למה אלוקים ברא בנשמתנו את תכונת הבושה, 

שאלה: למה אלוקים ברא בנשמתנו את תכונת הבושה, שאנו מתביישים לקבל משהו בחינם, וממילא אנחנו צריכים לבחור בטוב כאן בעולם הזה ואז לקבל את השכר בזכות ולא בחסד ובלי שהנשמה תתבייש, הרי הוא יכול היה לברוא אותנו בלי תכונת הבושה לקבל משהו בחינם ואז לתת לנו ''חופשי, חופשי'' גן עדן בלי שנתאמץ ובלי שנתבייש כי יכולנו להיות בלי תכונת הבושה?

תשובה:  כאשר נגר לדוגמא מעוניין להעניק לבנו אהובו חדר שינה במתנה, באיזה חומרים הוא יבחר? נכון, בחומרים הכי טובים ומושלמים, וכך כל בעל מקצוע טוב יבנה את מוצריו מהחומרים הכי טובים ומושלמים.

אלוקים הוא שברא ויצר את נשמתנו ,ובתור ''מוצר'' של הבורא אנחנו צריכים להיעשות מהמהות הטובה והמושלמת ביותר, ואם נבדוק מי היא המהות הטובה והמושלמת ביותר? התשובה היא כמובן , אלוקים, לכן אלוקים ברא את נשמתינו כחלק אלוקי, כמו שכותב בעל התניא[1]: "ונפש השנית (האלוקית) בישראל היא חלק אלוק' ממעל ממש", ממילא תכונות נשמתנו הם דומות לתכונות האלוקים, הבורא.
אמנם אי אפשר לדעת ולהקיף את מהות ותכונות הבורא אבל מה שאנחנו כן יודעים הוא, שהוא מושלם ובתור מושלם  ,הוא רק נותן והוא לא ''נוטל'' מאף אחד, ממילא גם תכונתה היסודית של הנשמה היא, שהיא אוהבת לתת ולא לקבל, ולכן היא במילים שלנו "מתביישת לקבל", ממילא נוצר פה צורך למזג בין רצונות נוגדים לכאורה, שמצד אחד הבורא חפץ להטיב והטבה משמעותה נתינה ולכן הוא ברא בנשמתנו את הרצון והאפשרות לקבל את העונג האין סופי ממנו יתברך, ומצד שני הוא ברא אותנו מהמהות המושלמת ביותר שאנחנו ''חלק אלוקה ממעל'' שחלק ממהותו של הבורא היא נתינה ללא קבלה.מצד אחד הנשמה נבראה כדי לקבל מאת הבורא שמתוקף שלמותו מעוניין לתת.ומצד שני הנשמה במהותה היא כמו הבורא שמעוניינת רק לתת.אז מה הפיתרון? הפיתרון הוא שהנשמה תקבל אבל לא בחינם אלא בתמורה לנתינתה.הנתינה של הנשמה מתבטאת בהשפעת נחת רוח לבורא, נכון שאלוקים לא צריך את הנתינה שלנו אבל כדי שהנתינה של הבורא לנשמה תהיה מושלמת, הוא נתן לנו אפשרות כביכול לתת לו על ידי שנעשה לו נחת רוח , הנחת רוח של הבורא הוא כאשר אנחנו משלימים את עצמינו ומתקנים את נשמתינו על ידי ההוראות שהוא נתן בתורתו.לסיכום, תכונת הבושה שבקרבנו היא כי אנחנו נבראנו דומים לבורא בתכונותינו וכמו שהבורא מצד עצמו לא נוטל כך הנשמה מעוניינת לא ליטול, אבל כיוון שאלוקים מעוניין לתת לנו, אז נתן לנו את האפשרות לקבל אבל לא בחינם אל תמורת עבודה.

להשלמת העניין נביא את דברי בעל הסולם (מעובד מעט)[2]:
אם נתבונן בכל הבריאה נראה שיש חוק שכל ענף דומה בתכונותיו לשורשו – לגזע ממנו יצא, וכל העניינים הנהוגים בשורש (בין לטוב בין לרע) נהוגים גם בענף היוצא מהשורש, לדוגמא אם השורש אוהב מים, הענף גם כן ואם השורש לא אוהב אש כך גם הענף , ומכאן נפתח לנו פתח להבין את המקור לתכונות שאנחנו אוהבים או לא אוהבים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שאלוקים הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא.

לכן כל העניינים הכלולים בבורא יתברך שנמשכו אלינו ממנו בהמשכה ישירה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו  קרוב לשורשינו שהוא הבורא יתברך. ולעומת זאת כל העניינים שאינם נוהגים בבורא יתברך, ולא נמשכו לנו ממנו בהמשכה ישירה יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו מערכים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', זה מפני שכל אלה כלולים בו יתברך שהוא שורשנו, ועל כן  אנחנו לא אוהבים שיהיה לנו  את היפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול.
והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי הנעימות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא יתברך אין בחוקו ח"ו שום עניין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין העניין הזה נהוג בשורשנו שהוא הבורא יתברך לכן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל נתינה שאנו נותנים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג  בשורשנו שהוא הבורא יתברך שהוא המשפיע לכל.

עוד נקודה להשלמת העניין:
אמרנו שהבורא ברא אותנו מהמהות הטובה ביותר דהיינו שנשמתנו דומה לבורא יתברך וכמו שהוא טוב ומושלם מצד עצמו כך גם ראוי שאנחנו נהיה טובים ומושלמים מצד עצמנו ואיך נהיה טובים ומושלמים מצד עצמנו? על ידי שנבחר בטוב ואז נהיה זכאים לתואר "טוב" מצד עצמנו ונזכה לחיי נצח והטבה נצחית.הדבר הזה דומה[3], לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק והאכיל והשקה אותו בכל המעדנים  והעניק לו כסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים המתנות שהוא מעניק לעני יותר מהיום הקודם , אחרי כמה זמן שואל העשיר את העני אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך?
עונה לו העני: לא,עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והמתנות הללו שאתה נותן לי הן היו על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. עונה לו  העשיר, אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך זאת.

ודבר זה טבעי הוא, כי נכון שמצד אחד העני טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו של העשיר, אבל מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו  ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלמות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלמותו הנעלה של הבורא יתברך. וזהו שהכין לנו על ידי שנשלים את עצמינו ונבחר בטוב, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו יתברך, יהיה כל זה הקניין העצמי שלנו, שהגיע לנו על ידי מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמנו בבחינת בעלים לדבר, שזו ההרגשה הכי מושלמת שאפשר להרגיש, שאנו הם בעלי השלימות של עצמינו.
ממילא לא שייך להוריד את רגש הבושה ואז לתת לנו גן עדן בחינם כי הטבה כזו אינה ראויה לשלמות נשמתנו שהיא חלק אלוקה ממעל כמו שכתבנו.

לצפייה ברשימה השאלות המלאה בנושאי רוחניות קבלה ומיסטיקה כנסו לכאן שאלות תשובות ביהדות וקבלה