פרחחים.. עושי צרות, מהומות.. לא יוצלחים.. אלו מקצת מן השמות/כינויים שניתנים לאותם נערים ע"י אנשים שעסוקים במחשבה איך להפטר מהם, איך להעיף אותם מהשכונה בה שכנה פעם השלווה, אחרים מנידים ראש ברחמים תוך שהם פולטים משהו על המשפחה השבורה ועל הצרות של האבא, עסוקים במחשבה חסרת תועלת, "מהיכן באו הנערים" במקום להתמקד בשאלה קצת יותר חשובה, קצת יותר מועילה "לאן הם יכולים להגיע" או, אולי "לאן אנחנו יכולים לעזור להם להגיע".
ממורמר.. כועס.. הרגשתי שאין בעולם נפש חיה שתוכל להבין אותי, אפילו אני לא הבנתי את עצמי, נותן לרגשות של כעס וחוסר אונים להוליך אותי.. וכשאף אחד לא מחזיק במושכות התחלתי אט אט לסטות מהדרך, מדרדר, מזגזג ימינה שמאלה, אין בי מספיק כח להחזיק בכביש, בקושי נאחז בשוליים. בהתחלה חשבתי שאני די לבד בעולם אך ככל שנסחפתי בזרם החיים גיליתי שם בשוליים עוד עשרות רבים של נערים, נערים במצבי, נערים שנפלטו ממסגרות ונערים שנפלטו מבתיהם. כאשר אתה רואה שאתה לא היחיד שסובל בעולם, יש בזה איזה שהוא סוג של נחמה, אבל לא, לא במצבי, אני רואה את אותם נערים והכעס שמילא את ליבי מפנה את מקומו לזעם, זעם אשר אין בכוחי להכיל... אני מסתכל על עצמי בין שאר הנערים ואני שואל את עצמי: מה, מה כ"כ דפוק בנו, מה כ"כ רע בנו שאנו כה שנואים... שומע סיפורים על אהבה של אבא, שומע שירים על אהבה של אמא וכל שאני יודע זה שנאה... ואני שואל את עצמי למה???
הסתכלות, פרספקטיבה נכונה או, אולי שונה, בהתחלה זה הכה בי, הייתי בתדהמה מוחלטת.. כן, גם אני כמו רוב האנשים, הייתי בטוח שהנערים הללו הם סוג של עבריינים צעירים שבחרו בדרכם הקלוקלת מתוך מחשבה שלחיות חיים בלי התחייבות היא קלה יותר, מתוך רצון להשיג דברים מבלי לעבוד או לא להשיג כלל... אז כמו שאמרנו, הסתכלות ופרספקטיבה נכונה, התחלתי להתעניין, לבדוק, מצאתי אותו בשלב של מצוקה אמיתית, נער חצוף ממבט ראשון אך מתחת לכל התבטאות חצופה זעקה המילה "הצילו!" מילה שהדהדה באוזניי ולא נתנה לי מנוחה... אחרי כמה שיחות שניהלתי איתו, התחלתי להשקיע בו את כל מרצי עד שהנחתי אותו בעדינות על דרך חדשה, הצבתי תמרורים ולקחתי אותו למחוזות רחוקים בהם הוא מעולם לא היה, מקום שנקרא אהבה... פעם ראשונה שחיבקתי אותו הוא פרץ בבכי: זו פעם ראשונה שמישהו מחבק אותי... פעם ראשונה שאני מרגיש שבאמת יש מישהו שאוהב אותי, כך הוא. ואני, מנסה בכל כוחותי לעצור את הדמעות שמבצבצות מזוויות עיניי...
סיפור זה אינו בדיוני כלל וכלל, אינו משל ובוודאי שאינו הלצה או אגדה... הסיפור הזה שחציו סרט דרמה וחציו סרט אימה הינו מסכת חיים לא קלה בכלל שעוברים עשרות נערים בארצינו ומכונים ע"י מכיריהם כ-'נוער מסוכן' במקום כ-'נוער בסיכון'.
שמעון גווירץ
