הבית בחברון , שהצית פעם נוספת את הרוחות ביו"ש ובממשלה, מעלה את סוגיית שלטון החוק לקדמת הבמה. המקור השלטוני ביהודה ושומרון – הוא המושל הצבאי, הפועל על פי צווי ביטחון, שהם הקודקס החוקתי – לעניין ניהול ופיקוח על החיים בשטח.
המושל הצבאי, כפוף לשר הביטחון, שכפוף לממשלה.
מסקנה – הממשלה, היא האחראית הבלעדית על הנעשה בשטח ועל פעולות הממשל הצבאי.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
פינוי הבית בחברון – עדיפות שלטון החוק, על פני הפוליטיקה, קואליציה והתנחלויות.
המשנה לרה"מ, השר בוגי יעלון – מאשים את שר הביטחון ברק, בכך שהוא "מבעיר מדורות ותוקע הליכים" ודורש מראש הממשלה להפקיע משר הביטחון את הטיפול בהתנחלויות.
הטיפול בהתנחלויות ובניהול חיי היומיום ביהודה ושומרון, כפי שהיה בזמנו גם בעזה, הוא בתחום הסמכות הבלעדית של מושל האזור, הפועל מטעם ממשלת ישראל, כך שמי שאחראי על ההתנחלויות היא ממשלת ישראל, עפ"י החוק והמנהל התקין.
שר הביטחון הממונה על הצבא ועל המפקד הצבאי והמושל הצבאי בשטח – הוא השליח והמבצע של הממשלה.
הממשלה יכולה להחליט – כי שר זה או אחר יטפלו בנושאים ספציפיים כולל התנחלויות, אך הדבר חייב להיעשות, בתיאום ובשיתוף עם שר הביטחון הממונה על צה"ל – אם רוצים לשמור על מנהל תקין וסדר עניינים שלטוני ומוסדי מסודר.
המערכת המשפטית ביהודה ושומרון – תפקידה לשמור ולשמר את שלטון החוק, בהתאם לעקרונות הכלליים של המשפט הבינלאומי ועקרונות המשפט המדינתי הישראלי.
בהתאם למשפט הבינלאומי – שטח כבוש נמצא כפיקדון בידי הממשלה הכובשת.
פעולות בשטח כבוש – המונעות מטעמים של ביטחון הכוחות הפועלים, שמירה על ביטחון האוכלוסייה המקומית והסדר הציבורי וביטחון הממשלה שצבאה שולט בשטח, מאשר פעולות והתערבות ברכוש ציבורי.
יש אפשרות מטעמים ביטחוניים (כמפורט לעיל), להפקיע קרקע, בניינים, בניין, לתקופה מוגבלת או לתקופה שהסכנה הביטחונית תחלוף.
לגבי רכוש אזרחי פרטי – הדין שונה, ועל השלטונות לדאוג לשמירתו וקיום החוקים המקומיים שנהגו בשטח לפני כניסת כוחות צה"ל.
אדמות מדינה של השטח הכבוש, עוברים אוטומטית לשליטת המושל הצבאי, וניתן לעשות בהם שימוש, מבלי לפגוע בזכויות האוכלוסיה המקומית.
המשפט הבינלאומי על כל ענפיו – מתייחס, חל ומופעל לגבי סכסוך בין מדינות ריבוניות ומוכרות ע"י הארגונים הבינלאומיים.
לפי כללי המלחמה והאמנות הבינלאומיות, בתי חולים, מקומות מקודשים, מסגדים וכנסיות, בתי כנסת, משרדי צלב האדום, אונר"א וכו', יש להם חסינות חוקית ומנהלית, מפני תפיסה, הפקעה, כל עוד אין בהם פעילות ביטחונית.
סיפוח שטחים, חילופי שטחים, חילופי אוכלוסיות, ידועות היטב בהיסטוריה הצבאית והאירופית. די אם נזכיר את סיפוח אוסטריה לגרמניה, סיפוח הסודטים, חלוקה מחדש של גבולות רומניה והונגריה, תוך צירוף טרנסילבניה לרומניה למרות זיקתה הברורה להונגריה.
בולגריה, לאחר שחרורה וקבלת עצמאותה – עשתה "טרנספר" (לא מרצון) למיליון תושבים תורכים שגרו שם מאז הכיבוש העותומני, והאומות קיבלו זאת כעובדה.
במלחמת האזרחים ביוגוסלביה – סרבים הועברו או ברחו מרצון או בכוח מקרואטיה, וכך גם מיתר הארצות שהרכיבו את יוגוסלביה, מתקופת טיטו.
הדוגמא הבולטת בסביבתנו - חלוקת קפריסין, לצד יווני ותורכי, תוך העברה בכוח של אוכלוסיות, כתוצאה מהמלחמה בין יוון ותורכיה (סכסוך שעדיין לא הסתיים).
בין הדין הבינלאומי בהאג – בהחלטה טרייה מימים אלה קבעה ברורות ומפורשות, שהרשות הפלסטינית, אין לה מעמד בפני בית הדין, מאחר והיא אינה מייצגת מדינה – לאמור, היא "ישות" מוכרת, אך לא מדינה מוכרת.
מבחינה משפטית – יש להחלטה זו – השלכות מעשיות רבות, פוליטיות, ביטחוניות ומעשיות בשטח.
מחד, זה מסיים וויכוח רב שנים לגבי מהותה של הישות הפלסטינית, שמעולם לא היתה מדינה ולמעשה גם מעולם לא היתה עם.
מדובר בגוף שהוכר כמייצג אוכלוסיה הזכאית לזכויות וחובות, וכל הסדר מדיני פוליטי שיעשה, ישירות או בתיווך בינלאומי, יכול להביא לביסוס הסדרים קבועים, לרבות סממנים של מדינה.
ההחלטות לגבי ההתנחלויות – מהותן, כמותן יישובם, גודלם ועתידם, נמצאים בלעדית בסמכות הממשלה הריבונית היושבת בירושלים.
על פי המשפט הבינלאומי, אין למעשה סמכות לבג"צ להתערב, בהחלטות ביטחוניות ופוליטיות המבוצעות בשטחים הכבושים, כל עוד הם מתנהלים ופועלים לפי כל חוקי המלחמה.
אבל הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל מאיר שמגר, החליט עם כניסת צה"ל לשטחים בשנת 1967, כי בג"צ יוכל לדון בעתירות של האוכלוסייה האזרחית כנגד שלטונות צה"ל, מהלך שנחשב כסופר-ליברלי ומתקדם, שלא נעשה מעולם ע"י שלטונות כיבוש בהיסטוריה הצבאית.
ההסבר לכך היה – כי יש מקום לבקר פעולות צה"ל, שהוא זרוע ביצועית של הממשלה, גם מחוץ לגבולות ישראל. ראה לעניין זה בג"צ אלון מורה, בג"צ בעזה על תפישת שטחים ועשרות עתירות נוספות על בנייה בלתי חוקית, פעילות כנגד המפקדים הצבאיים, על עוולות אזרחיות או צבאיות כביכול.
להדגיש – ממשלות ישראל – קיבלו הסדר זה, כהנחיה מחייבת לצה"ל.
פעולות אלה של כפיפות לבג"צ – כמו ההחלטה על פינוי היישוב מגרון, שהוקם על שטח פרטי, הם המאפיינים של שלטון החוק בשטחים.
לגבי המשך שהותינו ביהודה ושומרון – ובעיקר נושא ההתנחלויות, הכתובת היא ממשלת ישראל ומדיניותה הפוליטית, ביטחונית.
פרשת הבית בחברון – מדובר בעסקה אזרחית פרטית. כלומר: אם בעל הבית החוקי, החליט למכור את הבניין (למרות האיומים על חייו כבוגד), העסקה כשרה וקיימת, כפוף לאישור המנהל האזרחי. אם יתברר, שהמסמכים מזויפים - הבית יפונה כדין. השאלה, אם מותר לעשות עסקאות פרטיות/אזרחיות בשטחים – כן! בכפוף לנוהלים, אישורים שהוצאו ע"י המפקד הצבאי בצווים (צווי הוראות ביטחון) – המסדירים את הנושא.
לסיכום: ניתן להזכיר לאלה ששכחו – כי בשנת 1995 נחתם "הסכם חברון", ע"י ממשלת רבין – פרס, על שינויים ונסיגה בחברון ממקומות שנתפסו ע"י המתנחלים בלב חברון.
פרס כראש ממשלה, חשש לבצע ההסכם, מחמת מלחמת אזרחים, ואז נתניהו שרץ לראשות הממשלה, בקדנציה הראשונה, הבטיח לקיים ההסכם, מהעיקרון הידוע "שהסכמים של ממשלה שמפסידה בבחירות", חייבים לקיים, כהמשך לתקינות ממשלתית פוליטית.
ואכן בשנת 1996, כשנבחר נתניהו לראש ממשלה – הוא קיים בפועל את "הסכם חברון", של ממשלת פרס, אבל בשמאל ממשיכים לנגח את נתניהו כאילו הוא ביצע את הנסיגה לפי ההסכם ולא היא, כמפורט לעיל, אפילו המתנחלים מתקיפים את נתניהו, לגבי הסכם חברון, ולא הוא.
הרצח שביצע ד"ר גולדשטיין במערת המכפלה, נתן הזדמנות לממשלת רבין, לעשות מעשה ולפנות את "לב חברון" ומתחם המתיישבים בו, אך הוא פחד או היסס או נטה לכיוון המתיישבים, וכך נשארה הבעיה תקועה עד ימים אלה, כפתרון מדיני פוליטי לעתיד לבוא.
לסיכום: החוק ביהודה ושומרון – מבוצע ע"י מערכת המשפט הצבאית, בכל הקשור לנושאי ביטחון ונושאים הנושקים לנושאי ביטחון. ואילו, המערכת האזרחית מנוהלת ומבוצעת ע"י התשתית המקומית, שנשארה על כנה, מאז הכיבוש בשנת 1967, הן בתי המשפט (שלום, מחוזי ועליון), והן מערכת התביעה ולשכת עורכי דין המקומית, כך שמדובר בשתי מערכות חוקים, שמשלימות את עצמן.
הנושאים הביטחוניים והפוליטיים – מנוהלים ומוחלטים ע"י הגורמים המתאימים, והם מערכת הביטחון, צה"ל והממשלה. המתנחלים – שהם אזרחי ישראל כשרים, סוחבים איתם את החוק הישראלי, ולכן בעיקר מועמדים לדין בישראל.
הערות והרהורים בענייני שלטון וחוק:
1. בימים אלה, מוקרן בארץ, הסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ ולירן עצמור (בעיקר הסינמטקים וגם היה בערוץ 8 ב-1.4.12), על מערכת המשפט בשטחים המוחזקים מאז 1967.
2. הבמאי רענן, הצהיר בתקשורת, כי מדובר בסרט פוליטי, ופרשנים אחרים, כולל חלק מהצופים, ראו במערכת המשפט, כמכשירה ומשרתת את הכיבוש.
3. ראייה ממבט פוליטי של הסרט, מטעה את הצופה, שהרי יש בוודאי אספקטים והשלכות פוליטיות מישיבתנו והחזקתנו את השטח, אך הסרט עניינו במערכת המשפטית הצבאית, שעשתה מאמצי על לקיים את החוק, הבינלאומי והמדיני, הרבה מעבר לנדרש בדין הבינלאומי, כגון: האפשרות לפנות לבג"צ, כפי שמוסבר לעיל בצורה מפורטת במאמר.
4. יתירה מכך – אם רצו להדגיש גם את האספקט הפוליטי, מן הראוי והרצוי היה לראיין את האלוף שלמה גזית, מתאם הפעולות בשטחים בתקופה הרלוונטית, בתקופתו של ראש הממשלה רבין ז"ל, שר הביטחון משה דיין ז"ל ואחריהם אריק שרון.
5. מערכת המשפט – לא מכשירה כיבושים ולא קובעת מדיניות, אלא משתדלת לפעול על פי כללי המשפט הנהוגים בישראל ובתיאום עם כללי המלחמה, ושומרת על האוכלוסייה המקומית, מפני שרירות השלטון, תוך שהיא גם שומרת ומבקרת את צה"ל והממשל הצבאי.
6. לגבי ביקורת על הסרט "שלטון החוק", ראו את מאמרי באתר זה ובאתר הסרט "המציאות והביקורת".
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
