הרהורים על פרישה מוקדמת - חלק א 

החיים שהיו להורינו לפני 30-40 שנה היו אולי צנועים יותר ומוגבלים יותר בהיצע התעסוקה והפנאי, אך הם היו מרופדים במספר כריות, שבראי ההיסטוריה אין לנו אלא להביט לאחור בקנאה על ימים שחלפו ואינם עוד.
ההורים שלנו יצאו כל בוקר למקום עבודה בו סביר להניח עבדו כבר כמה שנים טובות וככל הנראה גם ציפו להזדקן בכבוד באותו מקום עד גיל הפרישה. במהלך הקריירה קיבלו עדכוני שכר בהתאם לוותק, שבתו כשהועד אמר להם לשבות והיו מוגנים מפני פיטורים מכורח הסכמים קיבוציים של אותו הועד. בחמש אחר הצהריים העט היה נופל מהיד, ואותו הורה זכה להגיע הביתה באור יום ולשחק עם ילדיו. אמהות רבות זכו לפריבילגיה של עבודה בהיקף משרה מצומצם יותר שאפשר להן לצאת הביתה בשתיים-שלוש ולהכין לילדיהן ארוחת צהריים חמה.
נשמע ארכאי? נוסטלגי?
במציאות המתהווה בעשור האחרון, אנו חווים תנופת גלובליזציה אדירה, שהתאפשרה לא מעט בזכות מהפכת המידע שהאינטרנט הוא נושא הדגל שלה, וכן בזכות התעוררות כלכלית מסחררת של שני דרקונים אסיאתיים רדומים ?הודו וסין.
אז כל מומחי כלכלת השוק החופשי ירוצו ויגידו: "גלובליזציה זה מעולה לכלכלה. זהו שוק חופשי משוכלל קלאסי, ללא התערבות ממשלתית, שבו כוחות השוק הם היחידים הפועלים. בטווח הרחוק, זהו מצב טוב לכולם."

האמנם?
וחוץ מזה, איך כל זה מתקשר לשביתות הועד בהשתתפות הורינו?

אז ככה: בגלל אותה גלובליזציה מטורפת, כל העבודות הדורשות הכשרה מקצועית נמוכה מועברות לארצות דוגמת הודו וסין, שם כח העבודה זול בהרבה. הצידוק לאיזושהי משרה בארצות המפותחות, לפי עקרונות השוק החופשי, הוא רק אם היא דורשת הכשרה מקצועית שעדיין אין לעובדים בארצות המתפתחות. כמובן שרף זה עולה ללא הרף. אם פעם הסינים ידעו רק לייצר נעליים ובגדים בזול והיוו איום רק על תעשיית הטקסטיל בארצות המפותחות, היום רמת ההכשרה המקצועית שלהם כבר מגיעה להרבה ענפים בהיי-טק, תוך שהם נוגסים בערך התחרותי של עובדי היי-טק בארצות המפותחות.
כתוצאה מתהליך זה, יותר ויותר אנשים בארצות המתפתחות מאבדים את משרותיהם ואלה שעדיין לא איבדו, נאלצים לעבוד הרבה יותר שעות והרבה יותר קשה כדי לעמוד בתחרות הקשה עם הדרקונים האסיאתיים. יתרה מזאת, אותם עובדים בעלי הכשרה מקצועית גבוהה עלולים למצוא את עצמם בגיל 50 כמועמדים סוג ב' בגלל ההנחה הסמויה שעדיף מועמד צעיר וחסר ניסיון, אך בעל מוטיבציה שיכול ללמוד את העבודה ולקבל חצי משכורת מבן ה-50.
מתחילים להתגעגע לחיים הרגועים של הורינו משמונה עד חמש? יום יום עד הפנסיה?

איך בכל זאת נערכים מראש למציאות התעסוקתית החדשה המתהווה במהירות מול עינינו המשתאות?

על כך בפרק הבא של "הרהורים על פרישה מוקדמת".