יש רגעים כאלו בחיים שאנחנו תופסים את הראש, המומים, לאו דווקא כי גילינו משהו חדש שלא ידענו, אלא דווקא כי גילנו עד כמה משהו שידענו הוא נכון, אמיתי. פתאום ישנה תובנה, נופל אסימון למקומו ובעיני זהו רגע מדהים שאנו זוכים לחוות בחיינו. לעיתים אנו זוכים לו כאשר הוא קורה בזמן, כאשר יש לנו עדין הזדמנות להשתמש בתבונה – בתובנה החדשה, לנצל את המידע שבידינו בכדי ליצור משהו טוב יותר, לשפר את איכות חיינו, ליצור שקט בתוכנו, השקט שבידיעה האמיתית והכנה שלנו אודות עצמנו, משהו אחר, חיינו , העולם והמציאות בכלל.
השבוע הסברתי לילדה שלי, מדוע אסור לה לצעוק על סבתא שלה, נשמעתי בעיני עצמי כל כך משכנעת, ופתאום משהו בתוכי זז, תוך כדי שאני מסבירה לה אודות עובדות החיים ,אני מבינה כמה התבגרתי, וזכיתי לנהל עם ההורים שלי מערכת יחסים שונה לגמרי מהזמן בו הייתי ילדה. אני מכירה הרי, יותר מאדם אחד שהבטיח לעצמו שהוא, כמו ההורים שלו, לא יהיה. ואני כהורה בהחלט חושבת שישנם דברים שאני רוצה לעשות אחרת, אך תוך כדי אני מרגישה שישנם דברים שהם בהחלט מבוססים על האופן שבו גדלתי, שחשבתי שאני לא אעשה, חשבתי שאני לא ארגיש והנה פתאום הם כאן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם כנראה.
כהורה לילדים קטנים, ניתנת לנו ההזדמנות לחוות שוב רגעים משמעותיים, לקבל הזדמנות להסתכל על חיינו מנקודת מבט שונה, ממקום בוגר יותר ומנוסה, כזה שמבין ויודע. אני בהחלט לא מכוונת לכך שעלינו לחיות דרך ילדינו או לנסות להגשים את עצמנו דרכם, אבל אני בהחלט מאמינה שהילדים שלנו הם באיזשהו מובן התיקון שלנו, לפחות בהשקפה שלנו, הילדים שלנו הם הביטוי המוחלט שלנו אך הם לא אנחנו- כך לימד אותי פעם אדם קרוב, ואני בהחלט מסכימה.
בזכות היותי הורה, אני מבינה כיצד מסלול החיים שעברתי הכין אותי להורות הזו, מה אני רוצה ליצוק לתוכה. אני חווה את הדילמות והקשיים , את כאבי הגדילה, החברות, הילדות התמימה, הרוך והעדינות ויותר מכל, אני חווה הילדה הקטנה שבתוכי- ואני עדה להתבגרות שלה, למי שהיא היום.
לא פעם הבאתי לידי ביטוי בטור הזה שלי, את השקפת עולמי בנוגע למשפחה ואופן ההתנהלות סביבה. בשנים האחרונות נפלו לא מעט אסימונים למקומותיהם בחיי. מיום ליום המשפחה תופסת בעיני חשיבות רבה עוד יותר. המשפחה הגרעינית שאדם מקים לו יחד עם בן זוגו היא מהווה עבורו עולם ומלואו של יחסי משפחה, חברות, אהבה, תסכול, קרבה, נתינה וקבלה, ואין סוף למידה על עצמנו ועל הסובבים אותנו בכל המעגלים. ישנן תובנות שמתיישבות פתאום במקומם רק נוכח הרלוונטיות שלהן לרגע מסוים בו הן באות לידי ביטוי, משתקפות פתאום בראי החיים למולנו.
באחד מלילות השבוע האחרון, שרר ערפל כה כבד בחוץ שגרם לכך שתנאי הדרך היו כה קשים שבקושי הצלחתי להמשיך לנהוג. לאחר מספר דקות של הזדחלות בכביש, אבדה לי גם תחושת ההתמצאות ולמרות שמדובר היה בדרך המוכרת לי למדי, לפתע לא זיהיתי את הכיוון אליו אני צריכה להגיע. נלחצתי, עברה דקה ארוכה עד שהתעשתי ומצאתי שוב את דרכי. ההתנסות הזו גרמה לי לחשוב על חיינו, כאשר ערפל מכסה את השביל, כיצד עלינו להתמודד עם תחושת חוסר הוודאות, אי ידיעת הכיוון, הקצב האיטי שבו אנו מתקדמים או תחושת התקיעות המתגנבת לאיטה לראשנו. כל אלו יכולים בהחלט לגרום לנו לתחושת חוסר אונים מעיקה. נראה כי תחושה שמעניקה לנו הרבה ביטחון בהתנהלותנו הינה תחושת השליטה שאנו חשים שיש לנו על חיינו, וכאשר זו אובדת או נחלשת אנו נחלשים בעצמנו, מאבדים אמונה . אני דווקא מכוונת לכך שגם כאשר נראה לנו שאין לנו שום שליטה על מצב מסוים ואנו מתחילים לפזר אחריות לכל הגורמים האחרים בחיינו, עדין מונחת לפנינו אפשרות לומר לעצמנו- זה המצב, מה אני עומד לעשות? עדין קיימת אפשרות לקחת את השליטה על חיינו, מה אנחנו יכולים לעשות בכדי לשפר את המצב? ליצור תוכנית פעולה, לתכנן צעדים, בנוגע למשאבים החסרים לנו – נוכל להתייעץ עם מי שמחזיק בידע הדרוש לנו בכדי להתקדם. גם אם הדברים התנהלו באופן שונה ממה שתכננו או התכוונו, נאמר שהתוכנית "יצאה מכלל שליטה", נוכל גם להתמסר לאי הידיעה, ולראות איזה שביל עשוי להתגלות לפנינו. לא פעם התוכניות שאנו עושים משתבשות ואנו מוצאים את עצמנו בדרך לא מוכרת, אנו עשויים לפספס הזדמנויות אם לא נדע להתמודד עם הערפל ולפזר אותו. יש בתוכנו תשובות לשאלות, אנחנו לפעמים צריכים לגלות אותן, ברגע הנכון- האסימון ייפול למקומו ואנו, דווקא ממקום של שליטה נהנה מהחופש שבידיעה.
