מלחמת העצמאות - באה משפע 

מלחמת העצמאות – באה משפע

פתאום זה בא. זה בא כמו אגרוף בבטן וזה כואב. תחושת התבוסה היא איננה תחושה שקל לשאת- בלשון המעטה. זוהי תחושה מכבידה ומעיקה. למרות שראיתי את זה בא, עדין הופתעתי מההתרחשות, מהעוצמה. הגלריה האנושית אין לה גבולות, היא מצליחה לייצר כל הזמן דראמות וטוויסט בעלילה, גם כאשר חשבתי שיש בידי המידע הנדרש, הכוח, המעמד והיכולת, נכנס למשוואה גורם שהוא חזק, אכזר וגרוע מכל – עיוור, הלא הוא האגו.

כאשר לזירת הקרב נכנס אגו, אין פה באמת פייר פייט. אני מוצאת פעם אחרי פעם שאנשים סביבי מוכנים לתת לאגו שלהם לנהל אותם, שמים אותו בראש סדר העדיפויות כאילו אומרים לו: "קח, תוביל אתה" , הבעיה שהוא אינו יודע את הדרך, לא מכיר את השבילים, לא יודע לבחון מהו המסלול הנכון ביותר למטרה. הכי חשוב לו לנצח, הוא שם לו את זה כמטרה, וזאת מקדשת עבורו את כל אמצעים.

כאשר אדם מונע מאגו, הוא מוכן לפגוע גם בעצמו, באינטרסים שלו ובצרכים שלו לטווח הארוך. מעניין אותו רק מה קורה עכשיו, איך אני מנצח את המערכה שאני נמצא בה, כי גם אם בסופו של דבר הוא יפסיד את המלחמה, באותו הרגע הוא מוכן לעשות הכל לטובת המטרה הזו. בכדי שיוציא ליריב שלו עין אחת, הוא מוכן לעקור לעצמו את שתי העיניים. האגו גורם לאדם לחשוב שהוא חסין, שלו זה לא יקרה, שאיש מלבדו אינו יודע דבר.

אנשים קטנים מסתתרים מאחרי מילים גדולות, אנשים קטנים מרגישים בטוחים כאשר הם נמצאים בצל של משהו. לא נראה להם הגיוני כאשר הם פוגשים באדם אחר אשר אינו מוכן לשהות בצילם ומחפש לעצמו את האור שלו- הפרטי. אנשים קטנים חושבים שאנשים אחרים בהכרח נוגסים להם מהעוגה שלהם, באים על חשבונם והם מיד מחפשים דרך להפסיק זאת, למנוע מאדם אחר לגדול לצידם, להשפיע, להפרות, ליצור שינוי ואולי, מי יודע, לחשוף בפני אחרים כמה הם קטנים. ובעיקר עושים הרבה רעש, מהומה על לא דבר.

לכל אחד מאיתנו יש אגו, הוא מייצג את "האני". האגו פועל במודע, הצרכים שלי, האינטרסים שלי, הקיום שלי, ההישרדות שלי,הכבוד שלי. כאשר חוסר האיזון מופר והאגו הופך להיות בעל הבית במקום כלי שבא לשרת אותנו. קורה מצב שבו האדם הופך למשרתו של האגו שלו. פתאום הוא (האגו), הכבוד והצרכים שלו באים לפני צרכיו של האדם. מה נכון עבורו, מה הרווח, מהו ההפסד. כיצד עליו לנהוג, האם זה משרת אותנו לפעול מתוך נקודת מוצא זו, להיות מונעי אגו? לטעמי לא. במקום שבו האגו והכבוד רופפים וצריכים חיזוקים לרוב זה יבוא על חשבון משהו אחר, קורבן שימצא בסביבה ויהיה מספיק חזק ומאתגר בכדי לספוג את המכה.

אני חושבת שאחד השעורים הכי חשובים שאפשר ללמוד במסע חיינו, הינו השיעור הראשוני והבסיסי, זה המשמש כיסוד איתן מפני רוחות רעות שבאות בדרך. כאשר האדם לומד לומר על עצמו ולהאמין בלב שלם, שהוא כמו שהיא – ככה בדיוק, זה מספיק טוב, הכי טוב! שנוכל לומר לעצמנו זאת ללא כל קושי ונאמין – גם כאשר משהוא אחר מטיל ספק.

רבות כבר נכתב ונאמר על נקמה, נראה לי כי מדובר בצורך בסיסי שלנו כאשר משהוא פוגע בנו, מיד בא לנו להחזיר, לתת קונטרא, לא לצאת "פראייר". השבוע הרגשתי איך הרצון בנקמה בוער בתוכי, נלחמתי מול אגו לא מתוחזק של אחר, שהחל לשקשק לנוכח היותי כפי שאני, אומנם הפסדתי במערכה אך לא במלחמה.

נכון לנו לבחור את המלחמות שלנו, לדעת על מה כדאי לנו להלחם, והיכן להשקיע אנרגיות, לדעת כיצד נוכל להרגיש ולחשוב על עצמנו כמנצחים. כאשר לקחתי צעד לאחור וראיתי את האויב העלוב שלי, הסתכלתי עליו מגבוה – איך שזה הכי מפחיד אותו, והתרחקתי לאחור, לא ראוי הוא עוד לתשומת ליבי. לא אשקיע עוד זמן מבוזבז מחיי בלנסות לחנך את האחר וללמד אותו לקח, מזל שמעשיו יעשו זאת עבורי. אני,את שלי אשיג.וזה בכלל לא תלוי בו.

לראות את החיים ולהשקיף עליהם מתוך שפע, שיהיה לנו את מה שאנו חפצים בו, שיש פה מספיק לכולם, לא לחוש מאוימים ולחשוש לקיום שלנו. תחושת החוסר המקוננת באנשים גורמת להם לצרות עין, לחשוב שהם צריכים להלחם ולהיאבק כי לא מגיע להם בזכותם.תמיד הם חשים שהם בחסד ולא בזכות ומשהו פשוט יכול לבוא ולקחת את זה מהם. בגישת השפע יש משהו שלוו. האדם אינו נלחם על שלו, הוא בטוח שישיג את חלקו, אם יתמיד ויהיה נחוש לעשות זאת הוא יכבוש את ההר. כאשר האדם יוצא מנקודת מוצא של שפע, אין לו כל בעיה לפרגן לאחר, לשמוח בשמחתו ולא לחוש מאויים מהישגיו. אנשים רבים אינם נוטים לפרגן, זו נחשבת לאחת מההתנהגויות המורכבות ביותר במערכות יחסים בין אנשים. פרגון לטעמי פועל כמו קארמה, היא תמיד חוזרת אליך, בין אם היא טובה או רעה, האדם מפיץ אותה סביבו והיא פועלת כמו קסם. לכן חשוב שלפני שנצא למסע נקמה, ונוותר על כל מה שאנו מאמנים בו, שנבחן היטב אם זה שווה את זה, אם נכון לנו להעניש את עצמינו בגלל הריקבון של משהו אחר.

מלחמת העצמאות האישית של כל אחד מאיתנו היא לקבל את המציאות, להשלים עם דברים שקורים בתוכה, להפנים שלא הכל בשליטתנו. אבל אושרנו, אהבה שלנו לעצמנו, הערכה של האדם כלפי עצמו ומעשיו, גם אם שגה או טעה בדרך- כל אלה הם בשליטה שלנו, והם שיגרמו לנו להיות עצמאיים וחופשיים בהתנהלותינו ולא תלויים במישהו או משהו שיגרום לנו לחוש כך, נדע זאת, נאמין בכך – בתוכנו, ונצא גדולים, ענקיים ממש.