בחישוב פשוט, על פי הנתונים שפורסמו בעיתון, בעוד 20 שנה בערך ילך לעולמו אחרון ניצולי השואה.
בעוד 20 שנה אף אחד מ-198,000 ניצולים החיים היום בישראל לא יחיה כדי להעיד על מה שהיה שם.
מצבם של ניצולי השואה בישראל ידוע וגלוי לעיני כל, אבל נעשה מעט מאוד. יום השואה הוא למעשה היום היחיד בו "נאלץ" כל יהודי בארץ וגם בעולם לעשות דין וחשבון עם עצמו מול הנספים, אבל יותר מכך לתת דין וחשבון לאותם אלפים שעדיין חיים בינינו. רובם לא חיים טוב, אבל יש להם גאווה במדינה שהם בנו. אבל נראה שלנו אין יותר מדי גאווה בהם. נדמה כי דיון מעמיק במצבם של ניצולי השואה,
בעידן של רייטינג, הגרעין האירני, הישרדות ואס.אמ.אסים, הוא לא מספיק סקסי, לא עובר מסך, מעיק.
בישראל כמו בישראל אין כפל מבצעים. בארץ שכולה טוב, כל ניצולי השואה היו מקבלים קצבה מביטוח לאומי, בלי יותר מדי בעיות, אפילו אם הם לא עובדים, מכל סיבה שהיא. אלה שגורלם שפר עליהם שרדו את השואה, אבל הם הגיעו לג'ונגל היהודי, שבו הטייקון שורד. ביטוח לאומי הודיע לרבקה באשדוד: "גברתי את מקבלת רנטה מגרמניה לא מגיע לך גם כסף מביטוח לאומי". רק 3 שנים אחרי שרבקה שכרה עו"ד היא הצליחה לקבל את מה שהיה מגיע לה מהמדינה בין כה וכה. בדבר אחד אין ספק, ישראל היא מדינה מוקפת אובים, אבל האמת היא שישראל לא צריכה הרבה אויבים. ישראל 2012 היא מדינה שמשמידה את עצמה לאט לאט.
למשפחה שלי אין קשר ישיר לשואה, אבל בכל זאת משהו קרה ב-1939 ומשהו בי רצה להיות שם.
נסיעה לחו"ל היא תמיד חוויה. ב1998 הייתי בן 17 כתה י"א. ניתנה לי האופציה לטוס לחופשה בארה"ב אחרי הלימודים, או אם אני רוצה לנסוע למשלחת לפולין. בחרתי! המסע לפולין היה חוויה בקנה מידה שחופשה באמריקה לא יכלה להעניק לי. 7 ימים בפולין 3 בפראג. המסע היה מתובל עם המון חוויות כיפיות והרבה צחוק, אי אפשר אחרת. מה שעזר לויקטור פרנקל למצוא משמעות עזר לנו לרדת לשורש הדבר המפחיד הזה שנקרא "השואה" בלי להרגיש רע ובלי יכולת להבין מה היה. יכולנו רק להריח, לראות ולהצטלם.
תמונות שלא אשכח. המדריך מכניס אותנו לחדר וסוגר את הדלת. על הקירות כתמים סגולים. "זה תא גאזים", ואז אני קולט את המשמעות. בטיול כזה אתה חייב לפתח הגנות. היו גם הרבה הכנות מראש. מיידנק. יש הר ענק של חול, המדריך מסביר שזה אפר של יהודים. יש עוד הרבה תמונות. זו התרגשות עצומה לעמוד בכל אתר כזה עם דגל ישראל ביד ולשיר את התקווה במקום שבו ניסו לחסל אותה. היו כמובן ערבי הווי ובידור נחמדים. אבל אני הכי אהבתי זה "מלר" ממתק שוקולד מצופה בטופי, לא מצאתי כזה בשום מקום אחר. המכתב מאמא, שכל אחד קיבל ביום החמישי העלה דמעות בכל אחד. עברו 14 שנה מאז.
אחרי הטיול הזה, אני מרגיש חלק מחובת העדות של מה שהיה שם. אין טעם להמתין עוד שנים בטרם יעשה משהו משמעותי כדי לגבות עדויות ולשפר את תנאי חייהם של אנשים שהקימו את המדינה במו ידיהם. בתה של רבקה מספרת: "כמה ימים לפני שאמא נפטרה היא שאלה אותי. 'מה עם הידע, מה יהיה עם הידע?'". דברים אלה הובילו את רחל להקים מפעל הנצחה לניצולים. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מאגר הידע והזיכרונות של ניצולי השואה החיים בישראל הוא עצום בכמות שמעבר לכל שיעור. על פי הסטטיסטיקה בכל שעה נפטר ניצול שואה בישראל.
יום השואה 2012 בסימן היחיד מול הקבוצה בשואה, ייזכר יותר מכל בזכות שואה אחרת, בסדר גודל קטן יותר, שואה של ילדה אחת שנספתה בעת חזרות לטקס יום הזיכרון מול עיני אמה שלא יכלה לעשות דבר כדי להציל אותה, נשמע מוכר. מוות כל כך מיותר וכל כך כואב. המשפט שאני שונא לשמוע זה את ראש הממשלה אומר: "הלקחים מהאירוע יופקו". לאן הולכים כל הלקחים האלה ולמי זה בכלל עוזר? ברור שזה לא יכול לעזור להילה, אבל מרגיז כבר לשמוע את זה. נראה כי מישהו מנסה יותר מדי את שיטת המצליח וה'ישראבלוף', הפעם זה עלה להילה בחייה. כשם ששואת אירופה אינה נתפסת בעיני, גם השואה הקטנה הזו אינה נתפסת בעיני. "נומי פרח, נומי ילדה קטנה". יהי זכרה של הילה בצלאלי ז"ל ברוך.
השואה היא ללא ספק פרק משמעותי בהיסטוריה של העם היהודי. אך עבור ניצולי השואה היא לא רק היסטוריה, אלא חלק מהחיים. על הצלקות שלא יגלידו לעולם מתווספות צלקות חדשות, ביורוקרטיות. נכון להיום, האויב האמיתי של העם שוכן בקרבו.
אנו היהודים נזעקים לכל גילוי אנטישמיות, (כמו זה של מל גיבסון) ובכל פעם שבעולם קמים מכחישי שואה. כאשר למעשה אנחנו היהודים יושבים בציון מתכחשים במשך 364 ימים בשנה לקיומם ולמצוקתם של ניצולי שואה.
זה לא צדק חברתי !!! זו בושה!!
אביעד גוטפריד.
