מפעל הפיס של קציני צה''ל 

לא פשוט לזכות בפרס הראשון בלוטו. יחד עם זאת, מידי שנה, מוצאים עצמם כמאתיים קציני צה"ל עם זכיה משלהם: הם פורשים בגיל צעיר, זוכים לקבל פנסיה לכל החיים, מתברגים בעולם התעשייה האזרחי, ומצליחים לצבור גם שלוש משכורות בו זמנית. הכל, כמובן, תודות לצה"ל.

במערכת הצבאית מסרבים באופן מפתיע למסור לנו את מספר הקצינים והקצינות שפרשו לגמלאות בשנים 2006 ו-2007, כשהם בני פחות מ-50. ייתכן שיש כאן משהו להסתיר, אחרת כיצד ניתן יהיה להסביר את התגובה הרשמית: "אין תגובה". יש לציין, כי בצה"ל בחרו שלא להגיב, למרות שהנתונים הללו אמורים על פי חוק, להיות זמינים לציבור כולו.

סוגיית הפנסיה של קציני צה"ל אמנם אינה חדשה. היא מוכרת היטב לאנשי משרד האוצר, היא מוכרת היטב לח?ש?ב (היוצא) זליכה, היא מוכרת היטב לרמטכ"ל, לכל הקצינים אשר ממהרים לצאת בהצהרות מאיימות על "פגיעה בביטחון המדינה" בכל פעם שנוטים לנגוס במעט בתקציבם.

השבוע החולף מהווה דוגמה לדרך התנהלות קלוקלת בהקשר זה. נראה, כי מזה שנים השתרש בצה"ל נוהל בלתי כתוב, שניתן לכנותו: "הקדנציה הקצרה". אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון, עתיד לפרוש מצה"ל בגיל 50, בעוד מחליפו, תת אלוף יאיר גולן (45), יועלה בדרגה ויתמנה לתפקיד במקומו.

האלוף במילואים גרשון, שצפוי לקבל מעתה פנסיה לכל החיים החל מגיל 50, אינו שובר את מסורת קודמיו. האלוף יוסף משלב ניהל את פיקוד העורף בין השנים 2001-2003; האלוף יאיר נווה ניהל את אותה מערכת בין השנים 2003-2005; והאלוף גרשון, כאמור, פורש אפוא ממש עכשיו.

"מדיניות הקדנציות הקצרות שחלה על מרבית אנשי הקבע היא בזבזנית", קבעה ועדת ברודט לבחינת תקציב הצבא. "ההתפתחות המקצועית בקדנציה קצרה אינה מאפשרת להתמחות ואינה מביאה לידי ביטוי השקעה בבעל תפקיד". במלים אחרות, הועדה קבעה כי בצבא התפתחה תרבות ארגונית של העדפת הטווח הקצר על פני הטווח הארוך.

שווה להיות קצין בכיר בצה"ל

אם צה"ל היא משנה גישה וחושב על ייעול הצבא, על רפורמה כלכלית אמיתית, ועל הפיכתו למקצועי יותר, הרי שגיל הפנסיה היה נקבע בדומה לזה במערך האזרחי. למשל, האלוף ג'רי גרשון היה ממשיך לעבוד במטכ"ל, אמנם בתפקיד אחר, אבל ממשיך לעבוד. גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף קפלינסקי, שפרש בגיל 50, היה ממשיך לעבוד בצבא ולא זוכה לפנסיה בשיא אונו. גם האלוף יצחק הראל, ראש אגף התכנון לשעבר, היה ממשיך לתפקיד אחר, והוא רק בן 50. כך גם עם האלוף עמוס מלכא, אשר פרש בשנת 2001, והוא רק בן 48. גם האלוף ישראל זיו, לשעבר ראש אגף המבצעים בצה"ל, היה ממשיך כקודמיו לתפקיד אחר, והוא רק בן 48.

כדי לעשות מהפכה מקצועית בצה"ל צריך זמן וניסיון. אלא שאנחנו לא מנצלים את כישוריהם של וותיקי הקצינים, אנשים צעירים בעצמם. אנחנו משחררים אותם לקריירה אזרחית חדשה, ומפקידים (ואולי גם מפקירים) את התפקידים החשובים לידיהם של צעירים חסרי ניסיון. עד שהם כבר מצליחים להשתלט על החומר, ללמוד אותו מיסודו, הם מועברים לתפקיד אחר, או משוחררים גם הם לעולם אזרחי מלא בהזדמנויות חדשות.

האם תנאי השירות נהפכו בצה"ל לחזות הכל? לאור הנתונים, סביר להניח שכן. נראה כי הגיעה העת שהצבא יהיה מקצועי, ולא יאפשר תחלופת תפקידים בכל שנתיים-שלוש. הצבא לא יהיה "זקן" יותר, אלא מקצועי יותר, טוב יותר. אחד האלופים שפרש בשנים האחרונות אמר באוזני לאחרונה, כי "כל הקצינים שהיו איתי, מסביבי, עבדו על שיטה של 'קידום מהיר'. לצערי, לא היה להם חשוב להותיר חותם במקום כלשהו". כנראה שאין טוב יותר מעדות אוטנטית.

ראש אמ"ן בן 60

אין כל פסול שראש אגף המודיעין בצה"ל יהיה בן 60, כשהוא מכיר היטב את הצד הערבי, כשהוא חווה את ההיסטוריה, למד מהניסיון. הוא הרי נותן ערך מוסף למערכת. מדוע, אם כן, צה"ל צריך למנות אנשים צעירים, להכשיר אותם, ובשיא כושרם להעביר אותם על חשבוננו לשוק האזרחי?

מהו ההבדל, אפוא, בין אותו קצין מטה בקרייה, בין אותו אלוף פיקוד או ראש חטיבה, אשר יושב לנוחיותו בלשכתו בתל אביב, לבין אותו פקיד בכיר במשרד החוץ או משרד החקלאות? מדוע האחד פורש בטרם מלאו לו 60, בפעמים רבות עוד בגיל 50, בעוד האחר ממתין עוד כעשור עד לקבלת הפנסיה? נראה כי יש בפנינו חוסר שוויון מוחלט. מהו ההבדל, אם כן, בין אותם קציני צה"ל הפורשים, לבין שגרירי ישראל בתפוצות? מה בינם לבין מפקח במשרד התחבורה או משרד הבריאות? מדוע הם נדרשים לפרוש בגיל 67, ורק אז לקבל הטבותיהם? האם אנו עדים לאפליה גדלה של המגזר הצבאי לעומת מגזרים אחרים? התשובה ברורה.

הבעיה: פנסיה כפולה

זה לא נגמר בשחרור מוקדם, גם לא בפנסיה מוגדלת לכל החיים. קחו לדוגמה את האלוף במילואים עמוס גלעד. כאיש רב כישורים, המשמש כיום ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, זוכה גלעד למעשה לפנסיה כפולה. לאחר שהשתחרר מהמערכת הצבאית, קיבל את המגיע לו משם בזכות שירות ארוך שנים את המדינה, הוא ממשיך וצובר פנסיה מוגדלת גם מתוקף תפקידו במשרד הביטחון. התוצאה: פנסיה כפולה.

אם כן, לא רק שהם משתחררים מוקדם משירות כקצינים, אלא מרווחים משני העולמות באופן שווה. לא ייתכן כי מי ששירת במערכת הביטחון, וימשיך לשרת במערכת ממשלתית, יזכה לקבל משכורת כפולה ומכופלת. מה ההבדל הרי בין משרדו של גלעד בקרייה לבין משרדיו בתל אביב? מה ההבדל בין עבודתו כקצין, לבין עבודתו כאזרח בשירות המדינה? האם ניתן לומר כי אדם העובד במשרד הביטחון, ומתמנה למנכ"ל משרד האוצר - צפוי לקבל עתה פנסיה כפולה: האחת ממשרד הביטחון, והאחרת ממשרד האוצר? מה השתנה אפוא בין היותו של גלעד האלוף שמתאם פעולות בשטחים, לבין היותו ראש מטה?

עמוס גלעד, ללא ספק איש מקצועי וראוי, הוא אך דוגמה אחת למיצאות רחבה. מדוע גיורא איילנד, כך לדוגמה, מי שהיה ראש אגף התכנון בצה"ל, והפך לראש המועצה לביטחון לאומי, יזכה לפנסיה כפולה, בעודו ממשיך ועובד בשירות המדינה? משרד החוץ, משרד ראש הממשלה - מה בינם לבין צה"ל?

נדרשת התייעלות

על רקע "התקציב המצומצם", צה"ל נדרש לנתח את שיקוליו מחדש, ולהתייעל בעצמו, בטרם הוא דורש מפקידי האוצר להתחשב בקשייו. בצה"ל יש "שומנים", וגם קברניטיו יודעים זאת. אלא שהגיעה העת לרפורמה כוללת במערכת הצבאית, לא רק בזירה התקציבית, כי אם בזירה המקצועית. המלחמה האחרונה בלבנון הוכיחה את חשיבותו של מפקד וותיק, בעל ניסיון, בעל ראייה היסטורית רחבה, בעל כישורים לתפקיד, אדם אשר מכיר את השטח בתחומו. קצין, בכיר ככל שיהיה, אינו יכול להשיג מטרות אלה בשנתיים של עבודה. נראה כי הגיעה העת, והיא כאן ממזמן, להרחיב את גיל הפרישה ל-65. רק כך נהפוך למקצועים יותר, ובדרך - גם לחסכנים יותר.