הציבור תוהה ותועה ואין הנהגה-גם לא בתנועת המחאה 

המהלך הבא של המחאה החברתית  חייב להיות פוליטי. אחרת השינוי המיוחל לא יבוא.

  

מאת: צבי גיל .המאמר מתפרסם באתר המחבר ",זרקור"

 

בכול המהומה הפוליטית, באחרונה, שהביאה את רוב המפלגות לאיזו יקיצה מן החורף, נפקד מקומה של תנועת מר"ץ. לא שומעים ולא רואים, ומה שגרוע יותר שלא מחפשים אותה. משמע שהיא לא חסרה בנוף הפוליטי. זה משגה ציבורי מן המעלה הראשונה וכישלון מהדהד להנהגה הקיימת. בניגוד להספדים של רבים, למרץ כתנועה פוליטית עצמאית  יש תפקיד , שונה במידה מן התפקיד שמלאה בעבר. הרמת הדגל  של מדינה יהודית ציונית ליברלית משוחררת מעול השטחים הפלשתינאיים, אשר במישרין תשפר את מצב החברה. בכך היא יכולה להוות מסגרת לרבים מקרב אנשי המחאה.

במלאת 30 שנה להקמת התנועה "שלום עכשיו" נערך באולם משכנות שאננים בירושלים אירוע יובל, שהנואם המרכזי בו היה אורי אבנרי. בדבריו הוא ציין את הסתירה שבין המציאות לבין העבר שבו התנועה חרתה על דגלה ," שתי מדינות לשני העמים". כלומר מדינה לעם הפלשתינאי בצד מדינת ישראל. אגב, אבנרי הקדים בכמה עשורים את "שלום עכשיו" בחזון שתי מדינות." האבסורד הוא- אמר אבנרי- שבעוד שהעם,ברובו, אימץ את העיקרון שלנו, הוא התרחק מאיתנו. איבדנו אותו".(אינני בטוח אם הציטוט הוא מדויק אבל אם זכרוני לא בגד בי, ואני הייתי שם, ככה פחות או יותר התבטא).

וזה מה שקרה לתנועת מרץ. הפן המדיני שלה בכל הקשור ל"ישראל השלמה" אומץ, והיא עצמה  נמצאת במדרון. מרצ הוקמה ב–9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני ר"צ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין, בהנהגתה של שולמית אלוני. מאז היא עברה מוטציות וחילופי הנהגה שחלקם נבעו מנימוקים אידיאולוגיים,ארגוניים, וחלקם מטעמם של יצרים אישיים, ואלה לא חסרו להנהגה. אולם עם קיים איזה שילוב אקטואלי בין ר"ץ שהוקמה על ידי שולמית אלוני לבין  הרוחות המנשבות עכשיו, הרי הוא מצוי בשני אלמנטים אשר שולמית אלוני חרתה על דגלה של התנועה: צדק חברתי ושתי מדינות לשני העמים. מה שקרה הוא שמ-12 מנדטים שהתנועה זכתה בכנסת ה- 13 היא ירדה ל- 3 מנדטים בכנסת הנוכחית.

בראשות מרץ עומדת כיום  זהבה גלאון, חברת כנסת פעילה שמנסה להיות נאמנה לאידיאלים של התנועה  כמפלגת שמאל ציונית יהודית-ערבית סוציאל-דמוקרטית יונית. מפלגה שמקדמת את זכויות האדם, חותרת לשלום באמצעות קידום פשרה מדינית המבוססת על חזרה לקו הירוק, מקדמת שוויון חברתי וכלכלי על ידי תמיכה בשכבות חלשות, מתנגדת לכפייה דתית וכמפלגה ירוקה גם דוגלת במדיניות סביבתית מקיימת.

מכאן שהיא עונה לפחות על המשאלות של חלק לא מבוטל מתוך מאות אלפי הישראלים שהשתתפו במחאה החברתית. הם בעצם נשאו את דגלה של מרץ. אני מאמין שבקרב אלה ישנם רבים אשר כמו מר"ץ תומכים  בהידברות עם הפלסטינים ובחתימה על הסכם שלום בו יוסכם על יציאה של ישראל מרוב  שטחי יהודה, שומרון וקביעת גבול על בסיס הקו הירוק, עם תיקונים שיתבססו על חילופי שטחים. רבים מקרב אותם המוני מפגינים , גם מתוך השקפת עולם וגם בשל אי השוויון הכלכלי, סבורים כי השטחים הם נטל ולא נכס ויש לפנותם.

.שקיעתה  של מר"ץ וחלון ההזדמנות שלה..

נוכח התפתחויות אלה ניתן ליחס את שקיעתה של מרץ, בשינוי דעת הקהל הישראלית ימינה עקב אינתיפאדת אל-אקצה, שהתבטא בין השאר בחוסר אמון נרחב בעקרונות אוסלו עימם הייתה המפלגה מזוהה. כמו גם בתמיכה גוברת בשימוש באמצעים צבאיים חריפים למיגור הטרור (כגון מבצע חומת מגן), להם התנגדה מרצ מסורתית. גם התחזקותה של מפלגת שינוי שאחזה בעמדות ליברליות דומות לאלו של מרצ בשאלת יחסי דת ומדינה וזכויות אזרח, פגעה במרצ. שינוי אומנם נעלמה מן האופק אבל באותו זמן היא השירה עלים רבים מן העץ והעלווה של מר"ץ. זאת דינאמיקה פוליטית.

עכשיו עם התעוררות המחאה הפוליטית נוצר חלון הזדמנויות אחרון לתנועת מרץ להיות מפלגה בעלת השפעה, בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה ליברלית, אנטי לאומית וקלריקאלית אם תקום. מר"ץ חייבת לפעול בשתי חזיתות לא פשוטות, המקומית והלאומית ובעיקר בקרב דור צעירי "מהפכת התודעה". זאת לא במישור ההנהגה, שכן ההנהגה שלהם ,לפחות בחלקה, לא רוצה שום זיקה פוליטית. משום כך, יש לפעול במישור האישי של הפרט והקבוצה שמודעים לעובדה שאי אפשר לערוך שינויים חברתיים בלי שינויים פוליטיים כפי שאציין בהמשך המאמר

הצעד של מרץ לפנות לבג"ץ נגד שר התחבורה ישראל כץ  שהטיל וטו על החלטת מועצת העיר תל אביב לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, באין ל- 40% מן התושבים רכב פרטי- הוא צעד בכיוון נכון.  יתרה מזאת , בהקשר זה מפלגה כמו מר"ץ צריכה להיאבק על כך כי בנושאים שונים שבמהותם הם מקומיים, הרשות המקומית היא שתיקבע מדיניות. מקובל על כולם כי בבני ברק לא תהיה תחבורה בשבת, כשם שמקובל שבשכונת מאה שערים לא תהיה תנועת רכב בשבת. ואם זה פועל בכיוון אחד זה חייב לפעול גם בכיוון השני. ככה נוהגת חברה דמוקרטית. חייה ותן לחיות. ובכלל, ככל שנגיע למצב של היעדר תלות מוחלטת בין הרשות המקומית לבין הממסד הלאומי, כן ייטב לתושבים, ותהיה להם הפעם אופציה ישירה לחיות בדרך שתיראה להם. בית שמש היא דוגמה. לשם מרץ הייתה צריכה להיכנס בכול העוצמה. לאמור מפלגת אופוזיציה ראויה חייבת למצוא את הגומחות שבהן היא יכולה וחייבת לפעול.

 

המחאה  מתאדה וגם מתערפלת.

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי כי המחאה מתאדה. כאשר קראתי את הקטע של דפני ליף בביטאון האחרון של תנועת המחאה j14   התקבל אצלי  הרושם כי המחאה אמנם מתאדה אך נמצאת אי שם בספירות העליונות כאיזה חלק מן הערפילים. איזה אובך שנמצא למעלה ויורד למטה..ככה כותבת דפני ליף ממנהיגות אוהלי רוטשילד בגיליון  1 באפריל 2012 .אני מביא את הקטע שלה וכמה תגובות.

"השעה 04:16 והמחשבות אינן פוסקות מלהציק לי, אז אני כותבת לכולכם בתקווה שתפיצו, שתגיבו ושתתנו את דעתכם. בארבעה עשר ביולי, כשהוצאתי את האוהל, כל אדם שהצטרף למחאה היה מבורך. הרגשתי שלכולם יש מקום כי מדובר בפניה של המדינה שלנו, במצוקה אמתית שנוגעת לרוב המכריע של האזרחים במדינה. התמימות שהייתה אז מנעה מאתנו לראות את השתולים, את המלעיזים ואת המנכסים לעצמם.

כעת, כשמונה חודשים מנטיעת האוהל הראשון, ברור לי שאין זה אותו משחק. למה? כי יש הרבה יותר אנשים שרוצים לנכס לעצמם את המחאה, הבחירות להסתדרות עוד רגע כאן והבחירות לכנסת אף הן הולכות וקרבות. אנחנו צריכים להיות ערניים שבעתיים! איננו כלי משחק בידיו של אף אחד, המצוקות שלנו אינן רמפה לגיוס של משאבים, של בוחרים או של תמיכה ציבורית. עלינו לשמור על עין ביקורתית כשמישהו מבטיח החזרה לרחובות, כשמנסים להכריז עבורנו על המשך הדרך. כל אחד מאתנו הוא בעל מניה בדבר העצום הזה שהתחיל בקיץ, והפנים של המחאה הזאת הן בסופו של דבר הפנים של כל אחד שרוצה שינוי. אתמול ראיינו אותי לעיתון הארץ בנוגע להמשך המחאה. שאלו אותי איך ייראה הקיץ והאם אני מתכננת צעדים לחזרה לרחובות. לא נידבתי פרטים. איני מאמינה בהכרזות לפני שיש עשייה אמתית. מילים ריקות, נאומים כלליים על מצב החסה – משם בוודאי לא צומח שינוי.

אז מה מדאיג אותי? מדאיג אותי שמפלגות שעדיין לא הוכרזו ינסו לתפוס טרמפ על ההמשך, מטריד אותי שראשי מפלגות עסוקים בלהכריז על עצמם כמנהיגי מחאה במקום להכין תכניות איך תיראה ישראל מחר וגם חשוב לי מאוד לפתוח כאן לדיון את הטענה שלי שאין צורך לשחזר את הקיץ של 2011. צריך להתקדם הלאה והשלב הבא שלנו צריך להיות מדויק, מלומד ומנומק. אשמח לתגובות. בוקר טוב!

כפי שכתבתי כאן בבלוג הזה, אני מלא הערכה ואף הערצה למעשה של דפני ליף, נכדה לניצולי שואה, לחלום שלה ולעובדה שהצליחה להלהיב המונים, וכתבתי על כך וקשרתי לה זרי "דפני". אולם ממי שקיבלה את התואר מנהיגה, בין אם רצתה או לא,  והיא ככל הנראה אינה מסירה מעצמה את הזר, מצופה מסר  אסרטיבי.,תקופת המסה, כפי שהיא כותבת,  עברה,  ומכאן ואילך מתחילה תקופת המעש. לא חלום באספמיא, לא חלומות בהקיץ ולא הרהורי לב. אין בכוונתי להעיר על הסגנון, כי הוא ראוי להתייחסות נפרדת, כמו גם הסגנון של האגרות של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' שאף הוא מופנה כאילו לתיכוניסטים. אני כן מתייחס לתוכן. היו הרבה תגובות לפנייה שלה .אני מביא כמה מהן:

בשבילי את ראש הממשלה האמיתי,את אמיתית וחכמה, סליחה על הסקסיזם,גם יפה מבפנים ומבחוץ,הייתי רוצה לדבר איתך דפני ליף ,יש לי מה להגיד,דברים שלי כנראה לא הגיעו אלייך.
חג שמח והרבה אהבה,את ממש הבאת מהפכה לטובה........... אני במלחמה הרבה שנים קודם. יש לי רעיונות לתיקון המדינה היקרה לנו ,שלנו, ואני איש עסקים בן 60+ ואבא לילדים חיילים בגילך .הפוליטיקאים מתמהמהים,פחדנים,אטומים, אין זמן ,יש פתרונות מהירים וישרים .חג שמח וכל הבריאות לך למשפחתך ולכל האנשים הישרים והלוחמים לעולם טוב יותר............יעקב,חיפה

Daphne*
I don't know, but, the Clinton initiative, please, be careful. I am worried of a repeat Monica Lewinsky episode. (לא נהיר לי כאן מה הפחד מפני האפיזודה של הנשיא קלינטון ומוניקה לוויסקי. צ.ג)

*הצעה אחת: ללמוד מתנועת occupy ולא להיות כל כך נחמדים. לחשוף את משטר הדיכוי ככזה.(לא חתום)

*  את מציגה את הבעיה ( חוסר מיקוד ואמירה) ומייד חוזרת עליה, בהצהרה :"הגידו לי מה להגיד" . OK יש לי הצעה קונקרטית. לסמן מטרה אחת לשנת 2012 ולהתרכז רק בה ולא בכל העולם.מטרה כזאת יכולה וחובה שתהיה " דיור קניה והשכרה בחצי מחיר ממחירי היום" .אם מטרה זאת תתממש מצב הכלכלי ישתפר מיידית. כי המשכנתא והשכירות רוצחות את הבני אדם. לדרוש הצעות ולוחות זמנים מפורשים איך המטרה מתממשת מיידית..(לא חתום)

*דפני יקרה!.נלך אחרייך הקיץ כפי שעשינו בשנה שעברה. המחאה הזאת תהיה ציבורית ועממית – ולא פוליטית! מחזק אותך בכל מילה – ההון והשלטון עדיין חושבים שעשו אותנו באצבע. לומדים, עובדים, עושים מילואים ומשלמים מיסים.......(לא חתום)

*חבר'ה לא נעים לי להשבית את השמחה........אני באמת מקווה שתיפתחו את העיניים לפני שיהיה מאוחר מדי מי דואג לסדר לדפנוש טיסה לחו"ל האא?? מעמד הביניים יקבל תמיכה הכי קשה מהדבר הזה שאתם עושים אין דיור אני לא רואה אתכם כותבים על אנשים שנזרקים מהבית בימים אלה ע"ע מגרון.חברון. ומדובר גם על שכונה בבית אל לאן האנשים האלה ילכו נראה לכם תפעילו קצת שכל אין כיבודים חינם ואתם ואני הולכים לשלם על כל הפסטיבל הזה.אל תהיו עיוורים חבר'ה מדובר פה על שימוש פסיכולוגיה הפוכה ופסיכולוגית המונים אל תהיו כ"ג'וקים מסוממים בבקבוק"(לא חתום)

עד כאן ציטוטים מחלק קטן של ה"טוקבקים" וגם הם חלקיים מתוך בחירה אקראית של התגובות הראשונות ותגובות על תגובות, שיש בהם  ערבוב של כמיהות והצעות מעשיות. אשר לי לדעתי הכותב האחרון הוא שרואה נכוחה את המציאות, אף שבמרומז,כגון אזכור מגרון, כסמל לבעיית הכיבוש.

 

הטובים לפוליטיקה.

דעה ברורה בכוון הזה מצאתי בדבריו של יו"ר התאחדות הסטודנטים  איציק שמולי בשיחה עם מגזין ד'מרקר (8.4.2012 ) בשעתו מתחתי ביקורת בבלוג זה על שמולי כאשר הוא דרש  שהמחאה תתרכז בנושא נקודתי כמו הדיור ולא בכול נושאי חברה וכלכלה.. הוא חזר בו והיה שותף למחאה אשר הקיפה את כל העוולות. אולם הוא צדק כאשר יצר זיקה בין המצב החברתי לבין הפוליטיקה.הפעם הוא אומר זאת בצורה הרבה יותר בוטה: ",אם יש משהו שסלדתי ממנו בסיבוב הקודם- ואני מקווה שהפעם אצליח למגר את זה- הוא תופעת האנטי פוליטיקה. התפיסה שהמערכת הפוליטית היא דבר מוקצה ושמשם לא מובילים שינוי, זאת חשיבה מסוכנת. כי שינויים בסדרי גודל כאלה אפשר להוביל בשתי דרכים: באמצעות כוח ואלימות או באמצעות המערכת הפוליטית...."

דעה נחרצת בכוון זה הביע לב גרינברג( מחבר הספר "שלום מדומיין,שיח מלחמה.כשל המנהיגות ,הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל"( במאמר ב"הארץ " 9.4.2012 ) כאשר קבע כי "אי אפשר להפריד בין מצוקת הדיור בישראל לסבסוד הדירות בשטחים, ובין הגדלת תקציב הביטחון וצמצום תקציב הרווחה לכיבוש. לכן המחאה החברתית הבאה חייבת להיות פוליטית". זאת בעצם אומרים שוב ושוב ,כלכלנים, מומחי חברה, פרשנים ופובליציסטים ואני ביניהם. הפוליטיקאים מוכנים לחיות בשלווה עם מחאות נגד קוטג'', נגד העלאת דלק, נגד מצוקת דיור,  אבל הם ייצאו משלוותם אם המחאה תהיה נגד המדיניות הבסיסית, הפוליטית והביטחונית, נגד התפיסה,  "אנו ואפסנו עוד" נגד קבוצות לחץ קלריקאליות ומשיחיות, שבהם השורש הפורה של מדווי החברה..

ומי שעוקב אחר התפיסה הזאת  יודע שלדעתי ההיגיון מכתיב אותה..  זה לא רק בארץ אלא בעולם, ובישראל על אחת כמה וכמה. אם המחאה לא   תמצא מסגרת פוליטית היא פשוט תתפוגג. גם מחוסר תימוכין פוליטיים בממסד, וגם מהיעדר דינאמיקה. במקרה זה התוצאה תהיה ייאוש ומי יודע מתי תנועה כזאת שפורצת מלמטה תחזור על עצמה.

נפתלי רז כותב בגיליון האחרון  של  האתר "על צד שמאל" ( כל הנושא של השם שמאל טעון רוויזיה גדולה צ.ג) בין השאר: "ההחלטה להצטמצם לנושאים חברתיים-כלכליים בלבד, בלא להעיז לדבר על הנושאים המדיניים הקשורים להם. דרישה לשינוי סדרי עדיפויות תקציביים, בלי להזכיר ש-4 מיליארד שקל בשנה נזרקים להתנחלויות – היא לא רק פחדנות אזרחית, אלא גם פגיעה באמינות המאבק. דאגה לעובד הישראלי ללא כל התייחסות לעובד הפלסטיני בשטחים.זאת סוציאל-דמוקרטיה נכה, מדדה על רגל אחת בלבד, בסגנון שלי יחימוביץ'. סוציאל-דמוקרטים אמיתיים, המבינים שאין לנתק בין החברתי למדיני, יחשבו יותר מפעם אחת אם לצאת שוב לרחובות".

משום כך מסגרת שמתאימה לקלוט את  אנשי המחאה ולפחות חלק ממנהיגיה היא תנועת מר"ץ. אבל עליה לפעול לא רק במישור נקודתי, כפי שהזכרנו לגבי תחבורה בשבתות בתל אביב,או בעיות מוניציפאליות אחרות, כמו בית שמש, ירושלים ועוד,  אלא במישור הארצי. לצאת במסע אינטנסיבי למקומות שונים שבהם קהל פוטנציאלי. ואגב, לא הייתי מוותר בשום אופן על הדור הצעיר מקרב יוצאי חבר העמים. רבים מהם לא נמצאים בכיס של "ישראל ביתנו". צריך לאתר מתוכם  הנהגה ולשלב אותה בצמרת של מר"ץ.

הבעיה הקרדינאלית של מר"ץ היא שיש בה אנשים איכותיים, כפרטים וכמחוקקים אבל היא חסרה מנהיגים כריזמטיים. אפשר וצריך למצוא אחד כזה שהוא לאו דווקא חבר רשום  בתנועה אבל מאמין בדרכה העכשווית.  עמרם מצנע שאותו רציתי לראות בראשות תנועת העבודה, הוא אדם עם קבלות  בתחום הביטחוני, המוניציפאלי, החברתי, אבל כשמו כן הוא. הוא הצטנע, וזה היה לו לרועץ.  שלי יחימוביץ' לא מצטנעת, ובצדק. אבל אצלה חסר לי מאוד הדגל המדיני. הפיתרון האולטימטיבי לסרטן האתנוגראפי שמתהווה בארץ ישראל.  יורם קניוק, ברשימה ממסוגרת ב"הארץ" (8.4.2012) -ספק פובליציסטיקה ספק פיליטון, הודיע שהוא מיואש ובסופו של דבר יבחר בשלי. אני לא מיואש ואני לא יודע כרגע במי לבחור.

אשר לאנשי תנועת המחאה, או שהם ומנהיגיהם ישתלבו פיסית במפלגה שקרובה לתפיסתם החברתית ויפעלו בתוכה כנציגים פוליטיים אותנטיים  של תנועת המחאה. או ,למצער, עליהם לעשות מה שרבים מהם חשבו לעשות לקראת "וועידת הליכוד". להתפקד לליכוד ובכך להוריד את כוחם של הפייגלינים ולהעלות כוחם של הגורמים המתונים. כרעיון הוא מבריק. אבל בהיעדר חלופה אחרת כל אותם חברי תנועת המחאה, הפעילים והסבילים, שמעוניינים באמת לשפר את מצב החברה בארץ , אמנם  יצביעו כל אחד למפלגה שנראית לו פוליטית אך תוך מגמה להשתלב בה ולשנות את פרצופו של בית המחוקקים מקיר לקיר. ואם זה יקרה. יש תקווה. אוהלי רוטשילד והעצרות בכיכר רבין- עשו את שלהם. עכשיו הזירה היא פוליטית, ופוליטית בלבד.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn