ביום שהאושר יגיע 

"ביום שהאושר יגיע –

איך נדע שהוא פה?"

[דני גלבוע]

תארו לכם, כי היום [או מחר, תלוי מתי אתם קוראים את המאמר...] בשעה 15:00, לנסיך האושר, או לפיית השמחה [לבחירתכם] קבועה איתכם פגישה. אתם כמובן לא יודעים, אבל האות כבר ניתן, ובשעה זו ממש, הם כבר בדרך זה אליכם. באיזה מצב הם ימצאו אתכם? האם יש סיכוי שהם יתקלו בדלת סגורה? אנרגיות שליליות, חסרי כוח או חסרי ידיעה לקבל אותו? האם אתם תדעו לקבל אותו, לקפוץ ולחבק אותו בשתי ידיים? להביע את המשאלה הסודית שלכם, או חלילה האם תניחו לו ללכת, או אפילו תסלקו אותו...?

אחת השאלות החשובות המעסיקות חלק מאיתנו כיחידים וכציבור, היא לדעת מתי יגיע יום האושר הגדול שלנו, וכיצד נוכל לתפוס את השעה ולנצל אותה. ונבהיר אותה בקצרה.

מקובלנו, כך אומרים חז"ל בדימוי כל כך יפה, כי העולם הזה דומה לאולם חתונות. כמו שבאולם חתונות, בכל יום יש חתן אחר, שהוא המלך היומי, שמרימים אותו על הכתפיים ורוקדים עבורו, כך לכל אדם יש יום או ימים מיוחדים בחייו, שאז צפויה לו הצלחה מיוחדת. וכך מצויין גם בפרקי אבות, שאסור לנו לזלזל באף אדם, שהרי אין אדם שאין לו שעה.

אחד התיאורים הקשים בספר שיר השירים, מצוי בפרק ה' שבו, בו הדוד מגיע לבקר את הרעיה ולהתאחד איתה. והוא דופק בדלת, ומצפה שהיא תפתח לו, אולם דווקא אז היא מתחילה להתפנק ואינה מוכנה לקום מהמיטה לקראתו – "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?". הדוד מנסה פעם פעמיים נוספות, וכאשר רואה שהרעיה אינה באה לקראתו, הוא פשוט "חמק עבר", ואז היא מצטערת מאוד שאיבדה אותו: "נפשי יצאה בדברו, ביקשתו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני". רק אז היא מבינה שהיא "החמיצה" את השעה.

יש אנשים שנסיך האושר ביקר אצלם, פעם ואולי אפילו פעמיים, אך הם לא פתחו לו את הדלת. אולי מחמת "קוצר רוח" אולי מחמת "עבודה קשה" ואולי מחמת "אני ישנה". אם התמזל מזלם, הם לא מודעים לאבדן ההזדמנות. אולם אם חלילה הם מבינים, באיחור, כי החמיצו את השעה, הם צריכים לחיות כל חייהם בצל אותה החמצה, ולעתים זו תחושה קשה מנשוא.

הבעיה אך מתחזקת, כאשר אומרים לנו חז"ל, וגם שיר השירים עצמו, כי: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, עד שתחפץ", קרי איננו יכולים לדחוק את השעה ולזרז אותה, אלא צריכים שהדבר יהיה בעיתו, כפי שאומר שלמה המלך: "לכל זמן, ועת לכל חפץ".

ודברים אלה עולים בקנה אחד עם המחלוקת הידועה של חז"ל, והאמרות הסותרות שהם מעלים בקשר לגאולה. מחד גיסא, אחד מעיקרי האמונה הוא שעלינו לצפות למשיח בכל יום. ומאידך, מסבירים חז"ל כי אין המשיח מגיע, אלא בהיסח הדעת. כיצד יתכן הדבר? שאלה זו קשה כמעט כמו הצירוף הבלתי אפשרי – "בעיתה – אחישנה".

הפתרון הגיע אלי באחד האימון שערכתי עם מתאמנים בהדרכתי. אותו מתאמן אמר לי שאחד מחסמי ההצלחה שלו, הוא "הפחד להעז יותר" – והסביר לי, כי מבחינתו, גם כאשר הוא מצליח, ההתקדמות שלו צריכה להיות איטית. ולכן לעתים הוא מחמיץ הזדמנויות. ואז הבנתי הכל.

'החסם הזה קיים', אמרתי לו, 'מכיוון שאתה לא מיושב בדעתך, מה תעשה, כאשר נסיך האושר ידפוק אצלך בדלת. אילו ידעת היטב כיצד תנהג, לא היית חושש להעז יותר. אילו היתה לך משנה סדורה, אילו היית מוכן נפשית להצלחה, לא היית חושש ממנה!'.

ובאותו הרגע נסגר לי המעגל והותרו הספקות.  כאשר ההצלחה מגיעה, היא מגיעה במהירות. כמו גל בים, שיש חלון הזדמנויות קצר מאוד לעלות עליו ולגלוש עמו הלאה. כך היא ההצלחה. הזדמנות נוצרת בשניה מסוימת, כאשר אנשים אחרים אינם מוכנים לקראתה, וקוטף אותה מי שהוא כן מוכן. על יוסף הצדיק כתוב: "ויריצוהו מן הבור" – לא נתנו לו זמן לחשוב. פנחס הקנאי היה צריך להתמודד עם סיטואציה מיוחדת, ולתת לה מענה מיידי. שניהם תפסו את הרגע מסיבה פשוטה, כי הם היו מוכנים לקראת סיטואציה כזאת, הגם שלא ידעו כיצד היא תקרה. כאשר היא קרתה, היא מצאה אותם מוכנים, והם ניצלו את השעה ולא החמיצו אותה, כמו קפיץ שהשתחרר.

כך לגבי הגאולה. המשיח יגיע מתי שיגיע. ואולי, על פי חז"ל, כבר היו הזדמנויות לכך, שהרי אין דור ודור שלא נמצא בו המשיח. אלא השאלה היא האם אנחנו מוכנים מספיק לראותו, לקבלו, לעשות מה שצריך לעשות כשהוא יגיע. האם אתם יודעים כיצד תנהגו כאשר המשיח יגיע?

לעתים ההחמצה הראשונה, ככל שהיא מייאשת, היא היא תהווה את המניע החזק להתכונן לרגע האמיתי. כאמור, לא נוכל לזרז אותו באופן מלאכותי. אדרבה, לעתים הניסיון לזרז אותו בכוח, רק ירחיק אותו מאיתנו, והעבודה שלנו היא לשפר את עצמנו, להכין את הכלים שלנו, בדיוק איך ייראה יום האושר, ומה נעשה בו, כאשר הוא יגיע. הכנת הכלים, גם תקרב את היום, וגם תביא לכך שנהיה מוכנים לקראתו ולא נפספס אותו לכשיגיע.