1. נגישות לנכים באולמות קולנוע:
רבים מפרשים את המושג "נגישות" לנכים כאפשרות גישה למקום (access; approach), המתבטאת בדרך כלל במישור או ברמפה, ללא מדרגות. אכן, זה חשוב, אך נגישות לא מסתכמת רק בכך. במקומות כגון אולמות קולנוע ואולמות תיאטרון נגישות ראויה מאפשרת לנכה ליהנות מהשימוש במערכת או במקום הציבורי מבלי שהנאתו תיפול מזו של אדם ללא מוגבלות.
לא די בכך שנכה בכיסא גלגלים יוכל להיכנס לאולם הקולנוע. אם הוא נאלץ לעצור בשורת הכיסאות הראשונה, שכן לשורות הממוקמות גבוה יותר אפשר להגיע רק דרך המדרגות, ומצופה ממנו לצפות במסך הקולנוע הענק מהשורה הראשונה בעוד שהמרחק הסביר לצפייה באולם קולנוע (עבור אנשים ללא לקות בראייה) הוא החל מהשורה החמישית - האולם לא נגיש.
התוצאה - נכים לא יכולים לצפות בכל סרט שהם בוחרים בו. עליהם לבחור אותו על פי האולם ומידת ההתאמה למגבלותיהם. אחרי יום של כיף בקניון עם הילדים, נכה בכיסא גלגלים לא יכול להיכנס עם המשפחה לסרט, אלא אם כן המשפחה מתפצלת, או שכולם סובלים ביחד בשורה הראשונה.
לאדם נכה מגיע מקום ראוי לצפייה ותמורה לכספו לא פחות מאדם ללא מוגבלות.
סינמה סיטי גלילות היא דוגמה לתכנון חכם של נגישות לנכים, המאפשר להם לצפות בסרט במרחק סביר מהמסך. כשאני ובן זוגי מגיעים לשם, כבר במעמד קניית הכרטיסים בקופה (בצד הקופות הרגילות יש קופה המותאמת לנכים) מועבר לסדרנים מידע על כך שאחד הכרטיסים הוא עבור נכה בכיסא גלגלים, וכשאנחנו מתקרבים לפתח האולם מחכה לנו סדרן המלווה אותנו לכניסה. בחלק מהאולמות בסינמה סיטי יש כניסה מיוחדת לשורה האמצעית באולם, מבחוץ או דרך מעלית, או שהכניסה הרגילה מובילה לשורה האמצעית. בקופה אני גם נשאלת אם אני רוצה לצפות בסרט כשאני יושבת בכיסא הגלגלים, או שאני מעוניינת לעבור לכיסא באולם. אם אני בוחרת באופציה הראשונה, בחלק מהאולמות הסדרנים מתקינים בקצה השורה במה ניידת, מעין המשך של שורת המושבים, שיש בה מעקה בטיחות המונע נפילה. אני עוברת אליה ובן זוגי יושב לצדי, בכיסא האולם.
בתום הסרט הסדרן מגיע ומלווה אותנו החוצה ומוודא שהכל בסדר.
2. נגישות לנכים באולמות תיאטרון:
"שילוב" - שיבוצו או שזירתו של דבר בתוך דבר אחר, הכנסת דבר לתוך דבר אחר כך שיהפוך לחלק ממנו; השתלבות של אדם או של קבוצה במסגרת רחבה יותר (מתוך מילון רב מילים).
אולם המותאם לנכים בכיסא גלגלים הוא אולם שיש בו אפשרות להוציא מושב רגיל אחד או שניים. נוצר מקום ריק בשורה המושבים הרגילים, והנכה יכול להיכנס לתוכו ולהשתלב עם שאר הצופים.
ואולם יש מקומות שבהם סבורים כי די בכך שהאולם נגיש לכניסה של נכה בכיסא גלגלים. במקרים כאלה הנכה מוצא את עצמו תקוע במעבר בין היציעים, חש מיותר, לא שייך, בולט בחריגותו. האפשרות להשתלב נגזלת ממנו. זוהי גישה לא מתחשבת, המדירה נכים מהחברה ופוגעת בעקרון היסוד של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. אפליה כזו יוצרת קבוצה של אזרחים סוג א' וקבוצה של אזרחים סוג ב' שאמורים להסכין עם המצב ולהיות אסירי תודה על המעט שהם מקבלים.
3. נגישות בשירותים ציבוריים לנכים:
רבים סבורים שדי בכך שחדר השירותים נפרד ומרווח יותר מהרגיל כדי שייקרא "שירותי נכים" הנגישים לנכים. במקרים רבים שירותי נכים אינם מותאמים לנכים ולמגבלותיהם ואין בהם חשיבה כוללת על קשייהם ועל פתרונות לקשיים אלה.
נראה כי אחת הסיבות לכך היא תפיסה מוטעית שלפיה נכה בכיסא גלגלים הוא אדם שיש לו בעיה ברגליים בלבד. במקרים רבים מתווספות לנכות ברגליים לקויות נוספות, בהן לקות בידיים. נכים בעלי מוגבלות בידיים אינם יכולים להרים את ידיהם כדי להגיע ולקחת משהו גם אם הוא אינו ממוקם גבוה, הם אינם יכולים להושיט את ידיהם קדימה, הם מתקשים במוטוריקה עדינה ובמוטוריקה גסה. מוגבלות בידיים, המתווספת למוגבלות ברגליים, מקשה מאוד את חייו של הנכה. הדבר בא לידי ביטוי בתפקוד בכל פעולות היומיום: התלבשות, רחצה, אכילה ועוד. כשבשירותי הנכים אין חשיבה על המוגבלויות של הנכה, הוא עלול למצוא את עצמו במצבים מביכים ביותר הגוזלים ממנו את כבודו העצמי. בניגוד לסרט או למופע, הוא לא יכול לבחור אם ללכת או לא ללכת לשירותים.
נגישות ראויה בשירותי נכים היא תכנון שמביא בחשבון את הקשיים שהנכה עלול להיתקל בהם בבואו להשתמש בשירותים ומציג להם פתרונות. לכל קושי יש פתרון - צריך רק לתת עליו את הדעת, אחרת הנכה ייקלע למצבים מביכים:
א. הדלת ("סליחה, אתה יכול לפתוח לי את הדלת?"; "מישהו יכול לפתוח לי את הדלת מבחוץ?"):
חשוב שבחלק החיצוני של הדלת יותקן מאחז כדי שהנכה יוכל לפתוח אותה לאחור בקלות ולהסיע את עצמו במקביל, וכך גם בחלק הפנימי שלה, כדי שיוכל לסגור אותה ואחר כך לדחוף אותה בקלות החוצה. חשוב שהדלת תהיה קלה ולא כבדה לפתיחה ולסגירה, ושלא תיסגר מעצמה.
ב. המנעול בדלת ("מישהו יכול לפתוח את הדלת מבחוץ? נתקעתי"):
מנעול הדלת להיות ממוקם בגובה של אדם יושב, ולהיות נוח וקל לשימוש. למשל, דלת הננעלת על ידי הזזה קלה של הבריח לצד ימין, ונפתחת על ידי הזזה קלה שלו לצד שמאל נוחה יותר לעומת דלת שבה הנעילה צריכה להתבצע תוך כדי סיבוב.
ג. גודלו של חדר השירותים ("אתה מוכן לשמור מבחוץ? אין מספיק מקום כדי להסתובב ולנעול"; "מישהו יכול לפתוח ולעזור? נפלתי"):
חדרי שירותים רבים אינם מרווחים מספיק ואינם מאפשרים לנכה מרחב שבו הוא יכול לנוע בכיסא הגלגלים. המתכנן צריך לבדוק האם המרחב מאפשר לנכה להיכנס פנימה, להסתובב עם הכיסא כדי לנעול את הדלת, ולהסתובב בחזרה מול האסלה. כמו כן, חשוב שהמרחב יאפשר לנכה להתמקם מול האסלה ולא בצדה, אחרת הוא ייפול.
ד. גובה האסלה ("מישהו יכול לעזור לי? אני לא מצליחה לקום"):
האסלה צריכה להיות מוגבהת (מלמטה) ב-10 ס"מ לפחות - אחרת הנכה נזרק כלפי מטה, וכשהוא מבקש להתרומם מהאסלה זה בלתי אפשרי, לעתים גם עם עזרה של הזולת.
ה. מאחזים ("מישהו יכול לעזור לי? נפלתי"):
חשוב שתהיה ידית/זרוע אחיזה מתרוממת, ארוכה, מקובעת בצדה האחד לקיר האחורי, ניתנת להרמה ולהורדה. הנכה נעזר בה בעת הקימה מכיסא הגלגלים והמעבר לאסלה, וכן בעת הקימה מהאסלה והמעבר חזרה לכיסא הגלגלים. לעתים קרובות במקומות שבהם יש ידית כזו, היא לא תקינה (תקועה ולא יורדת, או שהיא נופלת על הראש ואי אפשר להרים אותה). ידית חשובה נוספת היא ידית אחיזה ישרה המוצמדת לקיר הימני או השמאלי. בלעדיה אין לנכה במה לאחוז בצד של הקיר במעבר מכיסא הגלגלים לאסלה ולהפך.
ו. הורדת המים ("אממ... סליחה, אני מצטערת שלא הורדתי את המים. לא הגעתי לידית"):
לנכה בעל מוגבלות בידיים קשה מאוד להגיע למתקן מאחור שמוריד את המים. המתקן האידיאלי בשירותים ציבוריים לנכים הוא חיישן. ברגע שהנכה מתרומם מהאסלה, החיישן קולט זאת והמים בשירותים יורדים. בשירותי הנכים בקניון איילון ברמת גן יש מתקן כזה.
ז. נייר טואלט ("חבל שלא לקחתי נייר לפני שהתיישבתי"):
מומלץ שנייר הטואלט ימוקם כך שהנכה לא יצטרך להושיט את ידו גבוה או רחוק קדימה.
ח. גובהו של הכיור ("איזה מזל שהמציאו את הסבון ללא שטיפה"):
רצוי שהכיור יהיה בגובה נמוך.
4. נגישות בחנויות, במרפאות וקליניקות של רופאים, בקליניקות של פסיכולוגים, במרפאות שיניים, במספרות ועוד:
כאן בעיית הנגישות היא מדרגה או מכשול אחר המונעים מנכים בכיסא גלגלים מלהיכנס למקום. נכים מודרים מהמקומות האלה, ונאלצים לבחור את סוג השירות קודם כל על פי מידת הנגישות אליו.
כשאדם ללא מוגבלות מחליט לקנות משהו בחנות, לקבוע תור לניקוי שיניים או לטיפול בשיניים - הוא מגיע למקום ועושה זאת. כשהוא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי עליו לבחור את הפסיכולוג שנראה לו וללכת אליו. כשעליו ללכת לרופא מומחה (כירורג, אורטופד, אף-אוזן-גרון וכדומה) הוא בוחר אותו ממאגר השמות של הרופאים בקופת החולים שאליה הוא משתייך.
כשאישה מחליטה לערוך בדיקה גינקולוגית שגרתית אצל הגינקולוג - היא פשוט קובעת תור, וכך גם כשהיא רוצה להסתפר, לצבוע את השיער, לקנות בגד חדש.
אדם נכה צריך לעשות לפני הכל מסע בירורים, שבסופו הוא ייווכח לדעת שרוב האופציות חסומות בפניו. במרפאת השיניים יש מדרגות, וכך גם אצל הרופא, ובחנות ואצל הספר, ואצל הגינקולוג אין כיסא מיוחד לנשים נכות, שיכול לרדת למטה ולא צריך לטפס אליו.
גם פסיכולוג הוא פריבילגיה שהוא לא יכול להרשות לעצמו. הוא יודע שהצלחת הטיפול תלויה במידה רבה בכימיה בינו לבין המטפל, ולכן לא כדאי שיבסס את הבחירה שלו במטפל לפי הנגישות בקליניקה, אלא אם כן הוא נואש מאוד.
אדם נכה לא יכול לקבוע סתם עם חבר בבית קפה או במסעדה לפני שיברר אם היא נגישה, ושירותים ציבוריים המותאמים לנכים במסעדה זה משהו נדיר שאפשר רק לחלום עליו. במקרה כזה עליו להימנע משתייה לפני שהוא יוצא מהבית וגם בבית הקפה, או שהוא נאלץ לחזור מיד לביתו, שם יש לו שירותים נגישים.
אם הוא חונה בחניון ועליו לשלם על כרטיס החניה בקופה המיועדת לכך (למשל, בקניונים)
הוא לא יוכל לעשות זאת, אלא אם כן יש לו כיסא גלגלים שמרחף למעלה.
אם הוא רוצה להגיע למסיבת סיום בבית הספר, הוא לא יוכל לעשות זאת, שכן מעליות בבתי ספר הן דבר נדיר.
אם המקום (קניון או מרפאה) דווקא נגיש ויש בו מעלית, הוא יגלה שהוא לא יכול להזמין את המעלית, שכן הלחצנים ממוקמים גבוה. עליו לחכות עד שמישהו נוסף יגיע וילחץ על הכפתור. אם התמזל מזלו ומישהו בדיוק יצא מהמעלית והוא נכנס פנימה, הוא יגלה שוב שעליו לחכות למישהו שיגיע למעלית, שכן גם הלחצנים בתוך המעלית ממוקמים גבוה.
הוא לא יכול להוציא כסף מכספומט הממוקם גבוה, אלא אם כן הוא נעזר באדם זר. או אז עליו להתפלל שאותו אדם לא יבגוד באמונו ולא יברח עם כספו לאחר שקיבל את הקוד הסודי.
אם אין לו רכב והוא נאלץ להשתמש בתחבורה ציבורית, הוא ישמע מהנהג סיפורים על כך שאין לו מפתח למעלון.
אם הוא משתתף בלוויה בבית קברות או מבקש לעלות לקבר, ייתכן מאוד שלא יוכל לעשות זאת, בשל היעדר נגישות.
לסיכום, נגישות היא לא רק - היא גם:
הזכות לקבל גישה למקום ולהיכנס אליו;
הזכות ליהנות מהמופע, הסרט, ההצגה בלי להרגיש חריג;
הזכות להשתלב בחברה;
הזכות להשתמש במתקנים שיש בהם התאמה מרבית למוגבלויות וחשיבה על כל פרט;
הזכות להשתמש במתקנים תוך שמירה על עצמאות וכבוד עצמי;
הזכות לגישה במובן attitude, המתבטאת בהקשבה לצורכיהם של בעלי מוגבלות.
חברה שאכפת לה מבעלי מוגבלות החיים בקרבה היא חברה מוסרית. ערבות הדדית היא לא סיסמה הטובה רק למחאה חברתית. היא עיקרון חשוב שהחברה שלנו צריכה להתבסס עליו.
לפני כמה ימים קראתי על מאזינה נכה שהתראיינה בתכנית רדיו ואמרה: "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לצפות ליחס מועדף".
תגובתי על כך: "יחס מועדף - לא. יחס שוויוני - כן". לעתים, כדי שהיחס יהיה שוויוני יש לנקוט יחס מועדף ולתת יותר: יותר משאבים, יותר תשומת לב, יותר סבלנות, יותר הקשבה. בסופו של דבר כולם יוצאים נשכרים. זכור לי מקרה בסינמה סיטי גלילות. הסדרנים ארגנו את הרמפה המיוחדת לצפייה באולם הקולנוע והדבר עיכב את מועד ההקרנה. כל הצופים כבר חיכו שהסרט יתחיל. הרגשתי לא נוח מכך, ואמרתי בקול רם שאני מתנצלת על העיכוב. התשובה שנשמעה מכולם: "זה בסדר, אין שום בעיה, נחכה, שייקח כמה שייקח, לא קרה כלום".
הרגשתי שזה חשוב להם שאצפה בסרט בהנאה לא פחות משזה חשוב לי. הרגשתי טוב.
