כשאני עוצמת את העיניים,
אני רואה את עצמי, נקייה וטהורה, עומדת על דוכן המנצחים.
סרט משי לבן ורחב מוצמד לשמלתי, ועליו כתוב:
Miss perfect
אני תמיד רוצה להיות בסדר. לא לטעות. לעשות את הדבר הנכון.
קשה לי להיות ב"כיתה אלף". וקשה לי כשאני לא מבינה.
אני חייבת להבין כל דבר עד הפרט הקטן ביותר ורק (אולי..) אז, יהיה לי שקט.
המצב הקיומי, הדיי קבוע שלי, הוא:
תחושה של גומייה מתוחה בתוך גופי.
שאם מישהו ילחץ קצת, היא תתפקע.
מתח תמידי וכעס, הם הפילטר הרגשי שדרכו אני רואה את העולם.
נוקשות, עמידה בלוחות-זמנים, לעשות קודם את מה שצריך ורק אח"כ, אולי-אולי, לעשות את מה שכיף לי...
נטייה לעבוד עד התשה.
מזל שקיבלתי גוף כזה חזק ובריא. טפו-טפו-טפו, חמסה עלי.
הנוקשות מתבטאת לא רק בגוף הזקוף. אלא גם בדפוסי-החשיבה:
שחור-או-לבן.
מה, יש דבר כזה אפור? לא ידעתי...
נטייה לראות רק דרך אחת נכונה לעשות את הדברים.
שאיפה לערכי-מוסר נעלים.
תסכול נוראי מזה שהחיים הם לא אידיאליים.
מזה שאנשים מתנהגים לא-יפה אחד אל השני.
מזה שאנשים מאחרים לפגישות.
מזלזלים.
עושים טעויות.
אז, בוקר טוב לך!
העולם הוא לא פנטזיה אידילית נוסח המאה שעברה.
נימוסי-שולחן? עברו מזמן!
לא לאחר? יאללה-יאללה, ישראל זו ארץ הקומבינה...
כן, ל-1 הטיפוסי, זה קשה לתפוס שיש אנשים שחיים בצורה כל-כך...ברברית..לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו..
האחדים הגיעו לעולם עם ארגז כלים שכולל בתוכו:
מחוגה לבדיקת היקפים.
סרגל לבדיקת היושרה הפנימית.
חוש צדק מפותח, לעיתים עד כדי צדקנות...ולכן,
הם לפעמים נראים לאחרים כ...סתם נודניקים. נטפלים לדקויות.
לא יודעים "לעגל פינות".
אצל האחד יש אמת או שקר. נקודה.
אין דבר כזה לעגל פינות, כמו שאין דבר כזה "חצי בהריון" :)
לא מומלץ להיכנס אתנו לוויכוח, כי, אם זה אמפירי (=מדיד), אנחנו נהיה הצודקים. תמיד.
אתנחתא קומית מכל הכובד הזה:
ראיתי לא מזמן בחנות טי-שירט לנשים שכתוב עליה: אני תמיד צודקת.
מי שעשתה את הטי-שירט הזו, היא בטח אחדית. או גבר שסבל ממנה :)
קשה, קשה לנו לקחת חופשה. קשה.
כי חופשה, זה לא חלק מה"צריך" של החיים...
אבל בחופשה, אנחנו נהיה דווקא חמודים.
השיעור של האחד זה להבין, שלפעמים, להיות צודק – לא ייתן לך כלום.
רק חצץ.
שיש עוד דרכים חוץ מהדרך היחידה שאתה רואה כרגע.
שלפתוח את הראש ולהגמיש את המחשבה, ייתן לך לראות פתרונות שלא היית מודע אליהם עד כה.
להבין שמאיחורים קלים לפגישות, אף-אחד עוד לא מת.
ואתם, כל האנשים שלא הזדהיתם עם הכתוב כאן, אבל אתם מכירים מין "אחדי" כזה, בסביבתכם הקרובה, תזכרו ש:
כשאנחנו אוהבים – אנחנו מתקנים אתכם. ומאמינים שזה לטובתכם!
אם אנחנו נראים לכם כנודניקים איומים לפעמים, מין יקה פוצים כאלו, מנטאליות של בני 80? – זה רק כי הגענו לעולם מצוידים בכלים של מדידה. וקשה לנו להשאיר אותם בבית שלנו, כשאנחנו באים לבקר אצלכם..
..ולפעמים, כשאנחנו באים לבקר – זה באמת נשמע ככה – לבקר.
כי המבקר הפנימי שלנו, לא נח לעולם.
המבקר הפנימי שלנו, מבקר אותנו, הרבה יותר מאשר אתכם.
אנחנו סובלים ממנו נוראות.
בכל מילה שלכם, אנחנו עלולים לשמוע ביקורת.
והכי חשוב לנו – לעשות את הדבר הנכון.
לקראת סיום, טוב שנזכרתי להדגיש את אחת החוזקות (אם לא ה- ! )
של האחדים: חוש-הומור מחודד ובלי לפגוע באף-אחד :)
ותזכרו שכמה שאנחנו עלולים להיראות כנודניקים, אם הייתם פוגשים אותנו בסביבתנו הטבעית, הייתם מודים לנו מאוד.
וזו הדוגמא לסביבה "אחדית" מעצם מהותה:
בחדר-ניתוח, לא הייתם אומרים לי שאני "קטנונית" כי הקפדתי לנקות טוב את סכין המנתחים, נכון?!...
אז תצחקו קצת ותתאזרו בסבלנות כשאני בסביבה.
כי לי אין אותה. אני כבר יודעת מראש ורואה את כל הטעויות והבעיות.
ותראו לי חום ואהבה. כי אני פשוט נמסה, כשחום הלב נמצא בסביבה :)
מוקדש באהבה לכל האחדים שיורדים על עצמם בוקר וערב.
למען ההגינות (והיושרה וכל שאר התכונות בארגז הכלים שלי), אני רוצה לציין
שכל האמור לעיל הוא פרי לימודי במרכז הישראלי לאניאגרם + הפילטר הפרטי שלי. כל אי-הדיוקים – גם. ועל כך המבקר הפנימי שלי עוד יעניש אותי בהמשך :) יום טוב וגמיש לנו....
המאמר הזה הוא פרי לימודי בקורס למאמנים עם אסנת ידגר המדהימה - חלוצת השיטה בארץ ומייסדת המרכז הישראלי לאניאגרם.
סיון סניור - מאמנת להצלחה בחיים האישיים.
