צה''ל מציג - מחסום הסברתי 

ארגון זכויות האדם "בצלם" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף אודות ההגבלות שישראל מטילה מאז ראשית האינתיפאדה על תנועת פלשתינים בגדה המערבית. על פי הדו"-ח, "רשויות המדינה הפכו את זכות היסוד של פלשתינים לחופש התנועה לפריבילגיה הניתנת ונלקחת על-ידי ישראל כראות עיניה".


הדו"ח האחרון מאפשר הצצה נוספת לנבכי מערכת ההסברה הכושלת שמנהלת מדינת ישראל במהלך העשור האחרון. הוא פותח צוהר לאופן ההתנהלות הישראלית בתקשורת הבינלאומית ומאפשר לאתר, פעם נוספת, את הליקויים שמלווים אותנו זה שנים כמחלה כרונית.

עיקרי הטענות

לדברי כותבי הדו"ח, רוב ההגבלות משרתות "אינטרסים אחרים" של מדינת ישראל, כגון יצירת מערך כבישים מהיר, נוח ו"נקי" מפלשתינים ככל שניתן, אשר מיועד לשימושם של המתנחלים ושל אזרחי ישראל הנוסעים בגדה המערבית. לטענת הכותבים, מגוון ההגבלות פיצלו את הגדה למובלעות מבודדות, תוך פגיעה קשה בכל תחומי החיים של תושביה הפלשתינים, כמו תחום הרפואה. הכלכלה והמסחר נפגעים אף הם מהקושי להגיע למקומות העבודה, מחוסר הוודאות המתמיד ומהעלויות שהאמירו. גם היכולת לקיים חיי משפחה וקשרים חברתיים נפגעת, לטענת הכותבים.

במסגרת הדו"ח, קורא ארגון "בצלם" לממשלת ישראל ולרשויות הביטחון להסיר את הגבלות התנועה הקבועות והגורפות בעומק הגדה המערבית, ולרכז את מירב האמצעים הנדרשים להגנה על אזרחי ישראל לאורך הקו הירוק או בתוך שטח ישראל.

צודקים, אבל...

ככלל, אין להתעלם מטענות הכותבים. הגבלות אכן קיימות, חופש התנועה של הפלשתינים אכן הצטמצם, ותחומי החיים של התושבים הפלשתינים, גם כאן - משתנים בהתאם למצב הביטחוני. אלא שמחסומי צה"ל אינם נולדים יש מאין, רק כדי להכביד על חיי תושבי השטחים; הם אינם מוצבים מתוך 'קפריזה' ישראלית וללא כל מחשבה מוקדמת. מחסומי הביטחון נולדו מתוך צורכי ההגנה. הם נועדו לחסום טרור ולמנוע את הניצול הציני שעושים ארגוני המחבלים במרכזי האוכלוסייה האזרחיים בשטחים, כתשתית להעברת נשק ואמצעי לחימה.

את כל אלה, באופן לא מפתיע, תתקשו למצוא בדו"ח של "בצלם". ארגון זכויות האדם התמקד, פעם נוספת, אך ורק בסבל הפלשתיני, תוך שהתעלם כמעט לחלוטין מהעיקרון המקדים שמהווה את הרציונאל הבסיסי להמצאת המחסומים. המעיין בדו"ח, יתקשה למצוא את המושג "טרור" בדברי הכותבים. ישראל היא התוקפן, הפלשתיני הוא הקורבן. משוואה ידועה מראש.

גם כאן, מעניין היה לראות את התנהלות ההסברה הישראלית בפעולה. האם ישראל התגוננה מול ההאשמות? האם צבא ההגנה לישראל התנהל כראוי בהצגת עמדתו לעולם? האם ישראל הציגה אלטרנטיבה לעיקרי הדו"ח? ומי בדיוק דיבר להגנתה?

עם שאלות אלה פנינו לחטיבת דובר צה"ל. ראשית, רצינו לדעת האם ארגון "בצלם" פנה לקבלת תגובה מצד רשויות הביטחון. כמו כן, רצינו לדעת אילו מאמצים הסברתיים עשו בצה"ל כדי לבלום את הביקורת הציבורית כנגד מסקנות הדו"ח. יש לציין: התקשורת הישראלית כמעט ולא ייחסה חשיבות לממצאים המוצגים לעיל. אתרי החדשות באינטרנט סיקרו את עיקרי הדו"ח, בטלוויזיה הקדישו שניות בודדות לפרסום, ובעיתונות כמעט ולא כתבו בנושא. אלא שמה שקורה "כאן", אינו משקף את מה שקורה "שם".

הארגונים הפלשתינים, כמו גם ארגון "בצלם", יודעים לנהל מערכת הסברה משומנת היטב.התקשורת הבינלאומית, בשונה מזו שבישראל, מפנה זרקור משמעותי לסיקור הטענות כנגד ישראל. ממעקב של מערכת "אומדיה", עולה כי העיתונים המובילים בארה"ב, כמו גם מהדורות החדשות באירופה הקדישו זמן מסך לא מבוטל לסיקור טענות "בצלם". בשיחה עם "אומדיה" הסביר ריקארדו לופז, עיתונאי ממרכז אמריקה, את התרשמותו מהדו"ח: "בדרום אמריקה ומרכזה, ישנו לובי פלשתיני מאוד משמעותי. גם אם ביום-יום אנחנו לא מעמידים את ישראל בראש סדר הכותרות שלנו, אירועים חריגים ודו"חות המתפרסמים אודות הסבל הפלשתיני זוכים לסיקור מקומי לא מבוטל". לדבריו, "בעוד הפלשתינים הציגו מערך מסבירים שלם לתיאור הגבלות התנועה בשטחים, ישראל וצה"ל לא יזמו אף מרואיין שיגן על עמדת ישראל". "לנו", הוא מדגיש, "זה לא משנה. את הסיפור נפרסם כך או כך".

ובצה"ל שותקים

בדובר צה"ל הגיבו לפניית "אומדיה" וטענו כי תגובת צה"ל לדברים הועברה למשרד המשפטים אשר שילב במסגרת הדו"ח של "בצלם" את תגובתו הרשמית. לשאלתנו, "אילו צעדים הסברתיים נוספים ננקטו מעבר לתגובה הרשמית והלקונית", נאמר לנו כי "הדבר נתון באחריות משרד המשפטים".

והנה, פעם נוספת, האחד מעביר אחריות לשני. הכיצד יתכן כי צה"ל מעביר את אחריותו ההסברתית לגוף אחר, שאינו יודע להתנהל אל מול אמצעי התקשורת? הכיצד יתכן כי תגובת צה"ל לאירוע מסתכמת בדברי תגובה יבשים למשרד המשפטים? האם לא ראוי היה להיערך הסברתית מבעוד מועד? האם לא היה ראוי להכין רשימת מסבירים בשפות השונות ולהעלותם לשידור ביום פרסום הדברים? הכיצד יתכן כי נפקיר את זירת ההסברה למי שאינו מיומן בה? מדוע לא פורסמו נתונים המציגים כמה פעמים ניצלו ארגוני הטרור את האמבולנסים האזרחיים ככלי מעבר מהיר דרך מחסומי צה"ל? ויותר מכך: הייתכן כי כאן מסתכמת תגובת צה"ל לטענות הקשות?

ככלל, פרסום דו"ח "בצלם" מקשה עלינו. אלא שגם אם זרועים בו דברי ביקורת נוקבים, המדובר בהזדמנות מצוינת להסביר, פעם נוספת, את הרציונאל של פעילות צה"ל בשטחים. כאמור, מחסומים אכן קיימים. כאמור, הגבלות תנועה - אכן קיימות. אלא שכאן צה"ל היה צריך להקים קול זעקה. לומר את שלו. להסביר. לדברר. להגיב. ליזום. להיות יצירתי. לדבר באנגלית, בספרדית, בגרמנית, בצרפתית: להסביר כי המחסומים הללו לא נולדו כך סתם. הם הוצבו בשל הניצול הציני שעשו ארגוני הטרור במעבר החופשי. הם מגבילים את התנועה משום שאנשי החמאס, משום שפעילי הג'יהאד האסלאמי - יחד ולחוד - ממשיכים ליזום פיגועי התאבדות והעברת אמצעי לחימה. את זאת נדרש היה צה"ל לומר בקול גדול.

טרור עוד מאיים, ההסברה לא מתגוננת

רק לפני ימים אחדים נעצר פלשתיני במחסום חווארה שבגזרת שכם, לאחר שבחיפוש שביצעו כוחות הביטחון בכליו, אותרו 3 מטעני חבלה. גם הפעם, הסתכמה תגובת דובר צה"ל במלל לקוני במהותו. בתקשורת הבינלאומית לא ראינו כל יוזמה ישראלית להעלות נציגים ובכירים במערכת הביטחון אשר ידברו אודות ההברחות. איש לא הציג נתונים מסודרים אשר יוכיחו כמה פלשתינים נתפסו בשבוע האחרון. בשנה אחרונה. בשנתיים האחרונות. בשבע השנים שחלפו.

זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שצה"ל שותק. כתבנו לא אחת אודות מחדלי ההסברה הישראלית. לאחרונה אף שיגרה מערכת "אומדיה" מכתב אישי לרמטכ"ל ולראשי הביטחון בישראל, המתריע מפני הסכנה הטמונה בהפקרתה של זירת ההסברה.

ושוב, גם הפעם, ניסינו לעשות את שמוטל על אחרים. ביקשנו מרשויות צה"ל להעביר לידינו סיכום ונתונים אודות מספר ניסיונות ההברחה וסיכולי הפיגועים שנמנעו בעקבות הצבת המחסומים מאז שנת 2000. בדרך זו, סברנו, נוכל להצדיק ביתר קלות את עמדת ישראל בקרב העיתונאים הזרים. ברגע שמציגים בפניהם נתונים יבשים - המלאכה קלה עוד יותר.

לצה"ל נדרשו למעלה משלושה ימים כדי לחזור עם תשובה. שלא לציטוט, אמר לנו אחד הקצינים הבכירים במערכת, כי "בצה"ל לא הייתה רשימה מסודרת אשר מסכמת את מספר הסיכולים שבוצעו ביחס למחסומים". לדבריו, "הנתונים קיימים במערכת, אבל לא באופן מאורגן. חלק מהם נמצאים אצל גוף אחד, האחרים אצל גוף אחר". כעבור כמה ימים נוספים, קיבלנו לידינו רשימה בלתי מאורגנת, שאינה ניתנת לשימוש הסברתי. בלשון פשוטה, הדו"ח שקיבלנו היה מלאכת "העתק - הדבק" מושלמת. אלפי מספרים ונתונים בלתי מאורגנים זרוקים עלי דף, ללא כל קשר מחשבה, ללא כל היגיון הסברתי, ללא כל ראייה תקשורתית. מיותר לציין כי לא ניתן היה לעשות כל שימוש בנתונים.

"בצלם" החד צדדיות

אם נניח לרגע את שאלת ההסברה, ונצלול לאופיה של עבודת ארגון "בצלם", נראה כי מחברי הדו"ח ממעיטים בערך טיעוניהם של גורמי הביטחון הישראליים, כמו גם בעובדה שישראל נאלצה להשקיע מאות מיליוני - בתחזוק מערך הביטחון בגדה המערבית (גדר, מחסומים, סיורים) - וזאת רק לאחר שהרשות הפלשתינית פתחה במתקפת טרור בספטמבר 2000, במהלכה בוצעו עשרות אלפי (!) פיגועי טרור. עובדה היא, וארגון "בצלם" מתעלם ממנה, כי ישראל לא פעלה באופן דומה בשנים שקדמו לאינתיפאדת אל-אקצה, מכיוון שהאיומים הביטחוניים היו שונים והיקף הטרור היה מוגבל.

ועתה, חזרה לכישלון ההסברה: אם קציני צה"ל ונציגי ההסברה הישראלית היו טורחים לבחון את התייחסות ארגוני הטרור הפלשתיניים לצעדי הביטחון הישראליים בגדה המערבית, ואת התייחסותם למחסומים בכלל, הם היו נוכחים לדעת, כי דווקא הם - ארגוני הטרור הפלשתיניים - מעריכים את האפקטיביות הביטחונית של המחסומים.

מוסא אבו מרזוק, סגן מנהיג החמאס, הודה (אתר האחים המוסלמים במצרים, 6 ביוני 2007), כי גדר הביטחון שהקימה ישראל בגדה מקשה על ביצוע פיגועי התאבדות. גם מנהיג הג'יהאד האסלאמי בפלשתין, עבדאללה רמדאן שלח, הודה בראיון טלוויזיוני (11 בנובמבר, 2006), כי גדר הביטחון שבנתה ישראל מהווה מכשול בפני ארגוני הטרור ולולא קיומה היה המצב השונה לגמרי. כמו הגדר - כך גם המחסום.

יתרה מכך, אבו אחמד, פעיל בכיר בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, אמר בראיון שהעניק לאתר הרשמי של הארגון (פברואר 2007), כי לג'יהאד האיסלאמי מתנדבים רבים הנכונים לבצע פיגועי התאבדות, ואולם הסגר שמטילה ישראל, כמו גם המחסומים, מקשים על שליחתם לפיגועים. "בכנות, הגדר משפיעה בצורה משמעותית על ההתנגדות הפלשתינית, אבל לא באופן מוחלט. מה שמשפיע עוד יותר מכך ובפרט בגדה הן פעולות החיסול והמעצרים המתמשכים. כאשר אחד המנהיגים מתבלט שם (בגדה) הוא מחוסל או נעצר וחוזר חלילה כאשר מנהיג אחר עולה במקומו".

הנה כי כן, ארגוני הטרור עושים עבודת הסברה נפלאה עבור מדינת ישראל, אלא שאנחנו מתעלמים מכך. כל שהיו צריכים לעשות נציגי מערכת ההסברה הצבאית וכן אנשי משרד החוץ, הוא אך לצטט את המחבלים עצמם; להביא את עדויותיהם כי המחסומים, כי הגדר, כי הסגרים, הם-הם שמקשים עליהם לממש ייעודם. על דובר צה"ל ומשרד החוץ מוטלת האחריות לעקוב אחר התבטאויותיהם החוזרות ונישנות של המחבלים במסגרת התקשורת הערבית והפלשתינית. נדגיש כי התעלמות ארגון "בצלם" מהדברים, גם היא, מחזקת את התחושה כי מדובר בדו"ח חד צדדי, בלתי אובייקטיבי, ובהתעלמות מראיות חשובות למחקר. אלא שביקורת נגד "בצלם", חמורה ככל שתהא, אינה פוטרת את מערכת ההסברה הישראלית מלהשיב לטענות.

האירוע האחרון מזכיר לנו פעם נוספת כי מערכת ההסברה הישראלית זקוקה לרפורמה מיידית, וכי היא חסרת כל כוח מחקרי אפקטיבי. היא זקוקה לאסטרטגיה, לטקטיקה, לדרך. היא זקוקה לאנשי מקצוע, לדוברי שפות, למתרגמים. היא זקוקה למעוף מחשבתי, ליצירתיות. לשינוי יסודי. לאחרונה נכנסתא"ל אבי בניהו לתפקידו החדש כדובר צה"ל. אתגרי ההסברה מוטלים עתה גם על כתפיו.