פרנויה יומיומית 

פרנויה יומיומית

פרופסור קלייר רבין

 תרגום: ורד איל-סלדינגר

פרנויה היא תהליך חשיבתי המושפע מאוד מחרדה ומפחד, פעמים רבות עד כדי אי-רציונאליות ומצבי הזיה. חשיבה פרנואידית אופיינית כוללת אמונות הקשורות בתחושת רדיפה ובתפיסה של איום כלפי העצמי. ביוונית פירוש המילה "פרנויה" הוא פשוט "טירוף" (פארא = מחוץ ל...; נואוס = נפש). בעבר נעשה שימוש באפיון הזה כדי לתאר כל מצב הזיה. היום אנו משתמשים במושג פרנויה כדי לתאר דמיונות רגשיים ביותר של תחושת רדיפה או אפליה, ולרוב אנו מתכוונים שהאדם הפרנואידי חווה סוג של מחלת נפש.

האם תופתעו לדעת שכל אחד חווה פרנויה בשלב כלשהו, ושנישואים ומערכות יחסים ארוכות טווח הן קרקע פוריה לפיתוח חשיבה פרנואידית? על מנת לחקור את כניסתה של הפרנויה לתוך מערכת יחסים, עלינו לקבל את העובדה שלפעמים בני זוגנו באמת גורמים לנו להשתגע. אנו מתבדחים על כך, אבל גם יודעים שיש צד אפל לאינטימיות. צדה האפל של האינטימיות הוא הרגשות המועצמים, התלות, החרדות, ואפילו שנאה שעלולה להתפרץ פתאום. כשאנו אוהבים מישהו באמת אנו תלויים באהבתו כדי לחוש ביטחון. ככל שאנו אוהבים יותר, כך קיימת תלות גבוהה יותר בין הנאהבים. התלות עצמה גורמת לנו להיות מועדים לאפיזודות של פרנויה.

תומר ואפרת, למשל, הם זוג צעיר ונשואים שנה אחת. שניהם עסוקים בקריירות שלהם, ורוצים ילדים, אבל לא לפני שיהיו בני שלושים. לפתע אפרת מגלה שהיא בהריון. תגובתה הראשונית היא לרצות לעשות הפלה ולהמשיך בחיי הקריירה העמוסים הרגילים שלה. אבל לאחר כמה ימים היא מפתיעה את עצמה, ומרגישה שאינה יכולה לעשות זאת. היא אינה נתקלת בשום התנגדות מצד המשפחה והחברים, ובעלה תומר נחוש בדעתו שעדיין מוקדם מדי עבורם להביא ילד לעולם. הם לא חסכו כסף לדירה, הם רוצים לצאת לטיול גדול בחו"ל, ולשניהם קריירות תובעניות שמחייבות שיחות ארוכות לחו"ל בשעות מאוחרות, נסיעות, ועבודה בסופי שבוע. בקיצור, זה בהחלט לא הזמן לתינוק. ובכל זאת, אפרת דוחה את ההחלטה. היא יודעת שהתזמון גרוע, אבל ככל שהשבועות עוברים, היא מרגישה יותר ויותר את ההתקשרות האימהית, שלא מאפשרת לה לבחור בהפלה. עליה לעמוד מול תומר עם החלטתה - שלמרות כל הטיעונים ההגיוניים המצוינים בעד הפסקת ההריון, היא רואה בכך רצח של הילד שלהם, ואינה יכולה לעשות זאת.

רגשות חזקים מאוד מתעוררים במצב כזה. יש אווירה של חיים ומוות (ובאמת חיים ומוות מעורבים כאן), וגם תומר וגם אפרת מגיבים בעוצמה רבה. מתי בדיוק תיכנס הפרנויה לתמונה? היא לא חייבת להיכנס אם שניהם יוכלו איכשהו לדבר בפתיחות על כל הרגשות שהתעוררו בהם. אלה כוללים: אצל תומר – כעס על שלקחה את ההחלטה לידיה; חוסר אונים, כי אינו יכול להשפיע עליה; תסכול, כי הוא רואה את חלומות חייהם הולכים לאיבוד. אפרת, מצדה, חווה רגשות חזקים באותה מידה – היא נקרעת בין חלומותיהם ובין ההיקשרות הלא צפויה שלה לילד (כפי שהיא רואה את ההריון שלה).

למה המצב הזה בשל כל כך לפרנויה יומיומית? אנשים מתקשים להתנהל בתוך רגשיות אינטנסיבית כל כך, ולכן הם מנסים ככל יכולתם להיות הגיוניים. במקום לדבר על כל הרגשות שמתעוררים, הם משתמשים בהיגיון כדי לנסות לשכנע זה את זה. אפרת משתמשת בטיעון ש"ממילא התכוונו שיהיו לנו ילדים, אז למה לא עכשיו?" ואילו תומר מנסה לשכנע אותה בטיעון ש"ילד בשלב מאוחר יותר יזכה להרבה יותר יתרונות מהוריו, שיהיו מוכנים באמת". אבל ההיגיון אינו עובד בסיטואציה רגשית טהורה. מתחת לכל הדיונים בעד ונגד, מחלחלת החרדה בלבם של שני בני הזוג. ישנם מקורות רבים לחרדה עמוקה שכזו. אפרת דואגת, אולי תומר אינו מרגיש מחויב באמת לנישואים ואליה; אולי ההתנגדות שלו להמשך ההריון נובעת מכך שאינו בטוח בזוגיות שלהם. תומר מפתח פחדים שאפרת מנסה ללכוד אותו, לקשור אותו. אולי היא תכננה את כל העניין? אולי ילד מעניין אותה יותר מלהיות אתו?

בקיצור, בחייו של הזוג מתעורר משבר רגשי, שמעמיד את הקשר במבחן. אם המשבר הזה מתרחש בתחילת הקשר, אין הרבה ביטחון ואמון, פשוט מפני שלא היה לבני הזוג זמן לבנות את מערכת היחסים. הריון מפתיע ובלתי רצוי בשלב מאוחר יותר יהיה מאיים הרבה פחות לבני זוג שהיה להם זמן להוכיח את אהבתם זה לזה. עבור בני זוג מנוסים פחות, השאלה כמה אהבה יש ביניהם אורבת תמיד ברקע. זו הסיבה שרוב הגירושים  מתרחשים בשנות הנישואים הראשונות, כשהשאלה האם נעשתה הבחירה הנכונה עדיין מאוד רלוונטית וטריה.

איך הפרנויה מתגנבת אל תוך משבר כמו זה שתומר ואפרת חווים? קל מאוד להידרדר לחשיבה פרנואידית כשנמצאים ברגשיות גבוהה, כיוון שפרנויה ניזונה מחרדה. נגיד שחולפת בראשו של תומר מחשבה פתאומית: "אולי היא תכננה את זה?" הוא לעולם לא יאמר לה את זה ישירות, כי היא תיפגע מאוד. אבל אין לו מה לעשות עם המחשבה הזו. איך יוכל להוכיח אם היא נכונה או לא? הדרך היחידה היא להתחיל לעקוב ולגלות האם יש לאפרת התנהגויות שתלטניות ומניפולטיביות. הבעיה עם ערנות יתר וחיפוש אחר משהו היא שבדרך כלל אנו מוצאים את מה שחיפשנו, מפני שאנו נוטים לפרש אירועים בצורה פרנואידית. נאמר שבזמן שהוא מתמודד עם החרדה שלו כלפיה, היא שוכחת לומר לו שהיא מתכננת סופשבוע עם חברה. היא כל כך עסוקה בהריון, ושוכחת שהבטיחה לחברה לבוא אתה לפסטיבל באילת. כשהיא מזכירה את זה בסופו של דבר, תומר מפרש זאת לפתע כניסיון לתמרן אותו (בדיוק כמו ההריון?). כשרעיונות פרנואידים מתחילים מתוך מצב רגשי, ובמערכת יחסים חדשה, קל למצוא הוכחה כמעט לכל דבר.

אפרת באה ואומרת לתומר שהיא רוצה לנסוע לאילת בעוד כמה ימים עם חברה. במקום לשמוח בשבילה על החופשה שהיא כה זקוקה לה, הוא מגיב בשתיקה ובהתנגדות מסוימת. שוב, המחשבה שאולי אינו אוהב אותה באמת ואינו שמח על ההריון, כבר נזרעה. עכשיו יש הוכחה נוספת. על פי תפיסתה, מערכת יחסים אוהבת כוללת שמחה על מילוי צרכיו של בן הזוג. מדוע אינו שמח בשבילה על הנסיעה לאילת? וכך זה ממשיך. כל אירוע הופך לראיה נוספת לרעיונות הפרנואידים, שמשגשגים ומשתלטים. אם מדובר בקשר חדש, כמו זה של תומר ואפרת, אין באמת ביטחון שהרעיונות הפרנואידים אינם נכונים. המצב נהיה מתסכל מאוד עבור שני בני הזוג, ומכיוון ש"הוכחות" נמצאות בכל מקום, הם מתחילים לשקוע לתוך חור שחור רגשי, שקשה מאוד לצאת ממנו.

הפתרון? ראשית כל, יש לזהות את המצב הפרנואידי. עלינו לקבל את העובדה שלא רק חולי נפש נופלים לדפוסי חשיבה פרנואידים, ושאצל כולנו השיפוט עלול להיעכר על ידי רעיונות, שאילו הרגשנו בטוחים יותר, היו נראים מגוחכים. קשה להודות שנעשינו קצת משוגעים, אבל זה יכול לקרות, וזה קורה גם לבני האדם הרציונאליים וההגיוניים ביותר.

בשלב הבא על בני הזוג לשוחח זה עם זה על רעיונותיהם המופרכים ביותר, גם אם זה גורם להם להרגיש פגיעים מאוד. למשל, אם גבר כמו תומר צריך לומר "אני פוחד (האם ישנו גבר שבאמת מוכן לומר שהוא פוחד?) שאת מתמרנת אותי עם ההריון הזה", הוא מודה בכך שעלה בדעתו רעיון מופרך למדי, וכן מגלה לה עד כמה הוא תלוי בה, שלא לדבר על כך שהוא ("גבר-גבר") מפחד. לאפרת פחות קשה להודות שהיא חוששת שאינו אוהב אותה, כי נשים מדברות על דברים כאלה כל הזמן. ייתכן שמצב רגשי של נשים מוביל להשתלטות של ספקות, חרדות ופחד. הקושי הספציפי של האישה הוא לתת לעצמה להשתכנע שההיפך הוא הנכון. שהוא כן אוהב אותה.

גם לאחר שניהלו את השיחה הזאת, עליהם להחליט החלטה. במקרה הזה, הם החליטו יחד להפסיק את ההריון. אפרת הבינה שהקשר שלה אתו, שהיה יקר לה מאוד, חשוב מכדי שתכפה עליו ילד לפני שיהיה מוכן. מוזר, אבל כשהשתכנעה באהבתו אליה, הייתה מסוגלת להתמודד עם הוויתור על לידת הילד בשלב הזה, כי השתכנעה שתהיה לה הזדמנות נוספת. אבל ההחלטה עצמה יכלה להיות גם הפוכה. תומר יכול היה להשתכנע שאפרת לא תמרנה אותו, שהיא אוהבת אותו ומוכנה לעשות את רצונו. למעשה, זה מה שקרה; ברגע שהוא הסכים להמשיך את ההריון, היא ויתרה. קצת מטורף אולי, שכן פרנויה אינה רציונאלית אלא רגשית. בכל מקרה, הם הגיעו להחלטה הטובה עבורם, ואישרו מחדש את אהבתם זה לזה, מה שיעשה את ההחלטות בעתיד קלות יותר, ויקטין את הסיכוי להידרדרות נוספת לפרנויה.