הזילות הבלתי נסבלת כלפי אחיות 

בנעורי, בהיותי סטודנט לרפואה, את חופשת הקיץ הקדשתי לעבודה בית חולים, לשם ענין אזכיר את שמו, בית חולים "אסף הרופא", בצריפין.כל דמיון דאז,לבית חולים מודרני כפי שהוא היום,מקרי בלבד.בתקופה זו בית החולים היה בנוי כמעט כולו, מצריפים רקובים מתקופת האנגלים.באלו, בלילה נשמעו רחשי עכברים רצים ריצות מרתון ולא פעם קפץ אדם ממיטת חוליו בחשש שמא עכבר שמן מכרסם את אצבעות רגליו.גם הרפואה היתה אחרת. את בדיקות השתן כל בוקר, ערכתי כמו במעבדה. קראו לזה בזמנו בדיקת בנדיקט, בדיקה מענינת ביותר שאיש לא יעלה על הדעת לעשות היום.

באחת המחלקות הפנימיות בהם עבדתי, פגשתי את אילנה כהן. אחות אחראית במחלקה אשר ידה בכל ואוזנה קשובה לכל מטופל או איש צוות. אילנה עדיין אחות , אך עוסקת היום בענינים אדמיניסרטיביים הקשורים לאחיות ועוד ידה נטויה.

בשנות השבעים המוקדמות, למרות הקשיים הלא מועטים, הטכנולוגיה המגוכחת , האלמנט האנושי היה בעל משקל רב. מראה של חולה בפרוזדור היה נדיר ביותר ובאם קרה תוך מספר שעות היה מועבר לחדרו. המדינה היתה קטנה, מספר תושבי ישראל היה פחות ממחצית היום ולהם נקבעו תקנים של צוותים רפואיים אשר קיימים, לא יאומן הדבר, גם היום.

וכך חלפו להם השנים.הרפואה שינתה פניה 7 פעמים, התפתחו תת התמחויות, טכנולוגיות חדשות ודרישות חדשות מצד אוכלוסיית צרכני רפואה.

היו יחסית מעט פניות לחדרי המיון, רוב האוכלוסיה פנתה בעת חולי לרופא ליד הבית ולבתי חולים הגיעו אנשים באמת חולים הזקוקים לאישפוז.המצוקה בשירותי רפואה התפתחה באופן הדרגתי מבלי שאיש נתן את הדעת על השינויים הרבים אשר חלו והנה בשנות האלפיים מדינת ישראל מצאה עצמה בפני שוקת שבורה של שירותי רפואה בסיסיים. המצב בבתי החולים, בעיקר בחודשי החורף הוא מזעזע.חדרי המיון מפוקקים עם חולים בינהן רצות אחיות טרוטות עיניים מנסות לכבות שרפות ולהרגיע מעט את המצב. חדרי מיון בבתי חולים ובמחלקות אישפוז פנימיות וכירורגיות נראים כמו חדרי מלחמה.

ומה תפקידה של האחות?. ליצור קשר עם חולה במצוקה, להרגיע אותו במעט, להראות אמפטיה,להחליף עמו מילה או שתיים,להכיר אותו מעט. אלו דברים חשובים והם חלק בלתי נפרד מהטיפול הסעודי לו מחוייבת האחות.זה איננו קיים היום. אחות , בגלל המצוקה הרבה נאלצת לרוץ לאורך כל המשמרת מחולה לחולה, אין לה את הזמן לומר ולא מילה , אלא לעסוק בדברים בסיסיים ביותר.כי מה תעשה, כאשר במקום 30 חולים במחלקה נמצאים בה לפעמים 60 בכל פינה אפשרית, כולל פרוזדורים ומחסנים אשר פונו.

הטכנולוגיה הרפואית עלתה עשר מדרגות בדור זה והיחס לחולה ירד באותה המידה מטה.

שוחחתי לא מעט במהלך השנים על תנאי עבודתם ועל התיגמול אותו הן מקבלות.לא שמצב הרופאים שפיר!אבל הם עדיין עוסקים באותה עבודה רפואית.

לגבי האחיות המצב שונה.

אומרות לי אחיות כמנטרה חוזרת. איננו יכולות להדריך כראוי את המטופלים שלנו. לכך הרי הוכשרנו.אנו רצות מחולה לחולה, אנו מעטות ומצבת החולים כפולה משהיתה.

פגשתי אחות בטיפול נמרץ כללי שהפכה להיות טכנאית, מין תיקונ'ציקית של תקלות במכשירם שונים. מה זה שייך לסיעוד? ולא רק זה. בגלל מחסור בכוח אדם של סניטרים, עובדי נקיון ושליחים, הן רצות בבתי חולים להעביר בדיקות, מתעסקות בניקוי ועיקור של מכשירים ונאלצות להרים חולים אשר משקלם כפול מהן, מהמיטות.

אינני רואה יותר אחיות שמחות בפועלן. המצוקה בה הן נתונות לא פעם משליכות על יחס לחולה ולעיתים גם על רופא.

אומרת לי אחות באחת המחלקות העמוסות ביותר בבית חולים וולפסון.לפחות פעם בחודש קורה לי כי יש פנצ'ר. אחות לא מגיעה למשמרת ואני חייבת להמשיך לעבוד ונשארת 16 שעות רצופות במחלקה וגם חוזרת כרגיל למחרת. ומוסיפה. אני פוחדת לטעות במינון תרופות ובסוג התרופות,אני בהיסטריה כל הזמן ומתפללת כי המשמרת תגמר ואחזור הביתה בשלום.ליבי נחמץ מהנאמר.

ובקהילה המצב איננו שונה בהרבה. נכון שאין משמרות לילה לאחיות אבל הריצה הבלתי פוסקת קיימת. הנה בשבוע האחרון מרפאה גדולה בתל אביב, בה אני עובד מתחסלת ועוברת למשכן החדש. על האחיות נכפה התפקיד של חברת הובלות. במשך שבוע שלם הן סוחבות ציוד ומעמיסות לתוך ארגזי קרטון. הייתכן הדבר? האם זה תפקידה של אחות?ובין קרטון לקרטון רצות לחולים אשר מגיעים כל הזמן.

קיים חוסר התייחסות משווע של ההנהלות השונות,עד למשרד הבריאות והאוצר למצב האחיות. לצערי מצבן העגום הוא נדבך במצב העגום של שירותי הרפואה במדינת ישראל.

הועדים של האחיות של הרופאים, של טכנאי רנטגן , הלבורנטים ומי לא ,נרמסו ברגל גסה על ידי האוצר. הוא כופף את ידם עד שכמעט ונשברה.

האם העתיד צפוי להיות ורוד יותר? לצערי זה לא נראה באופק.

.