יומיים חלפו מאז ציפיתי בסרט "הארטיסט", אך כשהתיישבתי לכתוב עליו נותרתי ללא מילים. הבוקר קראתי את הביקורת של אמיר בוגן ב- ynet והבנתי מדוע לא יכולתי לכתוב כלום; גם אני כמו בוגן ורבים אחרים לא ידעתי איך "אוכלים" סרט שכזה. ובכן, הבוקר ירדו כל "האסימונים" והבנתי ששגיתי: "הארטיסט" הוא סרט מיוחד מאוד המעניק לנו הצצה לקולנוע של פעם. ככזה הוא נוגע במימדים מעולם שאנחנו לא מכירים, בכל תחומי החיים.
קודם כל, לאלו מבנינו שלא ראו את הסרט, הנה תקציר קצרצר. 1927 - שלהי תקופת הראינוע. ג'ורג' וולנטיין הוא כוכב סרטים אילמים שתוהה האם עשייתם של סרטים מדברים תשפיע על הקריירה שלו עד כדי שיעלם ויישכח. בין לבין הוא פוגש בפפי מילר, רקדנית צעירה, שצפויה לה קריירה מרשימה בסצנה החדשה של הסרטים המדברים. הפחד של וולנטיין מפני הבאות וסירובו להבין כי זמנו תם, מביאים להידרדרות במצבו עד כדי מעשים קיצוניים.
העלילה כולה מועברת אף היא כסרט אילם בשחור לבן וזהו המימד הראשון שבו הוא נוגע, שאותו כנראה קשה לעכל. לאורך הסרט כולו חיפשתי את הדבר הפעוט ביותר, הפריט הקטן ביותר שיהיה צבוע בצבע; ממש כמו בסצנת הסיום בסרט "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג, כשמעילה של הילדה צבוע באדום בעוד סביבתה נותרת בשחור לבן. שנית, לאורך כל הסרט הצצתי בשעון והזמן עבר לאט כל כך עד שבשלב מסוים חשתי עצבנות קלה וזזתי באי נוחות בכיסא.
בסופו של דבר צפיתי בכל הסרט ונדהמתי לגלות שגם ללא מילים אפשר להעביר מסר. די בהבעות פנים ובמחוות גוף כדי לדעת מה אדם מרגיש ועל מה אדם חושב. מכיוון שלא הייתי כבולה לטקסט ולא הייתי עסוקה בלהקשיב לנאמר התחדדו החושים האחרים. פתאום מצאתי את עצמי מקשיבה לפס קול המתנגן, מבחינה בפרטים הקטנים כמו התפאורה והבעות הפנים של השחקנים. בנוסף, גם אם היה נדמה לי שמחוגי השעון נעים באיטיות, חשבתי על מימד הזמן באותה התקופה. הכול היה אז כנראה איטי יותר ופחות לחוץ. אנשים הלכו לצפות בסרטים פשוט כדי ליהנות ולהתרווח. הם בטח שלא כמוני הציצו בשעון בכל חמש דקות, כאילו הצפייה בסרט משעממת ומטרידה.
ישן מול חדש – "הארטיסט" בהחלט מתכתב עם סרטי התלת מימד ועם כל הסרטים בעלי הטכנולוגיה הגבוהה שמייצרים בשנים האחרונות. בימינו, אם סרט לא מוצג בתלת מימד או אין בו איזו עלילה אפית או אינו רווי אקשן ודם אנחנו לא מטריחים את עצמינו לקולנוע. כך נוצר מצב שבתי הקולנוע מציעים לנו חוויה גדולה מהחיים ומפיקי הסרטים שחייבים לעורר בנו עניין ולגרות אותנו כל פעם מחדש, משתמשים בתותחים הכבדים שלהם. גם התסריטאים מבינים זאת ובמקום לעבד ספר שסופו מתוסרט במילא, הם רוצים להעניק לנו סוף אפי – הוליוודי בדיוק כפי שנעשה בסרט האחרון של "הארי פוטר". איך שלא נסתכל על זה ומבלי להכליל, כמעט ואין יותר מקום לסיפור הפשוט וגם אם סיפור הסרט מרגש כמו ב"סיפורו של דולפין" נזכור בעיקר איך בסוף בגלל טכנולוגית התלת מימד יכולנו ממש לנגוע בדולפין.
הצלחה וכישלון – הפחד שלנו מכישלון ומכך שנהפוך ללא רלוונטיים הוא נושא מהותי בסרט. גם אני חוטאת בכך לעיתים ומוצאת את עצמי שבויה בתפישה המערבית שבה זמן הוא כסף, כל מי שלא עושה ומזיע עצלן ואם לא נעשה, נתרום ונעבוד קשה נחייה חיים חסרי משמעות. בזמן האחרון אני מבינה שאפשר להצליח בכל דרך שרק נבחר וכל אחד מגדיר לעצמו מהי הצלחה. אנו צריכים להיות בטוחים בעצמינו שלא משנה מה נעשה ולא משנה איזו דרך נבחר ומה יהיה מסלול החיים שלנו - זו הדרך שלנו. אנחנו נצליח כל עוד נדע להאמין בעצמינו, לתת מעצמינו ולהעריך את עצמינו; כל עוד נדע לקבל את זה שיהיו תקופות בחיינו שהמסך ירד על דברים מסוימים שעשינו בחיים ועכשיו זה הזמן לעסוק בדברים אחרים ולהתקדם הלאה לדברים לא פחות חשובים.
אז אולי הסרט קצת בנאלי, אינו חדשני ויש בו בדיחה פנימית שרק אנשי האקדמיה המתרפקים על הנוסטלגיה יבינו כפי שאמר אמיר בוגן. אני חושבת שבבסיסו "הארטיסט" הוא סרט חתרני שבא ללמד אותנו דבר מה על מצב הקולנוע היום. וכן, אנשי האקדמיה ראו קולנוע בעבר והם רואים גם היום והסרט מציב בפניהם מראה אמיתית ומשקפת. אין ספק שזהו סרט אחר וכל מי שניחן בעין חדה ובעל ראש פתוח ייהנה מהסרט מאוד.
"שמח בחלקך, הכר תודה על מה שיש לך. על האהבה שאתה מקבל ועל מה שאלוהים נתן לך" (הרב אלברט לואיס מתוך הספר "אם רק נאמין" של הסופרר מיץ' אלבום)
