לפני שנגיע לטקס עגל הזהב- אתיקה בפרמקלצ'ר 

אל תגידו "לא ידענו"…

שלום חברים יקרים!!!
בבסיס עבודת הפרמקלצ'ר עומדות אתיקות, ערכים, המאירים לנו את הדרך בתהליך התכנון. לאתיקות יש השפעה מכרעת על כל התהליך- החל מתכנון, דרך ביצוע, ועד שימור הקיים.
חשבו על זה- מה ההבדל בין מערכות משולבות ומערכות לינאריות? אנו עדים פעמים רבות לנסיונות של אנשים לבצע אקט אקולוגי שמסתיים באסון אקולוגי. הערכים העומדים בסיס התכנון האקולוגי הם אלו שמבדילים אותו ממערכות קובנציונליות מזהמות. מהותם של הערכים היא ליצור תיכנון השואף לסימביוזה בין כל מרכיבי החיים.
על מנת להבין לעומק את הרעיון- חשבו עלינו- מתכנני הפרמקלצ'ר- כעל מיילדות. תפקידנו בתהליך התכנון יהיה לאפשר לרך הנולד להשתלב במרחב הקיום, לסייע לו ביציאה לעולם ובהצטרפותו למערכות החיים הקיימות- אך תפקידנו לעולם אינו המצאת המרחב. האתיקות בפרמקלצ'ר משקפות את היופי, החיוניות והפוטנציאל של מרחב התכנון, ועל כן חשוב שהמיילדים יהיו מוכנים ליילד את "הילד המתוכנן" לידה טיבעית המותאמת ליכולותיו. לידה המאפשרת לתכנון לקרות מעצמו ולא לכפות אותו.
אז בואו נתחיל בתכנון על פי ערכי הפרמקל'צר,
ההבדל בין דאגה לדאגנות הינו גדול ומהותי. דאגה משמעותה אחריות, ואילו דאגנות היא חרדתיות. דאגנות היא צורת הסתכלות אנארובית על החיים משום שהיא לא מאפשרת לנו לנשום (מחשבות כגון:"בקרוב העולם יתפוצץ מאוכלוסיה, מי התהום במצב רע מאוד, הילדים האלו אבודים.."). מחשבות אלו לא יכולות לקדם מציאויות אקולוגיות, הן מעצימות את הפחד והורסות את האופטמיות. לעומת זאת, מחשבות שבאות מדאגה הן צורת הסתכלות ארובית המאפשרת לנו לנשום, והן אלו שבונות מציאות חדשה (מחשבות כגון: "בוא נראה איך אפשר בכל זאות להצליח, כיצד ניתן לראות את המשבר כמנוף ואופציה ללמידה, בוא ננסה ללמוד משהו מזה.."). בפרמקלצר נשאף להעצים את המחשבה החיובית מתוך הבנה שהיא יוצרת תרבות שמחה, תרבות חיה ונושמת.
בוא נתבונן במושגים הללו דרך אתיקות הפרמקלצ'ר. במהלך כל החיים, אנו- בני האדם- חיים בדאגות ובדאגנות לעצמנו,לילדינו לבני הזוג שלנו, לכסף ועוד. מרוב דאגה כבר שכחנו למה אנחנו דואגים…בפרמקלצ'ר דאגה היא זכות גדולה, כי היא נעשית ממקום של אחריות ולא דאגנות חרדתית. כן, זה לא תמיד קל, אבל היכולת להתמיר את הדאגנות לדאגה שתוביל אותנו לאמת הפנימית שלנו קיימת, וכמו שאומרים- הכל אצלנו בראש, עלינו לנסות להעצים אותה ולהוציא אותה לאור.

דאגה לאדם – "ההולך בדרכו מתחייב בנפשו"
התבוננות וצרכים בסיסיים. ההתחייבות החשובה והגדולה ביותר היא למעגל 00. על כל אדם לעצור משגרת חייו ולהתבונן בה. מטרת ההתבוננות לאפשר לאדם לעשות סדר, לסדר את הבלגן במחשבות, בבית, בשיתופי הפעולה המקצועיים או האישיים, וכמובן בתכנון. אם לא נדע להתבונן, לא נדע לגדול, לא נוכל להתקדם. התבוננות היא הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם וזה החלק היחידי שבו הוא מותר מהחי. על מנת לחיות חיים אנושיים, זקוק כל יצור חי לצרכים בסיסים: מחסה, אויר, מים נקיים ובטחון. ללא מרכיבים אלו נתקשה לנהל חיים מאוזנים, ובטווח הארוך גם לא יהיו לנו התנאים לשרוד .
וכעת אני מזמין אתכם להתבונן בשאלת ה"מה קדם למה"? האם ההתבוננות היא זו שהביאה את האדם לדאוג לצרכיו הבסיסיים? או שמא המציאות שאיפשרה לאדם לקבל את התנאים הבסיסיים גרמה לאדם להתבונן בעצמו ובחייו? זה שאלה של ביצה ותרנגולת וככל שנתקדם ונעמיק באתיקות הפרמקלצ'ר, תחשף בפנינו התשובה.
התבוננות מדיטטיבית היא הבסיס הראשוני לכל ההמשך. באקלים של חוסר בהירות שאנו חיים בו כיום, עלינו לחפש את האופטימיות ושמחת החיים, לשלב התבוננות בעצמנו ולשאוף להביא את הסביבה לאיזון טבעי, כזה שישפר את אספקת הצרכים הבסיסים שלנו באופן מיידי. גם אם כל זו נראית משימה בלתי אפשרית, צריך להתחיל באמונה שהשינוי אפשרי, לפני שעושים משהו להתחיל בנשימה- לנשום לנשום לנשום…….זה תרגול בהתבוננות.
אחר כך עושים דברים בקטן, מבקרים שכן על מנת ללמוד את הסביבה המיידית שלנו (מתי עשיתם את זה לאחרונה?), עוצרים בדרך למישהו שצריך עזרה, אולי קומפוסט, אולי נוטעים עץ. אין זה משנה- העיקר לעשות מעשים טובים ושמחים.
בראש ובראשונה שיטת הפרמקלצ'ר נוצרה עבור האדם. לא כי הוא טוב יותר מסביבתו הדוממת והחיה, אלא מתוך הבנה עמוקה שכאשר האדם יגיע לערך הנשגב של התבוננות, הוא יוכל ליצור עתיד סביבתי-חברתי-כלכלי טוב יותר עבורו ועבור כל החיים שסביבו. זהו האדם המוגשם- כזה שיכול לחלוק שפע ולהזין את המערכות ובכך לאזן אותם.
האדם נברא בחסות האדמה (אדם=אדמה), משם הוא בא ולשם הוא הולך. הקארמה של האדם היא לעבוד את האדמה בעבודת כפיים קשה ומעייפת. זוהי הדינאמיקה שנוצרה בין שתי היישויות- אדם ואדמה- עבודה קשה וקוץ ודרדר. כמובן שלא רק החקלאים עובדים את האדמה, אדמה היא מושג רחב המתייחס לסביבה שלנו. עבודת אדמה היא כל עבודה שאנו עושים, בין אם אנשי חינוך, חיילים בצבא, אנשי היי-טק ועוד…הכול בא מהאדמה והכול חוזר אליה. לכן אנו מחוייבים להתבונן בכל דבר בו אנו נוגעים ובכל דבר אותו אנו עושים, כי סופו של דבר נשוב לאדמה.
עבודה קשה, קוץ ודרדר- מחשבות על הדברים ידגישו את האתגר הגדול. והנה צצה לה הדאגנות שוב- איך אצליח? זה נורא קשה, אני לא אעמוד בזה, האתגר גדול עלי…אך ככל שנשכיל לקחת את המחשבה המידית והדאגנית שלנו ולהתמיר אותה לדאגה, נצליח להתקרב אל עבר השגת התנאים הבסיסיים שלנו לחיים ואפילו להגשמה עצמית.
אז בואו נדבר קצת על הפרקטיקה- מה עושים ועל מה מתבוננים? חשוב להתבונן בתשומות ובתפוקות. מה נכנס ומה יצא? כך למשל:
נכנס תפוח- יצא זבל אורגני?
נכנס רגש- יצא בלבול?
נכנסה אהבה- יצאה שמחה?
מה ניתן ומה נלקח???
דאגה לאדמה
כאשר התבקש צ'יף סיאטל, מנהיג אינדיאני משבט הדאוומיש, לחתום על ניירת המעבירה את האדמות שברשותו לאדם הלבן, הוא אמר בנאומו לנשיא ארצות הברית " איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון זר לנו. אכן איננו בעליו של רעננות האוויר או נצנוץ המים. איך תוכלו לקנותם מעמנו? כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי… אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ…אנו נדאג לאדמה כי את האדמה הזו ירשנו מילדינו… " האינדיאנים אשר נדרשו להעביר את האדמות שברשותם לאדם הלבן סירבו בטענה שאדמה זו שייכת לילדים שלהם שטרם נולדו, או שהם צעירים מדי מכדי לחתום על מסמכים פוליטיים חסרי כול חיבור לרוחות החיים שלהם.
אסור שנעשה לאדמה כל מה שעולה על רוחנו, משום שאם נקלקל לא נוכל ליישם את ההגשמה הגבוהה ביותר שלנו- דאגה לאדם. במידה ונראה את האחר ונתחשב בו, נוכל לראות גם את עצמנו: האדמה שלי היא האדמה שלך, והמים הם המים של כולנו. השיח הציבורי צריך לסוב סביב "שלנו" ולא סביב "שלי". עד לא מזמן דיברנו ב"קנידלעך ,רוגלעך", היום אנחנו ב"ביסלי וצ'יפסלי"…שכחנו את השבט.
אדם לאדם אדם. פגיעה באדמה משמע פגיעה בעצמי. לאדמה אין גבולות והיא לא מבדילה בין בני אדם. עבור האדמה כולנו "האחד הגדול" שאמור להתבונן בה כמה שיותר, לדאוג לה בתבונה ולהשתמש בה כמה שפחות. רק אם נשכיל להבין זאת נצליח ליצור שפע אמיתי סביבינו.
האדמה היא האנרגיה הנשית המולידה את ילדיה בני חורין, מטפלת בהם בעזרת רקמותיה האורגניות, מזינה אותם במזון ומים. בגופה הכבד והנושם היא שומרת על טמפרטורה נכונה ודואגת לחמצן בפלנטה על ידי מסננים ביולוגים שהיא מצמיחה מתוכה. זוהי אמא אמיתית…דאגה לאדמה היא למעשה דאגה הוליסטית לכול היצורים החיים בסביבת האדמה, מעליה ובתוכה, ויונקים מאוצרותיה.
על מנת להבין דברים אלו, עלינו להבין שהאדמה היא יישות חיה- האדמה מתעברת, רוב גופה הוא חומר אורגני ומים, יש בה חיידקים רעים וטובים, היא יולדת צמחים, היא כואבת את כאבנו וסבלנו על ידי תוצרי לוואי, זיהום מי תהום ומחלות. כשהיא בריאה היא מניבה שפע של מזון ומים מתוקים. אמא אדמה שמחה בשמחת בניה ועצובה בעצבם. עלינו לפתח את האדמה ולשמור עליה מכול משמר (כפי שנאמר "לעובדה ולשומרה").
חלוקת עודפים – הדרך לגן עדן היא יצירת מציאות של שפע אמיתי
אחד הדפוסים הבסיסיים של הטבע הוא שפע. שפע במושגים מודרנים הוא תוצר דינמי של סביבה ואדם, כלומר עבודת האדמה. למן הרגע הראשון בו האדם מגיח לעולם הוא רוצה לקבל. זהו צורך טבעי ובסיסי. עם השנים, האדם מפתח עצמאות כך שהוא כבר מסוגל גם לתת, להעניק. אנשים מתפללים "הלוואי ותמיד יהיה לי מה לתת לאחרים" ולא בכדי. לתת היא זכות גדולה. עם זאת, הצורך לקבל ממשיך לפעום בנו גם בבגרות, ולעתים הצורך אף כובש אותנו והופך אותנו לעיוורים לזכות הגבוהה ביותר שנתינה לנו- נתינה.
עודף הוא דפוס של שפע, שפע הוא דפוס של מערכת בריאה. בני האדם חיים בתחושה "חינמית", שהכל כביכול מובן מאליו. בעידן הזה נפתח המקרר וכול טוב נשפך ממנו, עידן בו לכול אדם יש רכב, ביטוח חיים ופנסייה. עידן בו הכול נמכר בזול ובמהירות, המידע נגיש לכולנו דרך האינטרנט ואמצעי התקשורת. המערכת על פניו יציבה ויש תחושה שניתן לשחק בה ולעצבה כאוות נפשנו. אולם האם זהו שפע אמיתי? לעתים קרובות מדובר באשליה שהמחיר שלה כבד וכואב…
למשל, התפוח שאנו אוכלים בכלל הגיע מאירופה ולכן אינו בר סגולות בריאותיות כמו התפוח המקומי, את נעלי ההתעמלות החדשות ייצרו ילדים בסין בתנאי עבודה מכפירים, היהלום הנוצץ בטבעת הנישואים הוא יהלום של דמים ורצח עם. הפלנטה שלנו סובלת בשביל האשליה שלנו, פשעים חמורים בעולם השלישי הקשורים ברצח, בשוקי עבדים ומחנות עבודה של קטינים, זיהום קרקעות ומלחמות עולם, וכל זאת על מנת לשרת את הפנטזיה ההזויה של שפע מדומה.
עצמאות=שפע=צדק חברתי. צדק הוא שפע אמיתי…..כי בשביל ליצור צדק אנחנו צריכם להתמיר את הרצון לקבל ברצון לתת.
רצון לקבל >>התמרה>>רצון לתת>>הגשמה>>עצמאות>>שפע>>צדק חברתי. צדק הוא שתוף פעולה, הוא דרך ליצור כלכלה אקולוגית, חברה שמחה, סביבה בריאה ומקומיות. קחו למשל את העץ, בשנים הראשונות הוא זקוק לאדם (שתילה, השקייה, גיזום, השגחה) אך ככל שחולפות להן השנים והעץ מתבגר, כך המערכת שלו הופכת להיות עצמאית והוא ניחן ביכולת גבוהה לתת פרי מבלי שהוא זקוק לעזרה רבה.
מינימום התערבות. הרעיון של שיתוף פעולה בין האדם לאדמה כבר מובן, אבל איך עושים את זה? אחת הדרכים הטובות ביותר לשתף פעולה עם האדמה דורשת דווקא את אי-ההתערבות שלנו… שיתוף פעולה הוא מעשה אקטיבי, אך חוסר ההתערבות היא "פעולה" פאסיבית (שאולי אפילו תאפשר לנו קצת מנוחה לשם שינוי?!?). עלינו להתרכז ככל הניתן בעצמנו ולא לפלוש למעגלים שסביבינו, אי ההתערבות שלנו והישארות במרחק תקרב אותנו לעצמנו ותאפשר למעגלים הרחוקים עצמאות. להתרכז בעצמנו (בתרבותנו) ולהבין שאנחנו שייכים לאדמה, אך האדמה אינה שייכת לנו.
לעבוד מקומי, להגשים מקומי. אם כל אדם יתחבר לסביבה המיידית שלו, נוכל לחדול מלרעות בשדות זרים, ובמקום נטפח את גן העדן הקרוב אלינו. אם נדאג לאדמה מתוך הבנת צורכי האדם, השפע יגיע, ואפילו יישארו עודפים אותם נוכל לחלק למעגלים נוספים סביבנו.

עוד משהו קטנטן……..
חופש, דפוס חשוב במערכת טבעית, נעוצה בערך הפרמקלצ'ר החשוב- דאגה לאדם. אתיקה זו היא בעצם התניה להצלחת השיטה האומרת שכל עוד לאדם לא יהיה בטחון, אויר נקי, חופש למים ולמזון, חברה ואהבה לא נוכל לבנות שום סוג של מערכת אקולוגית. על מנת ליצור חופש אנחנו צריכים ללמוד לקבל אחד את השני, עם כל ההבדלים: עירוני- כפרי, הומו, ערבי, יהודי ופשוט מישהו אחר. החיבור בין הזרמים הוא הגבול ומפגש הקצוות הוא היציאה מעבדות לחירות.

http://www.perma.co.il/?p=2063