ביד רכה 

ביד רכה

"...כמו אבן כבדה, מונחת על אוצר,

כדי להזיז אותה, אשיר לה מנגינה שקטה,
ואחכה..."

(אביתר בנאי בשיר 'אב הרחמן')

אנו חיים בתוך תפיסת עולם שמעודדת משמעת עצמית. תפיסה לפיה על מנת לשנות משהו שקשה לנו לשנות, על מנת לנוע קדימה - אנחנו צריכים להפעיל כוח. לסמן מטרה, לגייס כוחות, ויאללה להסתער. להתאמץ, להשתדל, להתגבר על המנגנונים האוטומטיים ששולטים בנו – ולנצח את עצמנו.

איך מזיזים אבן כבדה שמונחת על אוצר? דוחפים חזק. זו הנטייה הטבעית של כולנו. רק מה – זה לא יעיל. זה לא באמת עובד. ככה אי אפשר ליצור שינוי. ככה אי אפשר לרדת במשקל, או לשכוח מישהו שאוהבים אבל לא עושה לנו טוב, או לעזוב מקום עבודה שבו אין לנו סיכוי להתקדם אבל הוא מוכר ובטוח.   

למה זו לא הדרך?

מדוע זה לא יעיל? ראשית, דרך התנהלות שכזאת מחלישה אותנו מאוד. כאשר אנחנו מפעילים שרירים נגד עצמנו כדי לעשות משהו שלא הולך לנו בקלות – אנחנו מתנגדים לעצמנו. מלחמה היא דבר מחליש. יש בה גינוי עצמי, ויש בה כעס גדול שמופנה פנימה.

שנית, הטקטיקה הזאת מרחיקה אותנו מעצמנו וגורמת לנו לאטום אוזניים ולא להקשיב ללב או לאינטואיציה. אם יש משהו שאנחנו נמנעים ממנו בצורה כל כך ברורה – פרידה, תהליך הרזיה, שינוי מקום עבודה, הרשמה ללימודים וכדומה - כנראה שהוא מעורר בנו קושי שמבקש התייחסות. כנראה שיש שם משהו מפחיד, מכאיב, או מאיים שמבקש ריפוי ושחרור, ולא התעלמות ודיכוי. אם אנחנו מתעלמים מהאיתות הפנימי הזה - אנחנו למעשה מנתקים ערוץ של תקשורת פנימית עם עצמנו.

ולבסוף, אם יש משהו שמאוד מפחיד אותנו לעבור, למשל לקום ולצאת מתוך מערכת יחסים לא בריאה, אם נדחק את עצמנו לקיר ונכריח את עצמנו להיפרד - הפחד מהפרידה רק יתעצם ויגדל, וכתוצאה מכך יהיה לנו עוד יותר קשה לקום וללכת. במקום למוסס את הפחד אנחנו רק נעצים אותו. זה נכון במקרה של פחד מכל סוג אחר בכל אחת מהחזיתות בחיינו. על פני השטח זה יראה כאילו אנו פותרים את הבעיה, אך למעשה אנחנו מעצימים את הגורם לה, ובכך מחריפים אותה. 

זה בסדר שזה קורה לנו

תפיסת העולם של הפעלת כוח ומשמעת עצמית על מנת לנוע היא מאוד טבעית והיא חלק מהמנגנון האנושי של כולנו. אנחנו מניחים שאם לא נפעל בקשיחות, בנחישות וביד קשה – לא נצליח לקפוץ מעל המשוכה ולא נשיג את מה שאנחנו רוצים. לא נצליח להרים את האבן הכבדה.

יותר מזה – זה עשוי להיות מאוד מפחיד להפסיק לדחוף ולהאיץ בעצמנו. ישנו הפחד שאם נרפה – נירדם, נפסיק לעמוד על המשמר, ואז – מה שאנחנו כל כך כמהים לו לא יקרה לעולם. ישנו גם הפחד שאם נרפה – אנשים אחרים יחשבו שאנחנו חלשים, או לא רציניים, או "לא-בסדר" כי אנחנו לא מתאמצים. לא פשוט לוותר על הפעלת השרירים הזאת.

שרים לה מנגינה שקטה

אז איך כן? איך מזיזים את האבן הכבדה? קודם כל - מפסיקים לדחוף חזק. מפסיקים לנקוט יד-קשה כלפי עצמנו ומחליפים אותה ביד-רכה. מסכימים לקבל את העובדה שיש עיכוב, ושמול הנושא הזה קשה לנו לנוע ולפעול. ושזה בסדר, ושמותר לנו לעצור ולחכות. ושעד כמה שזה נשמע מוזר, בטווח הארוך דווקא אי-ההסכמה לעצור תיצור עיכוב, ואילו ההסכמה לעצור היא זו שתיצור את ההאצה ותאפשר בסופו של דבר את ההתקדמות.

חשוב לזכור שלעבור למדיניות של יד רכה אין פירושו לוותר על המימוש, אלא רק לשנות את הטקטיקה. כך שלמעשה ממשיכים לשאוף לשינוי אבל מפסיקים לדחוק בעצמנו. שומרים על איזון עדין בין נחישות ליצור שינוי, לבין חמלה ורכות כלפי הקושי, כלפי הכאבים והפחדים ששוכנים בפנים ושיוצרים את העיכוב ואת ההימנעות מהשינוי.

מתחזקים מבפנים

אחרי שעצרנו אפשר להתפנות לטפל בנחת בגורם להימנעות. בנחת ובחמלה. אם מדובר בפחד מפרידה - במקום ללחוץ על עצמנו להיפרד, מחזקים את הערך העצמי עד למצב בו פרידה תחווה כאפשרית ולא ממוטטת. אם מדובר בהימנעות מהרזיה - במקום לכפות על עצמנו משטר אכילה נוקשה, מחזקים את הקבלה והאהבה העצמית, או את ההסכמה להיראות ולהתהלך בעולם ללא חומות של הגנה – עד שהשלת הקילוגרמים מתאפשרת בקלות. וכן הלאה.

ואז, רק לאחר שהגענו לבשלות פנימית אמיתית, השינוי החיצוני יכול לקרות. לעיתים הוא פשוט קורה מעצמו ולעיתים אנו מגלים שהוא צריך שניתן לו קצת תנופה. זהו הרגע שבו נדרש לשזור בתוך החמלה והרכות – גם את הנחישות.

הנחישות יכולה ללבוש צורות שונות. לעיתים אנו נדרשים לאזור אומץ כדי לעשות את הצעד הראשון והמפחיד. לעיתים אנו נדרשים להשקיע ביצירת הרגלים חדשים או תכנית פעולה מובנית. אבל כאן כבר לא מדובר בהפעלת שרירים. המערך הפנימי שלנו כבר מוכן ומזומן ועכשיו הגיע תורו של המעטה החיצוני להצטרף.

כאשר הפנים בשל, החוץ יכול להצטרף אליו וליישר איתו קו בקלות יחסית. ואז השינוי מרגיש נכון והרמוני, והוא עמוק ומבוסס. האבן מתחילה סוף-סוף לנוע. בזכות הרכות. בזכות הנחישות. בזכות הקסם של השילוב בין שתיהן.