פרשת בראשית-התפתחות בצלם אלהים
מבוא:
פרשת בראשית מתארת בקצרה את בריאת כל העולמות והנבראים בששת ימי בראשית באמצעות עשרה מאמרות של הקב"ה. גולת הכותרת של הבריאה היא בריאת האדם נזר הבריאה בצלם אלהים, שנאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית, א', כ"ז), דהיינו, התורה מדגישה שה' ברא את צלמם של כל אחד מכלל המין האנושי "בצלם אלהים". כלומר, צמדי המלים "בצלם אלהים" או "בדמות אלהים" (בראשית, ה', א'), לא נכתבו בכדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לה' יתברך, משום שה' הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. על כן כל תיאורי המקרא המדמים את ה' כדמות אדם כביכול, לא באו אלא בכדי לסבר את אוזנו של האדם דל הדמיון והמרחב האלהי. לפיכך משמעות המושג "צלם אלהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם, ומגרעין זה האדם מסוגל לצמוח לדרגה אלהית נצחית, והמושג "בדמות אלהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של אדם בעל יכולות אלהיות מוגבלות, כגון: שליטה, שיפוט, יצירה, תבונה ובחירה חופשית. וכן מצאנו שהתורה מלמדת על מורכבות יצירתו של האדם כפי שנאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ב', ז'), ללמדנו שהקב"ה יצר באדם "שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים" (רש"י, ומד' רבה, בראשית, פר' י"ד), דהיינו, ה' הותיר בידי האדם את אפשרות הבחירה לעליה או לירידה במדרגות צלם אלהים באמצעות קיומם או אי קיומם של מצוות התורה. לפיכך התורה קובעת את ההיתר והאיסור להריגת אדם ע"פ התנהגותו של האדם ובחירתו החופשית בשמירה על צלם אלהים הטבוע בתוכו, ובכפוף לדרגת חביבותו של האדם בעיני הבורא כמבואר בתורת ה'. בפרשת בראשית התורה מתארת את ראשית התפתחותו של האדם אשר נברא בצלם אלהים, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. תאריך בריאת העולם - המנין שישראל מונים הוא מעת בריאתו של האדם בצלם אלהים.
ב. צלם אלהים - בריאת גרעין יכולת באדם המסוגל להצמיחו לדרגה אלהית.
ג. מורכבות יצירת האדם - תכונות האדם יציר האל חולקו לשתי ישויות נפרדות.
ד. שלבי התפתחות האדם ומצוות האל - עליה במדרגות צלם אלהים מותנת בקיום מצוות התורה.
ה. התר ואיסור הריגת אדם הנברא בצלם אלהים - חוסר שיוויון בחביבות בני האדם בעיני ה'.
תאריך בריאת העולם:
המנין שאנו מונים לבריאת העולם נקבע לראשונה בברייתא "סדר עולם רבה" של התנא רבי יוסי בן חלפתא (תלמידו של ר"ע, שחי במאה השניה לספירתם), דהיינו, לפני כ-1850 שנה. על סמך זה נקבע מנין היהדות לפיו העולם קיים כששת אלפים שנים, לעומת זאת מחקרים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים (הזויים) מוכחים כי העולם, כדור הארץ והאדם נוצרו לפני מליוני שנים כביכול. ניתן לתרץ את הסתירה בין שני המניינים בעובדה שהשמש הירח והכוכבים נבראו ביום הרביעי, ומכאן ואילך נקבע היום האסטרונומי של עשרים וארבע שעות, כפי שנאמר: "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א', י"ד). כלומר, יתכן לומר שארבעת ימי הבריאה הראשונים ארכו מליוני שנים כדברי החוזים. גם לטענתם (ההזויה) של החוקרים כי נמצאו שרידי חלקי שלד המצביעים על קיום אדם לפני שלושה מיליוני שנים כביכול, יתכן לומר כי השרידים האלה שנחקרו בהזיונם, הם משרידי הבריאות הקודמות לבריאת העולם של זמננו, וכן מובא במדרש: "אר"י בר סימון: 'יהי ערב' אין כתיב כאן אלא 'ויהי ערב', מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי" (מד"ר, בראשית, פרשה ג'). וכן מובא בגמ': "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים, נד.). לפיכך המנין שישראל מונים הוא מעת בריאתו של האדם בצלם אלהים, וכן תמצא שאף החוקרים (הכופרים) מודים כי התרבות האנושית ראשונה היא התרבות השומרית בארם נהריים שהיתה לדבריהם לפני כששת אלפים שנה, שהוא גם המועד שאנו מונים לבריאת העולם.
החל מלפני כ-130 שנה קבלו עליהם החוקרים (הכופרים) את התיאוריה הקובעת כי מוצאו של האדם הוא מקוף השימפזה, למרות שלא נמצאו שרידי חלקי שלד המצביעים על קיום התפתחות הקוף לאדם, ועל אף העובדה שהקופים עדין קיימים כשהם ללא תבונה, ללא קומה זקופה, וכו', וכן לא מצאנו שיתר החיות התפתחו מדרגתם לדרגת אדם או לשווה ערך לו. לפיכך ניתן לומר כי המאמינים בתאורית אדם-קוף קבעו לעצמם כי מוצאם הוא מן הקוף על בסיס יסוד הבחירה החופשית, ולפיכך נראה כי אף הם ואלוהיהם נדמים לצלם שימפנזה מפותחת. אולם למאמינים בבורא כל העולמות בששת ימי בראשית כמתואר בקצרה בפרשת בראשית, ברור כשמש כי: ה' ברא את האדם נזר הבריאה בצלם אלהים, שנאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית, א', כ"ז).
כלומר, ה' אף צפה את מחקרי הכופרים העתדיים לפיכך ה' הקדימם וכתב מראש את תאור בריאת העולם בתורה, שנאמר: 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית, א', ב'), לכאורה ניתן היה לשאול: מה מעניין מה שהיה בעבר? אלא שהתורה מלמדת שאף "התהו ובהו" הם יצירת ה' שעתידה לחזור על עצמה ע"י מעשה הרשעים כפי שקרה בזמן המבול ובחרבן הבית, שנאמר: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו" (ירמיה, ד', כ"ג). וכן מובא במדרש (מד"ר, פר' ג, ח): "א"ר ינאי: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים, 'והארץ היתה תהו' אלו מעשיהם של רשעים 'ויאמר אלהים יהי אור' אלו מעשיהן של צדיקים, 'ויבדל אלהים בין האור ובין החושך' בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים, 'ויקרא אלהים לאור יום' אלו מעשיהן של צדיקים 'ולחושך קרא לילה' אלו מעשיהן של רשעים, 'ויהי ערב' אלו מעשיהן של רשעים 'ויהי בקר' אלו מעשיהן של צדיקים, 'יום אחד' שנתן להם הקדוש ברוך הוא יום אחד, ואיזה זה? יוה"כ".
נמצאנו למדים כי פרשת בראשית היא גם "פרשת האמונה" משום שהמתבונן בתמונות הנפלאות של הבריאה לבו חייב להתמלאות בהערכה ובאמונה לה' יתברך, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים", דהיינו, הבריאה אינה מדברת ואף אין קולה נשמע בעולם, אך ראיה פשוטה של האדם את הבריאה מעידה שיש בורא לעולם, שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל" (תהלים, י"ט, ב'). משל למה הדבר דומה: לשני אחים שנולדו כשהאחד רואה בעיניו והשני סומא, לאחר זמן עבר הסומא ניתוח ונתפקחו עיניו, וכשהיה רואה את השמים, הים, העצים, וכו', היה שמח ומתלהב מפני שהם היו בעיניו כחדשים, לעומת זאת אחיו שנולד עם ראיה תקינה היה מתפלא מדוע אחיו שמח מראית הטבע והבריאה, משום שבעיניו הענין הוא דבר שגרתי. לפיכך אמר איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, י"ט, כ"ו), דהיינו, די לאדם להתבונן על מערכת גוף האדם ועל התחדשות הבריאה מידי יום ביומו בכדי להכיר טובה לבורא עולם על רוב חסדיו, ולכפור בתאוריות הכופרים בה' יתברך אשר עד היום הם עדין לא מצאו את מחליפו בתפקיד בורא העולם לשיטתם.
צלם אלהים:
בפרשת בראשית התורה מבארת כי האדם נברא ביום השישי לבריאת העולם לאחר השלמת בריאת כלל הנבראים, שנאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית, א', כ"ז), בנוסף לכך בניגוד ליתר הנבראים התורה מדגישה את העובדה שה' ברא את האדם "בצלם אלהים", לפיכך השאלות המתבקשות מכך הן: מה הוא ההבדל בין המושג "בצלם אלהים" לבין המושג "בדמות אלהים"? ומהי המשמעות של בריאת האדם "בצלם אלהים" או "בדמות אלהים" הלכה למעשה?
נלענ"ד לומר שהתורה דייקה לומר בצלם "אלהים" ולא בצלם ה' משום שמילת אלהים היא לשון רבים, כמובא ברש"י: "כאשר התעו אתי אלהים' לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים: 'אשר הלכו אלהים', 'אלהים חיים', 'אלהים קדושים', וכל לשון אלהים לשון רבים" (רש"י- בראשית, כ', י"ג). וכן כתב הרש"י: "ה' אלהים', 'ה'' הוא שמו, 'אלהים' שהוא שליט ושופט על כל העולם. וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו: ה' שהוא אלהים" (רש"י- בראשית, ב', ה'), דהיינו, מילת אלהים מתארת גם את אופין של פעולות ה'. לפיכך פשוט וברור לכל בר דעת כי צמדי המלים "בצלם אלהים" או "בדמות אלהים" (בראשית, ה', א'), לא נכתבו בכדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לה' יתברך, משום שה' הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. על כן כל תיאורי המקרא המדמים את ה' כדמות אדם כביכול, לא באו אלא בכדי לסבר את אוזנו של האדם דל הדמיון והמרחב האלהי, כדברי הרמב"ם (יסודי התורה, פ"א, ט): "בדברים האלו הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם והכל כנויים הן". וכן תמצא כי למרות שבראשית הבריאה נבראו רק זכר ונקבה, בכל זאת ההתפתחות האנושות יצרה בבני האדם שוני פיזי-צורני כך שכל אדם בנוי בצורה שונה מחברו, כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו'. לפיכך נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית, א', כ"ז) של האדם, דהיינו, "שברא כל צלמי מין האדם בכללו בדפוס העשוי לו, שהוא צלמו של אדם הראשון שנעשה בכפו של הקב"ה. אבל בריאת אדם הראשון עצמו לא נזכרה בתורה בפירוש, אלא במאמר 'זכר ונקבה ברא אותם" (הרא"ם-בראשית, א', כ"ז). וכן נאמר במשנה: "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה).
לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלהים", דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: "בצלם אלהים ברא אותו" (בראשית, א', כ"ז) לבין "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית, ט', ו'). מטעם זה נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: "ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו" (בראשית, ה', א'), וכן נאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי" (בראשית, ו', ו'-ז'). משמעות הדבר היא: שכאשר נאמר "בצלם אלהים ברא אותו", המושג "צלם אלהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם, ומגרעין זה האדם מסוגל לצמוח לדרגה אלהית נצחית, כגון: "משה איש האלהים" (דברים, ל"ג, א'), וכן נאמר: "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים'... א"ר אבהו: אני (אלהים) מושל באדם מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, ט"ז:). לעומת זאת, כאשר נאמר "בצלם אלהים עשה את האדם", המושג "צלם אלהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של אדם בעל יכולות אלהיות מוגבלות, כגון: שליטה, שיפוט, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית, בתחילה נאמר: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית, א', כ"ו). כלומר, מאחר ועד כה היו המלאכים היצורים הנשגבים ביצירה האלהית, הודיעם הקב"ה בדרך נימוס כי בדעתו לעשות אדם בודד בעל יכולות שליטה בתחתונים, כדמות היכולת האלהית לשליטה ביקום.
לאחר מכן נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א', כ"ז), כלומר, לאחר ההתיעצות הנ"ל עם המלאכים (ע"מ ללמד דרך ארץ ומדת ענוה - רש"י) ברא הקב"ה אדם בעל גרעין יכולת רוחנית המסוגלת לצמוח לדרגה אלהית נצחית, ובנוסף לאדם ברא הקב"ה גם את הנקבה, ואף נתן לשותפות הזכר והנקבה את היכולת לעשות אדם חדש, ועל ידי כך איפשר להם להנציח ולהרבות את דמותם ויכולותיהם הנבראות. על כן נאמר בסמוך: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית, א', כ"ח), דהיינו, גם ברכה וגם ציווי להרבות את צלם האלהים אשר נברא בהם. וכן "ת"ר שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע: הלובן שממנו עצמות וגידים וציפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת: אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם" (נדה, לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, כך שביכולתם להמשיך את הטוב האלהי שבתוכם ולהגשימה במציאות החומרית, אך בריאת האדם ונשמתו הנצחית נותרת לתמיד בידיו של ה'. וכן מובא במשנה (אבות, פ"ג, א): "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". לפיכך ניתן לסנגר על האדה"ר שחטא, ולומר: היות וביאתו לעולם לא היתה "מטיפה סרוחה" ואף לא הובהר לו מראש כי סופו ללכת "למקום עפר רמה ותולעה", לכן האדה"ר חטא. אך על כל ילוד אשה אחריו נותרה התביעה: "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה".
מורכבות יצירת האדם:
פרשת בראשית מתארת גם את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ב', ז'), ללמדנו שהקב"ה יצר באדם "שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים" (רש"י, ומד' רבה, בראשית, פר' י"ד). כלומר, יצירה אחת היא: אדם "לעולם הזה" עם יכולות אלהיות מוגבלות של שליטה, שיפוט, יצירה, תבונה ובחירה חופשית, יצירה זו נעשתה מעפר האדמה. ויצירה שניה היא: יצירת נשמה נצחית באדם לעתיד "תחיית המתים", יצירה זו נבראה מרוח אלהים שנפחה באדם את גרעין יכולתו הרוחנית לצמוח ולהגיע לדרגה אלהית נצחית.
לצורך השלמת תאור אופן יצירת האדם המקרא מפרט את בנית האשה מצלעו של האדם, שנאמר: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית, ב', כ"ב), דהיינו, תכונות האדם יציר האל חולקו לשתי ישויות נפרדות, כך שרק חיבור מהותי בינהם יהיה מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלהים.
בהמשך פרשת בראשית התורה מלמדת כי האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם שנולדו מחיבורי הזכרים והנקבות לא שמרו על צלם האלהים אשר נברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה', וכן מובא בגמ': "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם', רבי יוחנן אמר: רביה באה לעולם. ריש לקיש אמר: מריבה באה לעולם" (ב"ב, טז:), דהיינו, הרשעים גרמו להפרית המריבה בעולם ונח גרם להרבית הצדיקים בעולם. לפיכך ה' מחה את "האדם אשר ברא" (בראשית, ו', ז') והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו, וברכם וציום שוב: "פרו ורבו" (בראשית, ט', א') בבריאת צלם אלהים חדש, דהיינו, ציווי על הפריית גרעינים בעלי יכולת רוחנית לצדיקות. לאחר מכן נכפל ציווי "פרו ורבו ושרצו" (בראשית, ט', ז') בעשית צלם אלהים, כאמור בסמוך: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית, ט', ו'), דהיינו, ציווי על הפריית היכולות האלהיות של שליטה, שיפוט, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.
בדרך זו ניתן להבין את הנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין התורה לא ניתנה, ואף על פי שבני האדם עדין לא נצטוו על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת אנשי דור אנוש ודור המבול נענשו בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. וכן מובא במשנה (קידושין, פ"ד, י"ד): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה'): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". לפיכך מחד גיסא ה' "הצטער" על ההכרח לגמול לרשעים כרשעתם ולהאבידם מן העולם, ומאידך גיסא ה' רוה נחת מנח אשר שמר על "צלם האלהים" אשר בתוכו.
מכאן ניתן להבין גם את פשר הסתירה שבין פרשני המקרא בנוגע לפירוש הפסוק: "אז הוחל לקרא בשם ה'" (בראשית, ד', כ"ו), הרש"י שפירש: "אז הוחל' לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות", כוונתו היא לבני האדם שבחרו מרצונם החופשי להכחיד את צלם האלהים שבתוכם. לעומת זאת "הספורנו" שפירש: "אז הוחל לקרא בשם ה', אז התחילו צדיקי הדור לדרוש לרבים את שם ה'... כי הצרכו לסתור דעות עובדי עבודה זרה שהתחילו אז כדברי רז"ל", כוונתו היא לבני האדם שבחרו מרצונם החופשי להאדיר את צלם האלהים שבתוכם. לפיכך כשראה ה' שיד הרשעים גברה ה' החליט לחדש את בריאת האנושות עם האדם אשר בחר מרצונו החופשי להאדיר את צלם האלהים שבתוכו, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ... וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז').
נמצאנו למדים מכאן כי סיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית, ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית, וכן "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות, לג:), דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם נזר הבריאה את יכולת הבחירה מרצון בין הצדיקות שעיקרה הוא שמירת מצוות ה', לבין הרישעות שעיקרה הוא עברה מרצון על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם. ולעומת זאת לבהמה ה' לא נתן את היכולת להיות אדם, לפיכך נאמר: "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, א'), דהיינו, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי הוא נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות שאינן מסוגלות להתעלות לדרגת אדם. וכן כתב הרש"י: "וירדו בדגת הים' יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו" (רש"י- בראשית, א, כ"ו). "אור החיים" הוסיף על כך: "רמז באומרו לשון ירידה על דרך מה שהודיענו ז"ל (ספר הגלגולים) כי באמצעות מעשה האדם ירד במדרגתו מבחינת אדם לבחינת דגים, ולבחינת עופות, ולבחינת בהמה ולבחינת שרצים כפי ערך החטא ישפל אדם מבחינת מעלתו, עד אשר ירד מטה מטה רחמנא ליצלן. והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל עונשו וגם שבאמצעותם יחזור לשורשו". וכן מצאנו שה' ברא את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ', י"ט), דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלהים" תלויה בהתעלותו בקיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית. לפיכך פתחה התורה במילת "בראשית" ופירש הרש"י (בראשית, א', א'): שהעולם נברא "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו". מטעם זה התורה מתארת את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל, דהיינו, כשם שסדר הבריאה המדורג בבראשית קובע את חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, כך גם סדר תולדות האנושות קובע את דרגות בני האדם אשר נבראו כדי לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.
שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:
התורה מבארת בפרשת בראשית כי בתחילה הקב"ה ברא אדם עירום, בעל תוחלת חיים בלתי מוגבלת וללא ידיעת טוב ורע, לאחר מכן שיכנו בגן עדן וציוהו: "ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה, מצות עשה: 'מכל הגן אכל תאכל', מצות לא תעשה: 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (רבינו בחיי, בראשית, ב', ט"ז). לאחר שהאדם הראשון נכשל בחטא ואכל מעץ הדעת נגזרה על האדה"ר מיתה, גירוש מגן העדן, וחיוב במצוות שכליות מעטות: "רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: 'ויצו ה' אלהים על האדם'. רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם, ויש אומרים: אף על הדינים" (סנהדרין, נו:). מצוות אלה נועדו לאפשר לדורות האדם הראשון להתעלות בכוחות עצמם בדרגות "צלם אלהים".
לאחר עשרה דורות (1656 שנים לב"ע), כל דור אנוש ודור המבול (פרט לנח) חטאו באי קיום שבע מצוות בני נח מתוקף היותם נבראים ב"צלם אלהים", דהיינו, מתוך היותם בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע כדוגמת נח ובניו, לפיכך נגזרה על כלל האנושות הכחדה, וקוצצו שנות חיי כלל האנושות עד למאה ועשרים שנה.
לאחר המבול ה' ציוה על בני נח לקיים שבע מצוות בסיסיות (עבודה זרה, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי) וכרת עמם ברית עולם, מצוות אלה נועדו לאפשר לכלל האנושות להתעלות בדרגות "צלם אלהים" בכוחות עצמם, וכן "רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי: לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" (מד"ר, בראשית, פר' מד). אך גם צאצאי נח בני דור הפלגה מרדו באל ובמצוותיו, ובעקבות כך נגזרה על כלל האנושות גזרת פירוד, ודיבור שפות שונות.
לאחר עשרה דורות נוספים (1948 שנים לב"ע) אברהם אע"ה השכיל להבין מדעתו את אחדותו של הבורא ואת משמעות בריאתו את האדם בצלם אלהים. כתוצאה מכך בחר בו האל מכל יצוריו, וציוהו לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו, דהיינו, פרידה מכלל האנושות כפוית הטובה. בהמשך ה' כרת עם אברהם וזרעו ברית עולם, והוסיף לו את מצות ברית המילה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו, על מנת להפרידו מיתר בני האדם ולהעלותו בדרגת "צלם אלהים". מצאצאי אברהם נבחר יצחק אע"ה להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שהקב"ה היה מעורב ישירות בהתעברותה הבלתי שגרתית של שרה אשת אברהם. מצאצאי יצחק נבחר יעקב אע"ה להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שגם בהתעברותה הבלתי שגרתית של רבקה אשת יצחק הקב"ה היה מעורב ישירות. עקב שלמותו של יעקב אע"ה ה' הוסיף לו את מצות גיד הנשה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו, על מנת להפרידם מיתר בני האדם ולהעלותם בדרגה נוספת במדרגות "צלם אלהים".
לאחר שבעה דורות נוספים (2448 שנים לב"ע) ה' נגלה לעם ישראל, כרת עמם ברית ונתן להם את התורה השמיימית הכוללת תרי"ג מצוות, ע"מ להשלימם ולאפשר רק להם להגיע לדרגת "נברא בצלם אלהים", דהיינו, רק החל מיום קבלת התורה הושלמה למעשה בריאת ה' את האדם "בצלם האלהים". כלומר, מכאן ואילך התורה קבעה שבני ישראל הם אשר נבחרו על ידי האל בורא העולם להיות בעלי היכולת לשאת בתואר "צלם האלהים", ואילו העבריינים והעכו"ם הוצאו מכלל "צלם האלהים", משום שהם לא חפצו לקבל עליהם את התורה השמיימית. וכן מצאנו שתהליך בירור "צלם אלהים" מצוי גם בתהליך הבריאה עצמה, דהיינו, כפי שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים משום היותו עיקר הבריאה, שנאמר: "כל שתה תחת רגליו" (תהילים, ח', ז'), כך גם עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שעם ישראל הם תכלית הבריאה, כפי שנאמר: "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז',ו'), משום כך התורה סיפרה בקצרה את תולדות כל העמים עד שנוצר עם ישראל.
במקביל לקבלת ישראל את ברית התורה קיבלו ישראל עליהם גם את האחריות על כלל הבריאה, כמובא בגמ': "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת, פח.), "רב אמר: לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" (מד"ר, ויקרא, פר' יג). בנוסף לכך, קבלת התורה ע"י ישראל נתנה להם זכויות וחובות הכוללת גם שכר ועונש יתרים מכל עמי הארץ. כלומר, מחד גיסא התורה נתנה לישראל שכר ויכולת להגיע לדרגה מעל המלאכים, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהילים, צ"א, א'), ונאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהילים, ח', ו'), ונאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים, כ"ח, א'). אך מאידך גיסא התורה הזהירה רק את ישראל מן העונשים הקשים וההשפלות שיהיו מנת חלקם באם ימרו את מצוות ה', שנאמר: "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת... והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" (דברים, כ"ח, נח-נט').
נמצאנו למדים מכאן כי ה' הותיר בידי האדם את אפשרות הבחירה לעליה או לירידה במדרגות צלם אלהים באמצעות קיומם או אי קיומם של מצוות התורה. וכן מצאנו שמספר הדברות בתורה מרמז גם על הקשר שבין בריאת העולם בעשרה מאמרות לבין קיום העולם בזכות עשרת הדברות, כדאמר "רבי אליעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (פסחים, סח:).
ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלהים":
בתחילת ספר בראשית התורה מלמדת את יסוד קדושת חיי האדם דרך סיפור הריגת קין את הבל, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). כלומר, למרות שהתורה לא ניתנה עדין, ואף על פי שבני האדם עדין לא נצטוו על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת קין נענש בגין חטא הריגת הבל אחיו משום שקין נברא "בצלם אלהים", דהיינו, בעל יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע כדוגמת נח ובניו. לפיכך לא עמדה לקין זכות הטיעון "לא ידעתי, לא אמרת לי שאסור, לא הזהרת אותי", וכד', ואף לא עמדה לזכותו יוזמתו להקריב קרבן לה' משום שהריגת הבל הוכיחה בדיעבד כי הרוע שלט בנפשו של קין מלכתחילה. על כן נגזרה על קין מיתה בגין מעשה הריגת הבל, כשביצוע גזר דינו נדחה לשבעה דורות משום שקב"ה קבל את חזרת קין בתשובה למרות ביצוע הפשע הבלתי הפיך, וזאת ע"מ שיפורסם בעולם כי דרך התשובה פתוחה לכל חוטא המתכוון לשנות את דרכו באמת ובתמים. לפיכך סיפור המקרא על הריגת הבל נועד בין היתר להדגיש את החשיבות שהתורה מייחסת לקדושת חייו של כל אדם הנברא בצלם אלהים.
יחד עם זאת נראה לכאורה כי קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין היתר ואיסור הריגת אדם: בראשית התורה אסרה איסור גורף על כלל האנושות בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר ואפילו לא להרוג את עצמו, מן הנימוק "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית, ט', ו'). לעומת זאת, מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם, כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין, וכו', ואף הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודת כוכבים, פ"ז, א'): "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו", "...אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים ביננו" (הלכות עבודת כוכבים, פ"י, ו').
נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף על הריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם בנסיבות מיוחדות, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלהים". כלומר, ציווי התורה הוא: כי חל איסור מוחלט להרוג אדם מישראל הנברא בצלם אלהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, וכן מובא במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך: שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא, וכל המקים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, ה'). לעומת זאת לגבי אדם הנברא בצלם אלהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי אי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת, וכגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. כלומר, פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, יתר העמים אשר נעשו בצלם אלהים כפופים לשבע מצוות בני נח וחל עליהם איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.
לפיכך נראה לכאורה כי גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית לפיה: אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמנו). יתרה מזאת, לכאורה הציווי על הריגת עכו"ם בדין נראה אכזרי ומנוגד לאמור בגמ': "אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת, קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה' ולא באכזריות ח"ו, משום מטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלהית, דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית, י"ד, י"ט). כלומר, ה' השקיע בבריאת כל העולמות והיצורים "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי, ח, כ"ב), ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה" (ירמיה, ב', ג'). לפיכך לבורא העולם קונה שמים וארץ יש את הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים, על כן התורה חייבה את בתי הדין להוציא להורג לאחר משפט אף את חלק מן החוטאים מישראל, כמו כן התורה אפשרה גם לעכו"ם לחיות בשלווה מיחוץ לגבולות ארץ ישראל, או להתגייר, וכו', ולהמנע בכך מהריגה, דהיינו, כשם שעשו הגבעונים, והעם הגירגשי.
נמצאנו למדים מכאן כי התורה קובעת את ההיתר והאיסור להריגת אדם ע"פ התנהגותו של האדם ובחירתו החופשית בשמירה על צלם אלהים הטבוע בתוכו, ובכפוף לדרגת חשיבותו של האדם לפני הבורא.
דרגות חביבות הבורא מתוארות ומוסברות במאמר התנא במסכת אבות ( פרק ג', משנה י"ד): "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' (דברים, י"ד), חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא". כלומר, בדרגה התחתונה של חביבות ה' נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה, ובדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה. וכן מובא בגמ': "אומרים (אומות העולם) לפניו: רבש"ע כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?...מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנאמר: 'וראשונות ישמיענו', שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם?!, ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים', מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום" (ע"ז, ב:), "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר: 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל, ל"ד, ל"א), אתם קרויין 'אדם' ואין העובדי כוכבים קרויין 'אדם" (יבמות, סא.).
משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שני בנים והמלך שיכן את בניו בשני בתים במדינה מרוחקת, בעלית הגג של בנו הבכור החביא המלך אוצר גדול, ובעלית הגג של אחיו הקטן החביא המלך מעט זהובים. המלך ציפה שבניו יתעלו ויגיעו למטמון אשר צפן להם, כך שכאשר בנו הבכור יגלה את האוצר הוא יתעשר מיד ויחזור לשכון בארמון אביו המלך, ואילו כאשר בנו הקטן יגלה את הזהובים שהוחבאו עבורו הוא יוכל להתקיים ולשרוד באותה מדינה מרוחקת. אולם אם שני בניו לא יתעלו לחפש את מטמוני המלך אזי יהיו שניהם עניים מרודים, עד שהם ימותו חסרי כל. לכך התכוון התנא באומרו: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא", וכן נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" (תהלים, ל"א, כ').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי לבריאת האדם בצלם אלהים נודעת משמעות הן לגבי תאריך בריאת העולם, והן לגבי יכולת צמיחתו של האדם מדרגה בהמית לדרגה אלהית. וכן מצאנו שה' חילק את בריאת האדם לשתי ישויות נפרדות, והתנה את עליתו במדרגות צלם אלהים בקיום מצוות התורה אשר ניתנו לבני האדם בהדרגה. לפיכך החל מיום קבלת כל התורה ע"י ישראל ב"נעשה ונשמע" התאפשר רק לעם ישראל להגיע לשלמות צלם אלהים שבו הם נבראו, ובכך הפכו ישראל להיות בניו החביבים של ה' יתברך, שנאמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות, י"ט, ה'), ונאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים, כ"ח, א'). ומכאן נובע חוסר השיוויון בחביבות בני האדם בעיני ה' אשר באה לידי ביטוי גם בהתר או באיסור הריגת אדם הנברא בצלם אלהים. וכן מצאנו שתהליך בירור "צלם אלהים" מצוי גם בתהליך הבריאה עצמה, דהיינו, כפי שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים משום היותו עיקר הבריאה, שנאמר: "כל שתה תחת רגליו" (תהילים, ח', ז'), כך גם עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שעם ישראל הם תכלית הבריאה, כפי שנאמר: "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז', ו'), משום כך התורה סיפרה בקצרה את תולדות כל העמים עד שנוצר עם ישראל אשר למענו העולם נברא. וכן מובא בגמ': "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים, נד.). וכן נאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ב', ז'), ללמדנו שהקב"ה יצר באדם "שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים" (רש"י, ומד' רבה, בראשית, פר' י"ד).
וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פר' א, ד): "ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר: טלו מילנין וקלמין (דיו וקלמר) זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו (דיו וקלמר זו לבני)?, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני. כך אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה: 'צו את בני ישראל', 'דבר אל בני ישראל". כמו כן ניתן לומר: אלמלא לא צפה הקב"ה את גאולתם השלמה של עם ישראל בעתיד לבוא, לא היה כותב בתורה: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ב'-ג').
יה"ר שנזכה לפתח בתוכנו את צלם אלהים בשלמות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם. והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה, ס"ו, כ"ב-כ"ד).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר תקראו, מצמרת הארז, ואשר על המשכן
