נצחון בשדה התקשורת תבוסה בשדה הקרב 

תשמעו סיפור אמיתי, שהתרחש לפני
מספר שנים במשרד פרסום וותיק אך לא גדול,
בתל אביב, המעטירה.
בצהרי יום בהיר אחד, מגיע למשרד שליח נושא
מעטפה רשמית מבית המשפט,
למסירה אישית לבעל המשרד.
האיש, הגון וישר שלא פגע באף אחד,
התיישב בכסאו, נהיה לו חם וקר, בידיים רועדות
פתח את המעטפה המאיימת ושלף ממנה
כתב תביעה ובקשת פיצויים מטעם עובדת לשעבר
(גרפיקאית שפוטרה כחצי שנה קודם לכן)
בגין הטרדה מינית ופיטורין שלא כדין.
הוא התבונן בכתב התביעה, חשכו עיניו
ועולמו חרב עליו. בו ברגע.
הוא בקושי זכר את הבחורה, הוא מעולם לא
נגע בה, לא התקרב אליה, לא התלוצץ איתה ובוודאי
לא הטריד אותה. לא מינית ולא בכל דרך אחרת.

הוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו הוא רק ידע שמעתה
והלאה חייו לא יהיו כתמול שלשום.

עוד הוא יושב, המום בכסאו, ראשו לפות בידיו
,לבו הולם בחוזקה ומצחו מכוסה זיעה קרה
פרצו לחדרו כל עובדי המשרד,
בצחוק גדול נושאים שלט בידיהם "1 באפריל!"
עבדנו עליך.

האיש, חייך בהקלה, אבן נגולה מעל לבו ולקח לו
עוד שבוע להתאושש מהטראומה.
אין לי ספק שלו אני במקומו הייתי תובע את כולם
על הטרדה נפשית והפעלת טרור כנגד מעסיק.
אני בוודאי לא הייתי סלחן כמוהו.

הבאתי סיפור זה כאן, לצורך הדגמה עד לאן הגענו
ביחסי המינים.

ונעבור לענייני דיומא.
הסיפור של חיים רמון עוד יילמד בבתי הספר לתקשורת.
מבחינת התנהלות תקשורתית, חיים רמון עשה
הכל, נכון.
הוא פרש מתפקידו מייד עם הגשת כתב האישום
(לא נבצרות ולא נעליים) הוא לא התראיין, הוא
לא השתלח ברשויות אכיפת החוק וביקש משפט מהיר.
הוא היה משוכנע שבית המשפט יזכה אותו מכל אשמה.

הוא זכה לתמיכתם וגיבויים של הרוב המכריע
של העתונאים והפרשנים. נשים כגברים. של
חבריו וחברותיו ויריביו הפוליטיים ואפילו
פמניסטיות ידועות כשולמית אלוני ויעל דיין
כמו גם משפטניות בכירות יצאו להגנתו
בטענה שהמעשה הוצא מכל פרופורציה
ולא היה צריך להגיע, כלל, לבית המשפט.
גם בציבור הרחב נרשמה תמיכה מקיר לקיר,
בחיים רמון. אינני זוכר עוד נושא ציבורי
שעורר כזאת אחידות דעים.
למעשה נצחון תקשורתי מהדהד. ליותר מזה
לא ניתן לצפות.
אך, דא עקא,כגודל הנצחון כן היה גודל התבוסה.
בבית המשפט. המקום הקובע.
מסתבר שבית המשפט לא התרשם מהתקשורת
ומרחשי לב הציבור או שמא רצה להוכיח שאיננו
מתרשם. בכל מקרה השופטים התייחסו אך
ורק לעובדות ולעדויות שהובאו בפניהם
והחליטו, פה אחד, ללא היסוס וללא "פנים לכאן
או לכאן" (וכאן גם מצויה נקודת החולשה של פסק הדין)
להרשיע את רמון.

במאמר מוסגר, עלי לאמר שלדעתי הפרטית,
עלינו להתברך בשופטים שכאלה, מה שאין כן לגבי
מי שהחליט להביא את העניין לבית המשפט והאמצעים
שננקטו, לשם כך.

אז היכן רמון שגה? ובכן, בראש ובראשונה
הוא שגה בעצם המעשה. טבעו "הסחבקי" או "הפרחחי"
היה בעוכריו. הכבוד האישי וכבוד המשרה
צריכים לאסור על כל בעל משרה ובוודאי שר,
לנהוג קרבה יתרה עם שאר בני האדם.
תרבות הטפיחות על השכם, ההתחבקויות וההתנשקויות
איננה מכבדת את נושאי התפקידים ומזמנת להם
פח יקוש, על כל צעד ושעל. זה הפח שחיים רמון
נפל בו.

ראוי לנבחרי העם לשמור מרחק מסויים (דיסטנס)
אם לא למען כבודם אז לפחות למען כבוד משרתם.

השגיאה השניה היתה שהוא לא התנצל מייד עם הגשת
התלונה. זה לא יאומן איזה בעיות גדולות יכולה התנצלות
אחת פשוטה,לפתור. ומדהים עוד יותר, כמה מעט אנשים
מיישמים את הפתרון הפשוט הזה.

השגיאה השלישית, כך אומרים, היתה בתחום האיסטרטגיה
המשפטית שהוא נקט.

המסר ששלחו רשויות אכיפת החוק באמצעות פסק הדין
הוא חד וברור: יידע כל איש ציבור, כל מנהל וכל
גבר באשר הוא :- האשה היא מחוץ לתחום. נקודה.
אל תחשוב מחשבות, אל תניח הנחות. אין להחמיא לה,
אין להתבדח עימה, אין לחבק אותה, לגעת בה ו/או
לנשק לה.
אלא אם כן קיבלת לכך הסכמה מפורשת, שאיננה משתמעת
לשני פנים (ואם אפשר, בכתב) והחורג מכללים אלה
שם נפשו בכפו.
והרשו לי, לענין זה, להסתמך על המקורות:
נאמר " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד טו)
חכמי התלמוד דנו בסוגיה זאת במסכת חולין.
הם שואלים "מה טעם מצא הכתוב להדגיש את
הנושא במילה "מאוד"? למה לא הסתפקו,
כמו במקומות אחרים ב"נשמרתם לנפשותיכם"?
והם מפרשים: מאוד- הכוונה, אל תתחכם ואל תחרוג מהכללים,
כהוא זה. ואל תנסה להקל בהוראות הבטיחות.
כי מדובר בסכנת חיים.

הערה לסיום: מי שצריך להיות מודאג במיוחד
מהכרעת הדין במשפט רמון הוא הנשיא קצב.
שאם לשפוט לפי אמות המידה שקבע בית המשפט,
הרי לקצב צפויים, אם וכאשר יימצא אשם,
4 מאסרי עולם ושנתיים תלייה, על תנאי.