סד נע
היום מאוד פופולארי לסבול מבעיית קשב וריכוז, אצלי המצב קשה יותר, בעיית שמע ופיזוז, אני שומע ומפזז לדבר הבא.
רעייתי שתחיה איבחנה את הבעיה שלי עוד בתקופה הטרום טבעתית, קרי עוד לפני הביקור ברבנות, או כמו שהיא אומרת "אין אדם מושלם, אני מקווה למצוא את הצדדים החיוביים שבך", אשרי המאמינה.
ובכן מעשה שהיה, אשתי אומרת שהיה, התחייבתי להצטרף לסדנת שישי להגשמה עצמית, או קישקוש דומה.
כחודש אחרי ההתחייבות הגיע זמן הפרעון, במקום להנות מעבודתי ב-יוזמה נדל"ן, זוגתי וה-G.P.S מצווים לאן.
בניגוד לכל הגיון בריא, מצאתי עצמי כחולה ליד עשרות בני אדם שצמאים למוצא פיו של "ההבטחה הגדולה".
אולם נחמד, 09:30 בבוקר, והמנטור הגאה בעצמו לא מפסיק לספר כמה שהוא גדול, מצליח, והכי טוב...
בא לי להקיא, או יותר טוב לברוח, עברה כמעט דקה, יש עוד ארבע שעות פחות הדקה הארוכה בעולם.
המנחה הגדול מבקש שנרשום על דף שלושה מעשים טובים שעשינו הבוקר , הלו 09:30 בבוקר, אנשים רק התחילו את היום איזה מעשים טובים, הדבר הכי טוב שלא היו פקקים בדרך.
אחרי עוד דקותיים כנצח, מבקש הוד קשקשנותו "רשמו שלושה דברים שהתקשתם לבצע הבוקר ובכל זאת הצלחתם לעשות, לא כולל להתעורר".
מר-E.T היקר, מצאתי דבר אחד, קשה לי מאוד לשמוע את הקשקשת שלך ובכל זאת אני מצליח לשרוד כמעט 5 דקות.
כל שטות שנזרקת לחלל מלווה במחיאות כפיים, יוסי הגיע במיוחד מעפולה, כפיים ליוסי, ציפי סלחה למחלק העיתונים שזרק העיתון לגינה, כפיים לציפי...
המרצה המרוצה מספר על השינויי שעבר משכיר קשה יום, לעשיר... (קשה הבנה) והקהל על רגליו, כפיים, כפיים, כל כך הרבה מחיאות כפיים לא חוויתי מאז האיחוד האחרון של כוורת.
הבחור המאוהב (בעצמו), מספר על הגשמה עצמית ואני מחפש הנשמה עצמית, חמצן, אין לי אוויר, די, הצילו, אף אחד לא שומע, כולם מהופנטים מחפשים את הנוסחה הסודית להצלחה, אשתי מבחינה כי העיניים שלי בוחנות את האולם ומבינה כי איני מתעניין בעיצוב אלא בחיפוש דרך מילוט, נותנת בי את המבט המחנך ואני בעיני האש פפיס, לוחש, מתחנן, משעמם לי, קצת רחמנות.
סרטון וידאו שכולו סגידה עצמית מוקרן על המסך, אני חושב על אי בודד לשלוח את המנחה, אספקלריה והאגו שלו שיחיו לנצח יחדיו, מספיקה לו האהבה העצמית בשביל מה הוא צריך עוד קהל, חוץ מכרטיסי האשראי שלנו.
אצבע תורנית המחוברת לפה מבקשת רשות קיום, והרשות ניתנת ועוד איך, העיקר שהקהל מפגר, סליחה מפרגן, תמשיכו, עוד כפיים, ועוד דברי הלל ושבח על כל חצי קלישאה משומשת, "תתחילו להאמין בעצמכם", "תבטיחו לעצמכם להשיג כל יעד", היעד שלי למצוא את היציאה הקרובה.
"היום תצאו מכאן עם תובנות חדשות", יש לי אכבר תובנה, לא עוד אינסטנט קורס, בכלל אינסטנט מתאים לפודינג ולא לרכישת ידע.
המנחה מבקש/מפציר בקהל להרים יד כאשר מרגישים שיש משהו שניקח מהסדנה, הדרישה חוזרת על עצמה ולי כמעט ויש רצון להרים יד, אבל בשביל מה להסתבך עם המשטרה, נשארו שלוש שעות ארבעים ושמונה דקות ואפס סבלנות.
"המרחק בינכם לביל גייטס הרבה יותר קצר משחשבתם, תאמינו ותהיו כמותו, כולכם מוכשרים, יש לכם פוטנציאל אמיתי, אתם תעשו את זה", סבתא פנסיונרית, שיום העבודה האחרון שלה היה ביום השבעתו של בן גוריון לכנסת מהנהנת בראשה, ספק מהסכמה, ספק מפרקינסון, אני מתחיל להאמין, בהנפקה של הסבתא ישחררו אותך מאברבנל וגם זה אחרי אישפוז כפוי בהמלצתי, די, נמאס לי.
קוראים לזה סדנה, עבורי זה סד נע, עינויי ללא הפסקה, אפרופו הפסקה תשע עשרה דקות עברו, לא מנכים שליש על התנהגות טובה, אי אפשר לקבל קצת חופש, מנוחה, הפסקה או להמיר בעבודות שירות.
לפעמים חלומות מתגשמים, המאוהב מודיע כי נתחיל במינגלינג, "הסתובבו באולם וצרו היכרויות חדשות, הזדמנויות חדשות", נהדר, קרצתי לאישתי, יקירתי, והיא בחושיה המחודדים ידעה את מחשבותי, בטרם הספיקה להגיב, עברתי ממינגלינג לדינגדינג, דהרתי לעבר היציאה בדילוגים קלילים הלועגים לחוקי הפיזיקה, לכח הכבידה ולמנחה הפוסטמה, מעל לידיים המושטות ללחיצת היכרות שהיו עבורי כמו משוכות בדרך אל החופש, אין כח שיעצור אותי, ריחפתי מעדנות נעצרתי רק בתוך האוטו, כמו סינדרלה במפגש עם הנעל החסרה כך חשתי בראותי את רכבי, בונקר של פח ולא סדנה של שטויות, אף קוסם לרגע לא יחזיר אותי לערימת הקלישאות הנבובות.
חיבקתי את ההגה, חגרתי בטיחות, נעלתי הדלתות ומעולם לא הייתי סבלני יותר, כמו מריונטה ללא חוטים המתנתי ברכב לרעייתי ונהנתי מכל שניה של שקט, קיימתי את הבטחתי, ועכשיו אני בטוח שגם היא תקיים את הבטחתה -"אם לא תהנה לא תחיוב לבוא יותר", אשרי המאמין.
בברכה גדולה
מתי פרג'י
*מבוסס על סיפור אמיתי שחוויתי
מתי פרג'י
