לצד הצורך החיוני בטיפול בילדים אשר 'התנהגותם המינית אינה הולמת', יש צורך להאיר את הסכנות שב-abuse מעצם תיוגם כ "ילדים פוגעים מינית" .
אנו עדים לאחרונה למגמה האמריקאית של התמקצעות בטיפול בילדים מתחת לגיל 12, אשר מוגדרים כ"עברייני מין". מדווח על כ-50 מוסדות אשפוזיים, וכ-400 תוכניות טיפוליות אמבולטוריות, העוסקות באוכלוסייה זו. גם בקהילה הטיפולית בארץ, ישנה נטייה דומה, אך בהיקף יותר מצומצם. זו כרוכה לצערי בתיוגם של ילדים צעירים בתוויות השאולות מן העגה המקצועית של הטיפול בסטיות מיניות של מבוגרים. כך למשל, ילדים בני 5 ואף צעירים יותר, יכונו "פוגעים", "תוקפים", "מטרידים מינית", "מתעללים", "תגובתיים" (abuse reactive) או "סוטים" (פרוורטים). בנוסף, ניתן לפגוש יותר ויותר את השימוש במושג "מעגל התקיפה"- גם עבור ילדים שגילו 'התנהגות מינית חריגה' חד-פעמית. כמקובל בעולם המבוגרים נערך גם לילדים אלו "אבחון מסוכנות", כאילו התהליך ההתפתחותי אינו רלוונטי לאבחנה בין ילד למבוגר. מדובר לעיתים ברשימה ארוכה של שאלות, אשר קשה להאמין שהן מופנות לילדים כה קטנים ולהוריהם החרדים והמבולבלים. גם ב"הערכת המסוכנות" משתמשים בעגה השייכת לעולם המבוגרים הפרוורטי. בנוסף לשימוש במושגים שכבר צוינו, נעשה גם שימוש במושגים כמו "קורבן", "בחירת הקורבן", "עבירת המין", "לקיחת אחריות לעבירה","חוסר בשלות מינית", "רמת האלימות בעבירות", וזיהוי מנגנוני הגנה אופייניים לעברייני-מין כמו: מינימליזציה, הכחשה ומניפולציה כאינדיקאטורים אופייניים לקביעת רמת המסוכנות.
אכן האבחנה בין התנהגות נורמאלית לפתולוגית קשה ביותר. מחקרו, של ויליאם פרידריך (William Fridrich) בנושא, מצוטט שוב ושוב ונחשב כמחקר המקיף ביותר בתחום. אולם גם הוא לוקה בחסר מבחינה מתודולוגית. ההישענות על רשימות ארוכות של קריטריונים1 מביאה לעיתים לבלבול יותר מאשר לתועלת, גם משום שאנו מדברים על רצף התנהגותי אשר קשה לדעת
היכן נקודת החיתוך מנורמאלי לפתולוגי. המטפל מתבקש לעשות אבחנה בין התנהגות שהיא חלק מהכרת הילד את עצמו, מתהליך ח?ב?רו?ת תקין, ממשחק מיני תמים ומהנה הדדית, מביטוי לחקרנות ולסקרנות טבעית שיש לעודדן, מיצירתיות של הילד או אפילו מחיקוי של החדרת נרות לצרכים רפואיים הנהוגים לגביו, לבין התנהגות מינית פתולוגית. זו הופכת להיות משימה מורכבת ביותר נוכח ריבוי המדדים שמשפיעים על האבחנה המבדלת.
אנו יודעים כי התנהגותו של ילד מבטאת תחושותיו ומצוקותיו. הוא מדבר בגופו ובהתנהגותו את שאינו יכול לומר במילים. לעיתים קרובות התנהגותו המינית היא ביטוי נוסף לרגשותיו, לצד שורה של התנהגויות תוקפניות, מתגרות, מזלזלות וחסרות גבולות. ההקשר המיני הוא לעין המסתכל מבחוץ, אך לא בעבורו. ילד זה אינו עסוק בתכנים מיניים פרוורטיים, המחייבים התייחסות מקצועית ייחודית. אין זה שונה בעיניו להוריד מכנסיו של חבר מכל אקט משפיל או מתגרה אחר. אמנם 'אין להקל ראש ולהעלים עין', והילד אכן נזקק לטיפול, אולם לא בהכרח בגין היותו תוקף מינית, או מתעלל מינית.
אנו עדים גם לנטייה לטפל בילדים שהוגדרו כ"תוקפים", במסגרת קבוצתית ועם תוכנית מובנית, השאולה גם היא מעולם המבוגרים הפרוורטים.
הטיפול הקבוצתי מקובל בטיפול בעברייני מין. הוא עוצמתי, ומהווה חלק חשוב מן התוכנית הטיפולית הכוללת. מתוך כך, לא תמיד המטפלים בילדים נותנים את הדעת למשמעות התיוג, שנובעת מקיומה של "קבוצה לפוגעים", ולהשלכות התווית על המטופל. הטיפול הקבוצתי עלול להוות ביסוס ותיקוף לתפיסתם העצמית של הילדים כ"תוקפים" ו"סוטים" בשלב מוקדם מדי, בטרם נוסו גישות טיפוליות קודמות. תפיסת העצמי כתוקף הינה חיונית בטיפול בעברייני מין בוגרים שביצעו עבירות, ואשר קיימת לגביהם סכנה של רצדיביזם (ביצוע חוזר של העבירות).
אין לה אפקט רפויי עבור ילד עם בעיות התנהגות, ולדעתי מוטעה לכנותה 'תוכנית מניעה' ואולי אף להיפך. יתכן שבחירה ראשונית בטיפול הקבוצתי הספציפי חוסמת את האפשרות לעבודה מתאימה יותר עבור הילד. במקרים רבים טיפול פרטני, ועזרה להורים בהצבת גבולות, די בהם כדי להוציא את הילד ממעגל ההשתייכות לקטגוריה פתולוגית זו, ואין צורך למסמר את הדימוי העצמי שלו תחת אפקט הילה שלילי של "תוקף מינית".
לעיתים, גורמים טיפוליים המתמחים בתחום מסוים, עלולים להיכנס לעיתים לנוקשות מקצועית ותיאורטית. הם עלולים לפרש באופן מוטעה עדויות מחקריות. למשל: הממצאים אודות התנהגות מינית חריגה בילדות בקרב עברייני מין, אינם אומרים דבר על האוכלוסייה הנורמאלית שעברה חוויות זהות בילדותה. להסיק מהם , כי יש צורך בתוכנית מניעה עבור כל ילד,שהתגלו אצלו התנהגויות מיניות בלתי הולמות, הינה בחינת מסקנה מוטעית.
מומחים אלה עלולים להתאים את הילד למודל הטיפולי בו הם מתמקדים, במקום להתאים מודל טיפולי לילד המסוים ולבעייתו. יש ואינם מתבוננים בילד או בוחנים את עולמו כדי להבין את הדינאמיקה האישית שלו, אלא שבויים בהכללה הנובעת מהתמחותם המקצועית הייחודית.
חשוב להערכתי לפעול על פי כלל אתי בסיסי, המחייב כל איש טיפול לראות מי עומד לפניו, ולנסות להתאים עצמו ואת הגישה הטיפולית לצרכי המטופל הייחודי.
לסיום, ברצוני להדגיש שאין הכוונה בדברי לשלול זכות קיומה של התמחות ייחודית זו, אלא קריאה למשנה זהירות, בעת תיוגו של ילד בכלל, ובהכלילו בקטגוריה אבחנתית כה טעונה כמו "פגיעה מינית" בפרט.
אנו עדים לאחרונה למגמה האמריקאית של התמקצעות בטיפול בילדים מתחת לגיל 12, אשר מוגדרים כ"עברייני מין". מדווח על כ-50 מוסדות אשפוזיים, וכ-400 תוכניות טיפוליות אמבולטוריות, העוסקות באוכלוסייה זו. גם בקהילה הטיפולית בארץ, ישנה נטייה דומה, אך בהיקף יותר מצומצם. זו כרוכה לצערי בתיוגם של ילדים צעירים בתוויות השאולות מן העגה המקצועית של הטיפול בסטיות מיניות של מבוגרים. כך למשל, ילדים בני 5 ואף צעירים יותר, יכונו "פוגעים", "תוקפים", "מטרידים מינית", "מתעללים", "תגובתיים" (abuse reactive) או "סוטים" (פרוורטים). בנוסף, ניתן לפגוש יותר ויותר את השימוש במושג "מעגל התקיפה"- גם עבור ילדים שגילו 'התנהגות מינית חריגה' חד-פעמית. כמקובל בעולם המבוגרים נערך גם לילדים אלו "אבחון מסוכנות", כאילו התהליך ההתפתחותי אינו רלוונטי לאבחנה בין ילד למבוגר. מדובר לעיתים ברשימה ארוכה של שאלות, אשר קשה להאמין שהן מופנות לילדים כה קטנים ולהוריהם החרדים והמבולבלים. גם ב"הערכת המסוכנות" משתמשים בעגה השייכת לעולם המבוגרים הפרוורטי. בנוסף לשימוש במושגים שכבר צוינו, נעשה גם שימוש במושגים כמו "קורבן", "בחירת הקורבן", "עבירת המין", "לקיחת אחריות לעבירה","חוסר בשלות מינית", "רמת האלימות בעבירות", וזיהוי מנגנוני הגנה אופייניים לעברייני-מין כמו: מינימליזציה, הכחשה ומניפולציה כאינדיקאטורים אופייניים לקביעת רמת המסוכנות.
אכן האבחנה בין התנהגות נורמאלית לפתולוגית קשה ביותר. מחקרו, של ויליאם פרידריך (William Fridrich) בנושא, מצוטט שוב ושוב ונחשב כמחקר המקיף ביותר בתחום. אולם גם הוא לוקה בחסר מבחינה מתודולוגית. ההישענות על רשימות ארוכות של קריטריונים1 מביאה לעיתים לבלבול יותר מאשר לתועלת, גם משום שאנו מדברים על רצף התנהגותי אשר קשה לדעת
היכן נקודת החיתוך מנורמאלי לפתולוגי. המטפל מתבקש לעשות אבחנה בין התנהגות שהיא חלק מהכרת הילד את עצמו, מתהליך ח?ב?רו?ת תקין, ממשחק מיני תמים ומהנה הדדית, מביטוי לחקרנות ולסקרנות טבעית שיש לעודדן, מיצירתיות של הילד או אפילו מחיקוי של החדרת נרות לצרכים רפואיים הנהוגים לגביו, לבין התנהגות מינית פתולוגית. זו הופכת להיות משימה מורכבת ביותר נוכח ריבוי המדדים שמשפיעים על האבחנה המבדלת.
אנו יודעים כי התנהגותו של ילד מבטאת תחושותיו ומצוקותיו. הוא מדבר בגופו ובהתנהגותו את שאינו יכול לומר במילים. לעיתים קרובות התנהגותו המינית היא ביטוי נוסף לרגשותיו, לצד שורה של התנהגויות תוקפניות, מתגרות, מזלזלות וחסרות גבולות. ההקשר המיני הוא לעין המסתכל מבחוץ, אך לא בעבורו. ילד זה אינו עסוק בתכנים מיניים פרוורטיים, המחייבים התייחסות מקצועית ייחודית. אין זה שונה בעיניו להוריד מכנסיו של חבר מכל אקט משפיל או מתגרה אחר. אמנם 'אין להקל ראש ולהעלים עין', והילד אכן נזקק לטיפול, אולם לא בהכרח בגין היותו תוקף מינית, או מתעלל מינית.
אנו עדים גם לנטייה לטפל בילדים שהוגדרו כ"תוקפים", במסגרת קבוצתית ועם תוכנית מובנית, השאולה גם היא מעולם המבוגרים הפרוורטים.
הטיפול הקבוצתי מקובל בטיפול בעברייני מין. הוא עוצמתי, ומהווה חלק חשוב מן התוכנית הטיפולית הכוללת. מתוך כך, לא תמיד המטפלים בילדים נותנים את הדעת למשמעות התיוג, שנובעת מקיומה של "קבוצה לפוגעים", ולהשלכות התווית על המטופל. הטיפול הקבוצתי עלול להוות ביסוס ותיקוף לתפיסתם העצמית של הילדים כ"תוקפים" ו"סוטים" בשלב מוקדם מדי, בטרם נוסו גישות טיפוליות קודמות. תפיסת העצמי כתוקף הינה חיונית בטיפול בעברייני מין בוגרים שביצעו עבירות, ואשר קיימת לגביהם סכנה של רצדיביזם (ביצוע חוזר של העבירות).
אין לה אפקט רפויי עבור ילד עם בעיות התנהגות, ולדעתי מוטעה לכנותה 'תוכנית מניעה' ואולי אף להיפך. יתכן שבחירה ראשונית בטיפול הקבוצתי הספציפי חוסמת את האפשרות לעבודה מתאימה יותר עבור הילד. במקרים רבים טיפול פרטני, ועזרה להורים בהצבת גבולות, די בהם כדי להוציא את הילד ממעגל ההשתייכות לקטגוריה פתולוגית זו, ואין צורך למסמר את הדימוי העצמי שלו תחת אפקט הילה שלילי של "תוקף מינית".
לעיתים, גורמים טיפוליים המתמחים בתחום מסוים, עלולים להיכנס לעיתים לנוקשות מקצועית ותיאורטית. הם עלולים לפרש באופן מוטעה עדויות מחקריות. למשל: הממצאים אודות התנהגות מינית חריגה בילדות בקרב עברייני מין, אינם אומרים דבר על האוכלוסייה הנורמאלית שעברה חוויות זהות בילדותה. להסיק מהם , כי יש צורך בתוכנית מניעה עבור כל ילד,שהתגלו אצלו התנהגויות מיניות בלתי הולמות, הינה בחינת מסקנה מוטעית.
מומחים אלה עלולים להתאים את הילד למודל הטיפולי בו הם מתמקדים, במקום להתאים מודל טיפולי לילד המסוים ולבעייתו. יש ואינם מתבוננים בילד או בוחנים את עולמו כדי להבין את הדינאמיקה האישית שלו, אלא שבויים בהכללה הנובעת מהתמחותם המקצועית הייחודית.
חשוב להערכתי לפעול על פי כלל אתי בסיסי, המחייב כל איש טיפול לראות מי עומד לפניו, ולנסות להתאים עצמו ואת הגישה הטיפולית לצרכי המטופל הייחודי.
לסיום, ברצוני להדגיש שאין הכוונה בדברי לשלול זכות קיומה של התמחות ייחודית זו, אלא קריאה למשנה זהירות, בעת תיוגו של ילד בכלל, ובהכלילו בקטגוריה אבחנתית כה טעונה כמו "פגיעה מינית" בפרט.
פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות. מדריכה במסגרת פרויקט "אשלים" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגעי תקיפה מינית. בעלת ניסיון רב בטיפול בסטיות מיניות, ובנפגעי טראומה (בעיקר נפגעי טראומה מינית). עובדת בגישה טיפולית פסיכודינמי כותבת מאמרים מקצועיים בעיקר בתחום הטיפול בילדים, סטיות מיניות וטראומה מינית. המאמרים פורסמו בכתב העת "פסיכואקטואליה", באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת", "מקום", ויקיפדיה ועוד
מטפלים
הריון ולידה
שירי ילדים
מטפלים
הריון ולידה
שירי ילדים
