רשלנות רפואית שיתוק מוחין בפסיקה 

בראשית חודש נובמבר שנת 1999 לאחר שעות ארוכות וקשות נולד עלי. לידתו של עלי שנמשכה זמן רב, כללה ניסיונות חילוץ מרחם אמו באמצעות ואקום, אך לאחר שגם אלה לא צלחו, הוא חולץ בניתוח קיסרי. כבר לאחר לידתו, אובחן עלי כסובל מנזק מוחי, ולמרבה הצער, סובל עלי כיום משיתוק מוחין ומפיגור שכלי קשה.

בשמו של עלי הוגשה תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית שיתוק מוחין כנגד בית החולים בו נולד וכנגד קופת חולים כללית. טענת התביעה העיקרית הייתה, שהנזק הנוירולוגי הקשה והמומים שעלי סובל מהם נגרמו כתוצאה מתשניק סב לידתי, שמקורו ברשלנות רפואית של הצוות הרפואי במהלך הלידה. מנגד, טענו בית החולים וקופת החולים, שלא הייתה כל רשלנות רפואית שיתוק מוחין בהתנהלות הצוות הרפואי לפני ובמהלך הלידה, ושנזקיו של עלי נגרמו כתוצאה ממקור אחר הטמון בפגם גנטי או מטבולי, או מסיבוך אחר שנוצר במהלך ההיריון, אך הם אינם טמונים בהתרחשות הלידה עצמה.

למעשה, בית המשפט נדרש להכריע בשאלות עובדתיות אלו, ולקבוע מי מבין הצדדים צודק, כאשר קיימת גם אפשרות שלישית, והיא שמקור הנזקים מורכב הן מרשלנות רפואית שיתוק מוחין במהלך הלידה והן מסיבוכים אחרים.

בפתח דבריו, הבהיר בית המשפט, כי על מנת שתתקבל התביעה, על התובעים להוכיח שלושה עניינים: ראשית, שהייתה רשלנות רפואית במהלך הלידה. שנית, עקב רשלנות רפואית שיתוק מוחין זו נגרם לעלי תשניק סב לידתי. ולבסוף, שהנזקים שנגרמו לעלי הם כתוצאה מהתשניק. הגישה המקובלת בין המומחים היא, שבמרבית המקרים של שיתוק מוחין לא קיים קשר סיבתי בין הנזק המוחי לבין תשניק סב לידתי, כשקשר כזה קיים רק בכ-10% מן המקרים. בשאר המקרים, כך מקובל לומר, השיתוק המוחי נגרם כתוצאה מגורמים מגוונים, כגון פגמים מטבוליים או גנטיים, סיבוכים במהלך ההריון וכו'.

בית המשפט מצא במסגרת תביעת רשלנות רפואית שיתוק מוחין, כי בהתאם לגישה המקובלת בין המומחים, ובהתאם לכללים הנוקשים שמתווה הקונצנזוס בנוגע לזיהוי של תשניק סב לידתי, היה מקום לכאורה לקבוע, כי לא הוכח קיומו של אירוע תשניק סב לידתי שגרם לנזקיו המוחיים של עלי, וזאת, מאחר ואחד מתנאי הסוף לקיומו של תשניק לא התקיים. יחד עם זאת, בית המשפט סבר, כי במקרה שלפנינו הליכה בהתאם לאותם כללים נוקשים איננה מתקבלת על הדעת, היא אינה מתיישבת עם שאר העבודות שהוכחו במהלך התביעה, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם תחושות הצדק. את קביעתו זו, תמך בית המשפט בכך, שבמהלך הניסיונות לבצע את לידת הואקום, אירעה רשלנות רפואית שיתוק מוחין חמורה מצד הנתבעים, שכן תרשים המוניטור לא דיווח על מהלך שעה קריטית זו, והיעדר רישום פרטים רבי חשיבות אלו, מהווים נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל ההוכחה שההתנהלות במהלך הלידה כמו גם מצבו של העובר היו תקינים לכתפי הנתבעים. אך אלו לא עמדו בנטל.

בנסיבות העניין, סיכם בית המשפט, כי הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת, כי אכן קיים קשר סיבתי בין התשניק הסב לידתי לבין הנזקים הקשים שנגרמו לעלי, ועל דרך האומדנא נקבע שיעור אחריותן של הנתבעות בגרימת הזנק על 60%.

תא (ב"ש) 3110/04

הערה: אין באמור תחליף לייעוץ משפטי ו/או עיון בפסק הדין המלא