"ויקרא את שמו גרשום, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב' כ"ב).
מה המעלה בשם גרשום, הרי זה מלשון גירוש, מלשון: "גר הייתי בארץ נוכריה", היינו גירות וזרות, כמו"כ זהו מלשון "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" ומה טוב בגירוש? ומה המעלה בזה? אלא הפסיעה הראשונה של האדם בענין עבודת ה', קודם כל להכיר בזה שהוא מגורש מעבדות ה', והוא בבחינת גר בעבדות ה'. צריך להכיר בזה, כי אם האדם לא מכיר במחלה שלו, אז לא שייך שיתרפא לעולם. והאדם מכיר בזה רק כשהוא מנסה ללכת בדרך של "ואהבת לרעך כמוך", והוא רואה שהגוף שלו מתנגד לזה באופן נחרץ.
ז"א מדי פעם לעשות טובה קטנה לחבר, ולפעמים לתת שני שקלים לצדקה, כל זמן שזה לא לוחץ יותר מדי על האהבה העצמית שלי זה בסדר, אבל כשהאדם מתחיל לבקש יותר מדי מגופו, אז האדם, אם הוא אדם אמיתי, רואה - "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'".
נחלת ה' בפשטות אין בה פשרות, נחלת ה' משמעותה - שלי-שלך ושלך-שלך. זה הקריטריון של "ואהבת לרעך כמוך". וכשהאדם מנסה ללכת בדרך זו, ורואה שהוא רחוק, אז הוא רואה ש-"גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה'". ואז מתחילה להתרקם בליבו תביעה גדולה לעזרת ה', וזהו מצב רצוי - שאדם יתפלל לה' שיקרב אותו.
תפילה היא לא מה שאנו אומרים כל יום בסידור, כי מה שכתוב בסידור, סידרו אנשי הכנסת הגדולה בכדי שאדם יאמר, ויראה מה צריכה להיות תפילה. אבל זה שאנו אומרים זאת, זה לא אומר שאנו מתפללים. כי תפילה משמעותה כאב פנימי של האדם.
לדוגמא: אם אני אומר "ובנה ירושלים עיר הקודש", וזה לא מענין אותי בכלל, האם התפללתי? אנו עושים זאת, כי כך נצטווינו, בתור סגולה, לעורר בנו כאב על הערכים האמיתיים שצריכים להיות בנו. למשל: כאשר אדם אומר - "סלח לנו אבינו כי חטאנו", אז הוא צריך לשאול את עצמו קודם כל - האם אני מרגיש שחטאתי במשהו? ודבר שני- "סלח לנו", זה אומר שפגעתי במישהו, האם זה מענין אותי בכלל אם פגעתי במישהו? כאשר האדם מתחיל לשאול את עצמו שאלות, נמצא שהסגולה של סידור התפילה פועלת.
רבי ברוך שלום הלוי אשלג- הברכת שלום זצ"ל, אמר בשם אביו בעל הסולם זצוק"ל שמה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום זו לא תפילה, זו רק סגולה לתפילה. כי תפילה משמעותה שכואב לי. מה שכואב לי - זו התפילה. אדם שנמצא בדרך הזאת של עבדות ה', מתרקמת אצלו לאט לאט התביעה שהקב"ה יקרב אותו. אם אני מגורש אז אני מבקש שיקרבו אותי. האדם צריך לצעוק לה': האם בראת אותי בעולם בכדי להיות מגורש?
וזהו שהקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה", "בא משמעותו ביחד, אני הולך איתך ביחד. כי משה רבנו מרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם הפרעה הזה, שהוא הרצון לקבל של האדם. כי הרצון לקבל כ"כ שולט, עד שעבודת ה' נראית זרה ונוכריה, מלשון "גר הייתי בארץ נוכריה", והקב"ה אומר לו- נכון, באמת לבד אתה לא יכול להתמודד, אבל אני הולך איתך.
ולכן האדם צריך בזמנים של עליה לכרות ברית עם הבורא יתברך. כריתת ברית היא התחייבות בין שני צדדים להתקשרות ביניהם, בכל מצב שלא יהיה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כריתת ברית בין אדם לחברו. "ואהבת את ה' אלוקיך" זו כריתת ברית בין אדם לה'. אבל בכדי לבצע את זה, צריך את עזרת ה'.
וענין כריתת ברית שאנו מצווים למול את הבן בגיל שמונה ימים נמשך מהשורש הזה. ז"א כריתת הברית הגשמית נמשכת, וצריכה לפעול באדם בהמשך שנות חייו את כריתת הברית הרוחנית
"ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (שמות ד' י"ח).
ז"ל הגמרא מסכת ברכות (דף ס"ד ע"א): "ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה".
ביאור הדבר: דהנה שלום משמעותו שלימות, ואם אדם אומר לחבירו "לך בשלום", היינו שכביכול כבר כעת בהווה יש לו שלימות, וזה אינו נכון, לכן בעצם כיון שאומר לו דבר שקר, גורם לו רעה. ולכן אבשלום הלך ונתלה. משא"כ "לך לשלום", היינו שכעת אין לך שלימות, אבל בעזרת השם יתברך, בעתיד תשיג שלימות, וזו אמת, לכן משה הלך והצליח.
דהנה משה רבינו היה צריך לשוב לקליפת מצרים, שהיא קליפת הרצון לקבל, בכדי להוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, וא"כ כעת המצב עדיין אינו שלם, שהרי בנתיים עם ישראל משועבד לקליפת הרצון לקבל, אבל בעתיד בעז"ה יהיה שלם, ולכן אמר לו יתרו נכון ויפה: "לך לשלום". ולכן בירך אותו בברכה זו ותו לא, כי היא כוללת הכל, כי מה אדם צריך יותר מאשר שלימות.
והנה כן הוא גם המושג "שלום" בכללותו, כי בכדי שיהיה שלום בעולם, אנו זקוקים לילך בדרכי אבותינו, שהיא דרך "ואהבת לרעך כמוך", שאז בזמן שכל אחד ירצה רק לתת ולא לקבל, נבוא למציאות של שלימות ושלום. וזוהי נבואת הנביא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". זהו משל לכך, שכל הכוחות העוינים זא"ז בעולם, ישבו יחד זה עם זה באהבה, כי הרצון לקבל כבר לא ישלוט אלא הרצון להשפיע. ובאמת סימפטום של כל הגלות הזו היא מה שכתוב בפרשה מקודם: "והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך". זוהי צורת הגלות, שאין שלום בין היהודים, שכל אחד מכה את השני, ושולל את השני, אין אהבה.
והשי"ת יעזור שנצא מגלות זו של מצרים, ונתקרב לאבינו שבשמים.
מה המעלה בשם גרשום, הרי זה מלשון גירוש, מלשון: "גר הייתי בארץ נוכריה", היינו גירות וזרות, כמו"כ זהו מלשון "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" ומה טוב בגירוש? ומה המעלה בזה? אלא הפסיעה הראשונה של האדם בענין עבודת ה', קודם כל להכיר בזה שהוא מגורש מעבדות ה', והוא בבחינת גר בעבדות ה'. צריך להכיר בזה, כי אם האדם לא מכיר במחלה שלו, אז לא שייך שיתרפא לעולם. והאדם מכיר בזה רק כשהוא מנסה ללכת בדרך של "ואהבת לרעך כמוך", והוא רואה שהגוף שלו מתנגד לזה באופן נחרץ.
ז"א מדי פעם לעשות טובה קטנה לחבר, ולפעמים לתת שני שקלים לצדקה, כל זמן שזה לא לוחץ יותר מדי על האהבה העצמית שלי זה בסדר, אבל כשהאדם מתחיל לבקש יותר מדי מגופו, אז האדם, אם הוא אדם אמיתי, רואה - "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'".
נחלת ה' בפשטות אין בה פשרות, נחלת ה' משמעותה - שלי-שלך ושלך-שלך. זה הקריטריון של "ואהבת לרעך כמוך". וכשהאדם מנסה ללכת בדרך זו, ורואה שהוא רחוק, אז הוא רואה ש-"גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה'". ואז מתחילה להתרקם בליבו תביעה גדולה לעזרת ה', וזהו מצב רצוי - שאדם יתפלל לה' שיקרב אותו.
תפילה היא לא מה שאנו אומרים כל יום בסידור, כי מה שכתוב בסידור, סידרו אנשי הכנסת הגדולה בכדי שאדם יאמר, ויראה מה צריכה להיות תפילה. אבל זה שאנו אומרים זאת, זה לא אומר שאנו מתפללים. כי תפילה משמעותה כאב פנימי של האדם.
לדוגמא: אם אני אומר "ובנה ירושלים עיר הקודש", וזה לא מענין אותי בכלל, האם התפללתי? אנו עושים זאת, כי כך נצטווינו, בתור סגולה, לעורר בנו כאב על הערכים האמיתיים שצריכים להיות בנו. למשל: כאשר אדם אומר - "סלח לנו אבינו כי חטאנו", אז הוא צריך לשאול את עצמו קודם כל - האם אני מרגיש שחטאתי במשהו? ודבר שני- "סלח לנו", זה אומר שפגעתי במישהו, האם זה מענין אותי בכלל אם פגעתי במישהו? כאשר האדם מתחיל לשאול את עצמו שאלות, נמצא שהסגולה של סידור התפילה פועלת.
רבי ברוך שלום הלוי אשלג- הברכת שלום זצ"ל, אמר בשם אביו בעל הסולם זצוק"ל שמה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום זו לא תפילה, זו רק סגולה לתפילה. כי תפילה משמעותה שכואב לי. מה שכואב לי - זו התפילה. אדם שנמצא בדרך הזאת של עבדות ה', מתרקמת אצלו לאט לאט התביעה שהקב"ה יקרב אותו. אם אני מגורש אז אני מבקש שיקרבו אותי. האדם צריך לצעוק לה': האם בראת אותי בעולם בכדי להיות מגורש?
וזהו שהקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה", "בא משמעותו ביחד, אני הולך איתך ביחד. כי משה רבנו מרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם הפרעה הזה, שהוא הרצון לקבל של האדם. כי הרצון לקבל כ"כ שולט, עד שעבודת ה' נראית זרה ונוכריה, מלשון "גר הייתי בארץ נוכריה", והקב"ה אומר לו- נכון, באמת לבד אתה לא יכול להתמודד, אבל אני הולך איתך.
ולכן האדם צריך בזמנים של עליה לכרות ברית עם הבורא יתברך. כריתת ברית היא התחייבות בין שני צדדים להתקשרות ביניהם, בכל מצב שלא יהיה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כריתת ברית בין אדם לחברו. "ואהבת את ה' אלוקיך" זו כריתת ברית בין אדם לה'. אבל בכדי לבצע את זה, צריך את עזרת ה'.
וענין כריתת ברית שאנו מצווים למול את הבן בגיל שמונה ימים נמשך מהשורש הזה. ז"א כריתת הברית הגשמית נמשכת, וצריכה לפעול באדם בהמשך שנות חייו את כריתת הברית הרוחנית
"ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (שמות ד' י"ח).
ז"ל הגמרא מסכת ברכות (דף ס"ד ע"א): "ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה".
ביאור הדבר: דהנה שלום משמעותו שלימות, ואם אדם אומר לחבירו "לך בשלום", היינו שכביכול כבר כעת בהווה יש לו שלימות, וזה אינו נכון, לכן בעצם כיון שאומר לו דבר שקר, גורם לו רעה. ולכן אבשלום הלך ונתלה. משא"כ "לך לשלום", היינו שכעת אין לך שלימות, אבל בעזרת השם יתברך, בעתיד תשיג שלימות, וזו אמת, לכן משה הלך והצליח.
דהנה משה רבינו היה צריך לשוב לקליפת מצרים, שהיא קליפת הרצון לקבל, בכדי להוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, וא"כ כעת המצב עדיין אינו שלם, שהרי בנתיים עם ישראל משועבד לקליפת הרצון לקבל, אבל בעתיד בעז"ה יהיה שלם, ולכן אמר לו יתרו נכון ויפה: "לך לשלום". ולכן בירך אותו בברכה זו ותו לא, כי היא כוללת הכל, כי מה אדם צריך יותר מאשר שלימות.
והנה כן הוא גם המושג "שלום" בכללותו, כי בכדי שיהיה שלום בעולם, אנו זקוקים לילך בדרכי אבותינו, שהיא דרך "ואהבת לרעך כמוך", שאז בזמן שכל אחד ירצה רק לתת ולא לקבל, נבוא למציאות של שלימות ושלום. וזוהי נבואת הנביא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". זהו משל לכך, שכל הכוחות העוינים זא"ז בעולם, ישבו יחד זה עם זה באהבה, כי הרצון לקבל כבר לא ישלוט אלא הרצון להשפיע. ובאמת סימפטום של כל הגלות הזו היא מה שכתוב בפרשה מקודם: "והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך". זוהי צורת הגלות, שאין שלום בין היהודים, שכל אחד מכה את השני, ושולל את השני, אין אהבה.
והשי"ת יעזור שנצא מגלות זו של מצרים, ונתקרב לאבינו שבשמים.
הרב אברהם מרדכי גוטליב תלמידו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג בנו בכורו של רבנו בעל הסולם
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: לימוד קבלה
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: לימוד קבלה
