קטנטנים הדברים שגורמים לשינוי 

קטנטנים הדברים שגורמים לשינוי

החיים הם דבר מוזר: משעשעים, קשים, בלתי צפויים, שחבל"ז. איך אומרים - "חוקי מרפי" משתוללים ללא הכרה הגיון וכללים.

אנו עוברים דברים, צוברים ניסיון, ידע, ולומדים, בשטח זה או אחר, לעולם זה לא מסתיים. לפעמים בן אדם רוצה לעשות שינויים בחייו, בעצמו, ולא הולך לו. רוצה להתחיל דבר מסוים, להפסיק הרגל מסוים (עישון למשל), קשה, לא הולך. יש אנשים עקשנים כפרד, חדורים התנגדות למישהו, למשהו, וכמה שמדברים על לבם זה לא עוזר, הם בשלהם.

יש מצבים, לא להאמין איך מתי ולמה אבל פתאום מבינים שדווקא הדברים הקטנים ביותר, הם אלה שעשו ועושים את השינוי הגדול, או היו הקטליזאטור שהתחיל אותו, ומשם זה כבר התגלגל.

שנים מנסים לשנות משהו ולא הולך, קשה, והנה בא איזה קטע קטן, במקרה, או שלא הכי קשור והדבר הזה משתנה, מצחיק לא?

לפני כמה שנים כשכלבתי המנוחה הייתה עדיין בחיים טיילתי אתה בבקרים מוקדם, לאורך כביש ראשי. השקט, חוסר התנועה והאנשים מהנה. אני זוכרת שמרחוק ראיתי גוש חשוד בצבעי שחור לבן על הכביש, חשתי צביטה בלב, וחשבתי שזה גדול להיות חתול, לא עלינו. ניגשת לראות, ולו כדי לעזור במידה ועדיין יש טעם...

נכמר לבי, זה היה כלב עם רצועה קולר, מטופח. לא היה ברור אם בעליו התעצל מוקדם בבוקר להוציאו או שהוא ברח. בדקתי, הוא לא הספיק להתקרר ולהתקשות, והעיניים החלו להזדגג, כנראה נדרס לפני זמן קצר.

לא יכולתי לעזוב אותו כך שם על הכביש, חשבתי גם על בעליו, במקרה ויחפש אותו, לפחות שימצא ויוכל לזהותו. לגבי הדורס שעזבו כך עדיף שלא אומר מה "איחלתי" לו.

בעודי מחזיקה ברצועה את כלבתי, הרמתי אותו בשתי ידי, לא הייתה תנועה בכביש, ושמתי אותו בעדינות על אי התנועה הקטן בסמוך.

שנים אח"כ, פוגשת בי בתחנת אוטובוס שכנה קשת יום שגרה בסמוך, ומבלי שהחלפנו מילה מעולם, מתחילה לדבר:

"את בטח לא זוכרת אבל אני זוכרת אותך" היא פותחת

כן? מאיפה ?

"לפני כמה שנים היה כלב שנדרס כאן ממולנו בכביש הנגדי, ואת הרמת אותו" היא אומרת

וואהו, עניתי, לא חשבתי שהיה מישהו שראה בכלל, לא היה אף אחד ברחוב.

"הייתי בתחנת אוטובוס, מאז אני לא שוכחת את מה שעשית, ואני לא מרשה לילדים בבניין שלנו להתנהג לא יפה לחיות, מאז שראיתי אותך", היא אומרת.  "קודם לא שמתי לב לדברים האלה, אבל אחרי שראיתי אותך לא יודעת מה קרה לי, זה השתנה" הוסיפה.

הודיתי לה, התרגשתי, וצבט לי בלב, זכרתי, ומעולם לא שכחתי. חשבתי לעצמי שכנראה זו "עמלה משמיים", מתנה שנשלחה אלי כדי לחזק ידי, לעודד, להראות שגם כשנדמה לך שלא רואים, שאתה עושה חסד למישהו, זורק אבן למים, המעגלים מתפשטים, זה מגיע מתישהו למישהו.

כל זה כמובן מעבר לעובדה, שלא יכולה ולא יכולתי אחרת, לעבור הלאה ולהשאיר אותו שם.

נתקלתי שני מקרים "קטנים" כאלה מלבבים, נוספים, אצל איש אחד, שכמה שיותר אני קוראה אותו יותר "מתחייך" לי בלב בפנים.

ברשותו אני מביאה אותם לכאן.

אני אישית נהיתי לקרוא אותם ויותר, מכל את המשתמע מהם:

כאן מספר הגולש איך "קלקל" את ילדיו לבלי הכר כשלימד אותם בלי כוונה, ממש במקרה כי זה כך התגלגל, איך להנות מחברת בעלי חיים, במקרה זה דגים, במקום להרגם ולאוכלם...ומה יצא מהם בסוף....

http://cafe.themarker.com/post/1088522/

כיצד בעוונותיו "קלקל" חייל צבא קשוח כשגרם לו להפסיק לשנוא עכברים ולהתייחס יפה יותר לבעלי חיים.

http://cafe.themarker.com/post/2465817/

אני אומרת לכם, האריאל הזה,  מזל שאנו לא גרים בשכנות, היינו שנינו יחד מסוגלים בשיתוף פעולה "לקלקל" עד היסוד אנשים טובים וישרים בכל האזור.

אם יש לכם סיפורים כאלה, "קטנים", לאו דווקא בהקשר לבעלי חיים, כללית, עקרונית - שללא כוונה תחילה, משהו קטן שעשיתם, שגרם לאחרים להשתנות (לטובה), או לשנות כיוון, אשמח אם תספרו, אולי אפילו נעשה יחד אוסף קטן. 

הופיע במקור כולל תמונות בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2558738/