משמעותם של דימויים וסימבולים בטיפול 

הדמיון יכול להעלות דימויים מכל המאגרים ומכל העולמות הפנימיים שלנו. חלק מן העולמות הללו הם קולקטיביים – אוניברסאליים, חלקם קולקטיביים תרבותיים וחלקם אישיים. יונג (1987) מדבר על ארכיטיפים, לא מודע קולקטיבי, עולם עצום של  סמלים קולקטיבים שקיימים בכל התרבויות בעולם שעוברים בתורשה. בצד התכנים האפלים וההרסניים של הלא-מודע האישי, גילה יונג את כוחה המרפא של הנפש ואת מגמות ההתפתחות והאינטגרציה הטבועות בה ממאגר הלא מודע הקולקטיבי, שמהווה שכבה עמוקה יותר. ככל שאישיותו של האדם הולכת ומתפתחת, התכנים של התת – מודע הולכים ומתגלים למודע ומעשירים את חייו של האדם.

סמל  העולה מן הלא מודע הוא כוח חי, אשר מחלחל לנפש כולה וגורם לתנועה בתוכה. סמל נוצר מתוך המתח וגם משחרר אותו ובאמצעות המשמעות העמוקה שלו הוא מסמן כיוון הפותח דרך חדשה וערוץ נוסף לפעולה ומשחרר את תחושת התקיעות. סמלים העולים מתוך הלא מודע מתגלים בפני התודעה בצורת פנטזיות ובהמשך הן ידחפו את האדם לפעולה מתוך כוח הרצון שלו. הדימוי הוא דמות פנימית, המתווכת בין העולמות, בין המודע ללא מודע ובין הפנים לחוץ. דמות לא מודעת, שמעשי הקסם שלה מושכים אליה את תשומת לבה של התודעה ויוצרים תחום ביניים בין הלא מודע לתודעה, ממנו יכול האגו לפרוץ, כדי לתת לתכנים הלא מודעים ביטוי במציאות. הרצון הלא מודע הופך למודע (פרי,2005).

וינקוט  מזמין את המטופלים לאזור הבטוח שלהם, מקום שמאפשר את היצירתיות והדמיון, להביא את האני האמיתי. תחום הביניים הוא תחום המוקצה לתינוק, בין יצירתיות ראשונית ובין תפיסה אובייקטיבית המבוססת על בוחן המציאות. הוא מייצג את השלבים המוקדמים של השימוש באשליה. לאשליה זו ניתנת צורה , האנשה והיא נמצאת באזור נטרלי של חוויה (וינקוט,1995). בשביל לזוז מתקיעות, לעשות שינוי ולהיפרד מהאני האמיתי צריך להתעסק עם האני השקרי ולצאת מאזור הנוחות. כדי לצאת מאזור הנוחות חייבת להיות אחזקה ותחושת ביטחון, לצאת לאט, בשעה שמוכנים ושלא תהיה חרדה במעבר.

הגורם החשוב ביותר ביצירתו של כל קשר בין אישי ואשר הפסיכותרפיה מעמידה בראש מעייניה הוא המאפיין הרגשי/נפשי של התהליך, תוך יצירת מסגרת בטוחה המאפשרת את היווצרותם של יחסי אמון בין מטפל למטופל (גרין, 2002).

העשייה האומנותית מאפשרת מימוש סימבולי של פנטזיה. פעולה סימבולית יכולה לעזור למטופל להתגבר על פחדיו כאשר הוא מעמיד במבחן את דמותו המצוירת, במקום את עצמו. בצורה דומה היא מתארת הבעה של רגשות כחלק ממשחק תפקידים דרך סימבולים. העבודה עם סוגי האומנויות השונות  אסוציאציה על אסוציאציה מביאה הרבה מידע, פרספקטיבה, דרך לראות משהו ולהביא אמת שלא ברורה. המסע המאפשר יצירה, יצירה של משהו חדש, יכול להיות מסע פנימי או חיצוני. המסע הפנימי כרוך במסע ממשי. צריך להיפרד מייצוגים פנימיים של נורמות נוקשות, כדי להיות מסוגל ליצור משהו חדש (פרי, 2003).

תוצר יצירתי נמדד בשלושה קריטריונים, מקוריות, גמישות ושטף.

המקוריות צריכה להיות ביחס לעצמי, משהו שמפתיע אותי, משהו שחדש לי. אדם צריך לבוא עם האוטנטיות שלו ולא עם הפרסונה. להיות מקורי עם עצמי אמיתי ולא עצמי שקרי. וינקוט (2009) מכנה את זה, "להסתיר את העצמי האמיתי ולגונן עליו". העצמי הכוזב המרצה והמפוצל ומורחק באמת, שבו יש גם דלות בשימוש בסמלים, וכן דלות בחיי התרבות וצורך לאסוף פגיעות מהמציאות החיצונית לבין הקצה הנורמאלי של ההיבט הבריא המנומס של העצמי. לפעמים כלי חדש מפריע וחוסם את האוטנטיות.

הגמישות זו יכולת להסתכל מכל מיני כיוונים, לשנות זווית הסתכלות, וריאציות ליצירה, עושר והיכולת לעבור מכלי אומנות אחד לשני. להישאר באזור הנוחות זה חוסר גמישות, כמו חזרה על אותו הדבר בוריאציות שונות. לאפשר לניגודים בין עשה ואל תעשה להיכנס לתוך המרחב ולנסות להרגיע את החרדה. יונג קרא לזה אחדות הניגודים. מטרת האינדיבידואציה לחבר בין הניגודים, בין הטוב לרע, בין המודע ללא מודע דבר שיביא ליכולת שלנו למצוא את העצמי.

השטף זה משהו כמותי, זרימה של רעיונות, שימוש בעוד חומרים, עוד מבטים. ככל שיש יותר קטגוריות יש יותר שטף.