על חבל הטבור
כלי הדם של השליה נאספים ומתרכזים עד שבמקום החיבור של השליה לחבל הטבור ישנם רק שלושה כלי דם: שני עורקים ווריד אחד. כלי דם אלו עטופים במעטפת המכילה חומר ג'לטיני ועוברים בתוך חבל הטבור, חוט המחבר בין השליה לבין העובר המתפתח.
דרך העורקים מגיעים אל העובר חמצן וחומרי מזון מדם האם ודרך הוריד מורחקים תוצרי פסולת מן העובר אל דם האם.
חיתוך חבל הטבור הוא התערבות בתהליך טבעי.
אין עדויות שלחיתוך חבל הטבור יש יתרונות כלשהם, בני האדם הם היונקים היחידים אשר חותכים את חבל הטבור בצורה גורפת.
חיתוך חבל הטבור מייד לאחר הלידה החל להיות רווח בתחילת שנות העשרים, כשלידות החלו להתבצע בבתי חולים, כנראה כיוון שהתרופות שהשתמשו בהן אז עברו לעוברים במהלך הלידה, גרמו לתינוקות להיוולד רדומים והיה צורך לחתוך מייד את חבל הטבור על מנת לבצע בהם החייאה.
מחקרים לא הראו קשר בין ניתוק חבל הטבור מוקדם לבין הפחתת הסיכוי לדימום אצל האם לאחר יציאת התינוק.
מדוע לחכות ולא לנתק מוקדם?
הדם שבחבל הטבור ובשלייה הוא חלק ממערכת הדם של העובר.
למעשה זוהי מערכת אחת בלתי נפרדת.
כך, בזמן הלידה, כשליש(!) מכמות הדם של העובר נמצאת בחבל הטבור ובשליה.
האם אתן מסוגלות לדמיין מצב שבו שליש מכמות הדם שקיים בגופכם נלקח מאיתכן לפתע פתאום?
80% מהדם שבשלייה ובחבל הטבור עובר לעובר בדקה הראשונה לאחר הלידה
וכשלוש דקות לאחר הלידה עובר כבר כמעט כל הדם אל התינוק.
בדקה הראשונה לאחר הלידה מקבל היילוד דרך חבל הטבור 20 סמ"ק דם לכל ק"ג ממשקלו.
כשהעובר ברחם הריאות שלו מלאות במים.
כשהעובר מתחיל לרדת לתוך האגן בשלב האחרון של ההריון בשעת הלידה, ישנה היצרות בכלי הדם של חבל הטבור והדם זורם לכיוון השלייה.
ברגע שהתינוק יוצא - יש פחות לחץ ולכן בזמן התכווצות עובר הדם מהשלייה ומחבל הטבור לתוך התינוק ,
נכנס אצלו לאזורים המכווצים, לכלי הדם, לנימיות שבתוך הראות, ואלו מתחילות להתרחב.
התרחבות הנימיות בראות גורמת להתכווצות של הנאדיות בראות של העובר , שעד עכשיו היו מלאות במי שפיר להתכווץ
וכך הנוזל מתחיל לצאת החוצה על מנת לאפשר לתינוק להתחיל לנשום
היילוד שנשימתו עדיין אינה מלאה, זקוק לכל החמצן שיוכל לקבל, ואת זה מספק לו דם זה שעשיר בחמצן. כל עוד הוא מחובר לשלייה הוא מקבל חמצן דרך חבל הטבור ויכול להסדיר את נשימתו בקצב שלו.
התינוק שרק נולד שואף אויר לראשונה בחייו , חשבו כמה נעים לו לעשות זאת כשהוא מגובה ע"י קבלת חמצן מהשלייה, על פני ניתוק מוקדם ופתאומי של חבל הטבור לפני שנשימתו הוסדרה.
הוספת נפח הדם חשובה ליילוד להפעלה מלאה ויעילה של הראות, הלב והמוח וגם לאיברים נוספים שמתחילים לפעול כמו כליות, כבד, ידיים, רגליים וכו'.
נפח דם גדול יותר גורם להרחבת כלי הדם וזרימת דם טובה לאזורים אלו. אם נפח הדם קטן יחסית למה שהתינוק זקוק לו, הדם יזרום קודם כל למקומות החיוניים - הישרדותיים , מוח, לב, ראות, ופחות לגפיים שיעשו קרות.
זרימת דם טובה דרושה לתינוק בכדי להתרגל לעולם .
לאחר הלידה התינוק מפרק את עודף כדוריות הדם שלו ואוגר את הברזל שמתקבל מפירוק זה בכבד שלו.
להתפתחותו המלאה של המוח שמתרחשת במהירות בשבועות ובחודשים שאחרי הלידה הברזל הזה הוא חיוני ואין לו תחליף.
גם בחלב אם יש מעט מאוד ברזל ולתינוק קשה לספוג ברזל מבחוץ.
מבחינה אנרגטית - רוחנית:
לשליה תפקיד נוסף פרט להעברת חומרי מזון לעובר, היותה מסננת עבורו ולסלק את חומרי הפסולת שהעובר פולט.
הזנת העובר אינה רק ברמה הפיזיולוגית. כשם שתינוק או אדם בוגר אינם מסוגלים לחיות תוך סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים בלבד, כך גם העובר. בני-אדם הם יצורים שניזונים גם ברמה הרגשית והאנרגטית על מנת להיות בריאים.
אהבה היא צורך ממש כמו צרכינו הפיזיים להתפתחות תקינה.
היותה של השליה המזינה והמגנה על העובר מרמז על תפקידה ברמה הרוחנית -
בין העובר לשליה קיים קשר עמוק הרבה יותר מרק תפקידה הפיזיולוגי.
Lotus birth
לידת לוטוס היא לידה שבה משאירים את התינוק מחובר לשלייה באמצעות חבל הטבור עד שהשליה נפרדת באופן טבעי .
לא מנתקים את חבל הטבור, הוא מתייבש ומתנתק לבד.
הסיבות לכך הן פיזיולוגיות ורוחניות:
השליה היא שומרת החיים של התינוק לפני לידתו. מקור החיים שלו בתשעת חודשי חייו הראשונים, אשר מזין אותו ומגן עליו.
ככל החבל הטבור נשאר שלם בעוד הוא פועם, הוא עוזר לתינוק לקבל עוד חמצן.
אחרי שחבל הטבור מפסיק לפעום, מסתיים תהליך ההעברה הפיזיולוגי של הדם והחמצן , אולם תהליך הזרימה האנרגטי והרוחני רק מתחיל.
התינוק יצא לאוויר העולם וכעת הביטוי האנרגטי רוחני שלו, האאורה שלו, השדה האנרגטי שלו בהתגשמותו.
השליה נוצרה מאותם תאים שמהם התחיל להיווצר התינוק שילדנו, ובשל הקשר הזה, הם זהים מבחינה גנטית.
לידת לוטוס מאפשרת לתינוק ולשליה זמן היפרדות מתוך כבוד לו הם זקוקים.
איך נושאים את השליה המחוברת לתינוק לאחר הלידה?
יש אפשרות לשים את השליה במסננת , לשטוף אותה מהדם ולפזר עליה מלח ים ופרחי לבנדר.
אז אפשר לעטוף את השליה בחיתול בד שאותו אפשר להחליף מידי יום לאחד נקי, ואת זה להכניס לתיק
שנתפר בדרך כלל במיוחד עבורה .
את התיק עם השליה אפשר להצמיד לתינוק עם חיתול וכך אין בעיה לנייד אותו ממקום למקום יחד עם השליה אליה הוא עדיין מחובר וללא פחד לקרוע לו את הטבור כשנרים את השליה לבדה.
תוך שלושה עד שישה ימים תתנתק השליה מעצמה מהתינוק.
הדוגלים השיטה זאת מאמינים שהשליה נפרדת מהתינוק בדיוק מתי שהוא סיים להפיק ממנה את החומר הפיזי, האנרגטי, הרוחני והרגשי , אז הוא שלם ושבע ויכול להיפרד ממנה בשקט.
הימים שלוקח לשליה להתנתק מאפשרים ליולדת, לתינוק ולמשפחה להיות בתוך "חלון זמן של אחרי הלידה" . השליה המחוברת עוזרת להגביר את המודעות של כל הסובבים לחשיבותו של הזמן שאחרי הלידה. זמן זה מאפשר הסתגלות למציאות החדשה עבור המשפחה כולה והסתגלות לעולם החדש כל כך לתינוק הנולד.
כלי הדם של השליה נאספים ומתרכזים עד שבמקום החיבור של השליה לחבל הטבור ישנם רק שלושה כלי דם: שני עורקים ווריד אחד. כלי דם אלו עטופים במעטפת המכילה חומר ג'לטיני ועוברים בתוך חבל הטבור, חוט המחבר בין השליה לבין העובר המתפתח.
דרך העורקים מגיעים אל העובר חמצן וחומרי מזון מדם האם ודרך הוריד מורחקים תוצרי פסולת מן העובר אל דם האם.
חיתוך חבל הטבור הוא התערבות בתהליך טבעי.
אין עדויות שלחיתוך חבל הטבור יש יתרונות כלשהם, בני האדם הם היונקים היחידים אשר חותכים את חבל הטבור בצורה גורפת.
חיתוך חבל הטבור מייד לאחר הלידה החל להיות רווח בתחילת שנות העשרים, כשלידות החלו להתבצע בבתי חולים, כנראה כיוון שהתרופות שהשתמשו בהן אז עברו לעוברים במהלך הלידה, גרמו לתינוקות להיוולד רדומים והיה צורך לחתוך מייד את חבל הטבור על מנת לבצע בהם החייאה.
מחקרים לא הראו קשר בין ניתוק חבל הטבור מוקדם לבין הפחתת הסיכוי לדימום אצל האם לאחר יציאת התינוק.
מדוע לחכות ולא לנתק מוקדם?
הדם שבחבל הטבור ובשלייה הוא חלק ממערכת הדם של העובר.
למעשה זוהי מערכת אחת בלתי נפרדת.
כך, בזמן הלידה, כשליש(!) מכמות הדם של העובר נמצאת בחבל הטבור ובשליה.
האם אתן מסוגלות לדמיין מצב שבו שליש מכמות הדם שקיים בגופכם נלקח מאיתכן לפתע פתאום?
80% מהדם שבשלייה ובחבל הטבור עובר לעובר בדקה הראשונה לאחר הלידה
וכשלוש דקות לאחר הלידה עובר כבר כמעט כל הדם אל התינוק.
בדקה הראשונה לאחר הלידה מקבל היילוד דרך חבל הטבור 20 סמ"ק דם לכל ק"ג ממשקלו.
כשהעובר ברחם הריאות שלו מלאות במים.
כשהעובר מתחיל לרדת לתוך האגן בשלב האחרון של ההריון בשעת הלידה, ישנה היצרות בכלי הדם של חבל הטבור והדם זורם לכיוון השלייה.
ברגע שהתינוק יוצא - יש פחות לחץ ולכן בזמן התכווצות עובר הדם מהשלייה ומחבל הטבור לתוך התינוק ,
נכנס אצלו לאזורים המכווצים, לכלי הדם, לנימיות שבתוך הראות, ואלו מתחילות להתרחב.
התרחבות הנימיות בראות גורמת להתכווצות של הנאדיות בראות של העובר , שעד עכשיו היו מלאות במי שפיר להתכווץ
וכך הנוזל מתחיל לצאת החוצה על מנת לאפשר לתינוק להתחיל לנשום
היילוד שנשימתו עדיין אינה מלאה, זקוק לכל החמצן שיוכל לקבל, ואת זה מספק לו דם זה שעשיר בחמצן. כל עוד הוא מחובר לשלייה הוא מקבל חמצן דרך חבל הטבור ויכול להסדיר את נשימתו בקצב שלו.
התינוק שרק נולד שואף אויר לראשונה בחייו , חשבו כמה נעים לו לעשות זאת כשהוא מגובה ע"י קבלת חמצן מהשלייה, על פני ניתוק מוקדם ופתאומי של חבל הטבור לפני שנשימתו הוסדרה.
הוספת נפח הדם חשובה ליילוד להפעלה מלאה ויעילה של הראות, הלב והמוח וגם לאיברים נוספים שמתחילים לפעול כמו כליות, כבד, ידיים, רגליים וכו'.
נפח דם גדול יותר גורם להרחבת כלי הדם וזרימת דם טובה לאזורים אלו. אם נפח הדם קטן יחסית למה שהתינוק זקוק לו, הדם יזרום קודם כל למקומות החיוניים - הישרדותיים , מוח, לב, ראות, ופחות לגפיים שיעשו קרות.
זרימת דם טובה דרושה לתינוק בכדי להתרגל לעולם .
לאחר הלידה התינוק מפרק את עודף כדוריות הדם שלו ואוגר את הברזל שמתקבל מפירוק זה בכבד שלו.
להתפתחותו המלאה של המוח שמתרחשת במהירות בשבועות ובחודשים שאחרי הלידה הברזל הזה הוא חיוני ואין לו תחליף.
גם בחלב אם יש מעט מאוד ברזל ולתינוק קשה לספוג ברזל מבחוץ.
מבחינה אנרגטית - רוחנית:
לשליה תפקיד נוסף פרט להעברת חומרי מזון לעובר, היותה מסננת עבורו ולסלק את חומרי הפסולת שהעובר פולט.
הזנת העובר אינה רק ברמה הפיזיולוגית. כשם שתינוק או אדם בוגר אינם מסוגלים לחיות תוך סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים בלבד, כך גם העובר. בני-אדם הם יצורים שניזונים גם ברמה הרגשית והאנרגטית על מנת להיות בריאים.
אהבה היא צורך ממש כמו צרכינו הפיזיים להתפתחות תקינה.
היותה של השליה המזינה והמגנה על העובר מרמז על תפקידה ברמה הרוחנית -
בין העובר לשליה קיים קשר עמוק הרבה יותר מרק תפקידה הפיזיולוגי.
Lotus birth
לידת לוטוס היא לידה שבה משאירים את התינוק מחובר לשלייה באמצעות חבל הטבור עד שהשליה נפרדת באופן טבעי .
לא מנתקים את חבל הטבור, הוא מתייבש ומתנתק לבד.
הסיבות לכך הן פיזיולוגיות ורוחניות:
השליה היא שומרת החיים של התינוק לפני לידתו. מקור החיים שלו בתשעת חודשי חייו הראשונים, אשר מזין אותו ומגן עליו.
ככל החבל הטבור נשאר שלם בעוד הוא פועם, הוא עוזר לתינוק לקבל עוד חמצן.
אחרי שחבל הטבור מפסיק לפעום, מסתיים תהליך ההעברה הפיזיולוגי של הדם והחמצן , אולם תהליך הזרימה האנרגטי והרוחני רק מתחיל.
התינוק יצא לאוויר העולם וכעת הביטוי האנרגטי רוחני שלו, האאורה שלו, השדה האנרגטי שלו בהתגשמותו.
השליה נוצרה מאותם תאים שמהם התחיל להיווצר התינוק שילדנו, ובשל הקשר הזה, הם זהים מבחינה גנטית.
לידת לוטוס מאפשרת לתינוק ולשליה זמן היפרדות מתוך כבוד לו הם זקוקים.
איך נושאים את השליה המחוברת לתינוק לאחר הלידה?
יש אפשרות לשים את השליה במסננת , לשטוף אותה מהדם ולפזר עליה מלח ים ופרחי לבנדר.
אז אפשר לעטוף את השליה בחיתול בד שאותו אפשר להחליף מידי יום לאחד נקי, ואת זה להכניס לתיק
שנתפר בדרך כלל במיוחד עבורה .
את התיק עם השליה אפשר להצמיד לתינוק עם חיתול וכך אין בעיה לנייד אותו ממקום למקום יחד עם השליה אליה הוא עדיין מחובר וללא פחד לקרוע לו את הטבור כשנרים את השליה לבדה.
תוך שלושה עד שישה ימים תתנתק השליה מעצמה מהתינוק.
הדוגלים השיטה זאת מאמינים שהשליה נפרדת מהתינוק בדיוק מתי שהוא סיים להפיק ממנה את החומר הפיזי, האנרגטי, הרוחני והרגשי , אז הוא שלם ושבע ויכול להיפרד ממנה בשקט.
הימים שלוקח לשליה להתנתק מאפשרים ליולדת, לתינוק ולמשפחה להיות בתוך "חלון זמן של אחרי הלידה" . השליה המחוברת עוזרת להגביר את המודעות של כל הסובבים לחשיבותו של הזמן שאחרי הלידה. זמן זה מאפשר הסתגלות למציאות החדשה עבור המשפחה כולה והסתגלות לעולם החדש כל כך לתינוק הנולד.
