה בכל עת ולהוסיף קישור ישיר להסרה פשוטה וקלה במייל חוזר או בקישור להסרה.

"הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען."

כתובת הדואר האלקטרוני: מקבל המייל חייב שכתובת המייל שלו תופיע בגוף המייל או בשרה הנמען (TO)  או בשדה הנמען נוסף (CC) . שולח המייל חייב לשלוח את הודעת הפרסומת מכתובת דואר אלקטרונית תקפה.

"..אם דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעה אלקטרונית – כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב"

אחריות מנהלים בחברות מפרות:

מנהל של תאגיד וכן מי שאחראי לתחומי השיווק או הפרסום בתאגיד (בסעיף זה – נושא משרה בתאגיד) חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף קטן (ו) בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין; נעברה עבירה בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף קטן זה, אלא אם כן עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.

העונשים הצפויים:

הקנס :

מפרסם המשגר דבר פרסומת שלא צוינו בו הפרטים האמורים... באופן בולט וברור, או שיש בפרטים שצוינו בו כדי להטעות, בניגוד להוראות אותו סעיף ... דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין,  המאפשר לבית המשפט לקבוע קנס בסכום של עד 75,000 שקלים.

מפרסם המשגר דבר פרסומת שלא באישור (כאמור לעיל בפסקת ה"מה מותר")  דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין המאפשר לבית המשפט לקבוע קנס בסכום של עד 226,000 שקלים.

פיצוי ללא הוכחת נזק:

... רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה.

מכאן שאם קיבלתם 12 מיילים הנכם רשאים להגיש תביעה בסכום של 12,000 שקלים בגין סעד זה וזאת מבלי לפגוע בזכותכם לתבוע את המדוורים בגין סעדים אחרים.

תביעה ייצוגית:

המחוקק מאפשר למי שניפגע ויודע או יש לו חשש סביר כי הוא חלק מקבוצת ניפגעים גדולה , רשאי להגיש תביעה ייצוגית בגין דואר זבל על כל המשתמע מכך.

חובת הרשות השופטת:

בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה:(א) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו;   (ב) עידוד הנמען למימוש זכויותיו;        (ג) היקף ההפרה.

ברור לגמרי כי המחוקק מעביר בחוק זה את רצונו אל מערכת המשפט לפיה יש להעניש מעוולים על פי חוק זה בכדי להתריע אחרים מלעקוף אותו, לעודד נימענים אשר קיבלו דואר זבל בניגוד לחוק להגיש תביעות והוא דורש מבית המשפט לשים לב ודגש להיקף ההפרה.   מכאן שאין ספק כי מי ששולח 8 , 15 או 25 מיילים לנמען אחד מבלי לקבל את אישורו לכך צריך לחטוף את מלוא הקנס ואף צריך שפסק הדין יאזכר את חומרת העוולה שביצע למען לא יתמם במקרים אחרים.

הפסיקה:

 הפסיקה בעניין דואר זבל אינה אחידה ושופטים נטו להקל בדרישות המחוקק ולפסוק פיצוי חלקי וזאת מתוך כך שלא ראו את הפרת החוק כדבר חמור וזאת למרות להמחוקק קבע בפירוש מה הוא מצפה מבית המשפט. בתי משפט מסויימים אף נזפו בתובעים על כך שהם תובעים כל כך הרבה , למרות שהמחוקק בפירוש איפשר למקבל הדואר לתבוע בגין "כל דבר פרסומת שקיבל הנמען". כמו כן הסתבר כי טענות הגנה מורכבות העמידו שופטים חסרי אונים מול הטענות ואילצו אותם למנות מומחים מטעם בית המשפט כדי ליתן חוות דעת מקצועיות , בכל התביעות בהן הועלו טענות הגנה טכניות או חשש לזיופים ואשר בגינן מונה מומחה מטעם בית המשפט - פסקו המומחים כי טענות ההגנה מופרכות ובית המשפט אף פסק הוצאות לנתבעים בשל העלאת טענות שוא אלו.

לאחרונה אנו עדים להתעוררותם של מדוורים שלא על פי דרישות החוק , אשר הנזק הקל שגרמו להם הפסיקות המקילות עודד אותם להמשיך ולהפר את החוק. אולם, במקביל חל שינוי בהבנת החוק בבתי המשפט והפסיקות האחרונות אף משקפות את רצון המחוקק. פסיקות מחמירות כנגד מפרסמים הן הדרך היחידה להחזיר את השקט לתיבות הדואר של גולשי האינטרנט.

העיקרון הכללי:

לא לטרוח ולשלוח הודעה פרסומית למי שאינו חפץ בכך , זה יותר נעים, זה חוסך עגמות נפש מכל הצדדים וזה חוקי.