אולי הדבר, המרתיח ביותר בישראל כיום (ויש מועמדים לתואר זה בשפע, כידוע...), הינו הדרך, בה בחרה כל התקשורת הישראלית כולה, ללא-יוצא-מן-הכלל (למיטב-ידיעתי - אם תעבירו אליי קישור, למקום בו קיבלה, פרשה זו, התייחסות חיובית - אודה לכם מאד), להתייחס לפרשת המין הקבוצתי על החוף.
למי שלא היה בישראל לאחרונה: לפני זמן-מה, בחרו, כמה נערים ואישה אחת, ליהנות יחדיו מחייהם ולחגוג, את בריאותם ומיניותם וחדוות-עלומיהם, באמצעות כך, שיקיימו ביניהם, יחסי-מין, יחדיו על חוף-הים.
בתגובה לכך, הזעיקו עוברי-אורח קנאים ("קנאים" - על-משקל הסטיקר) - לא פחות ולא יותר!! - את המשטרה, שהתייחסה לזה כאל - לא פחות ולא יותר!! - אונס קבוצתי.
לא פחות ולא יותר!! התייחסה לכך כאל אונס ובאה "להציל" את האישה, מ"מנצליה" האיומים.
אז מה אם האישה, בכלל, לא רצתה "הצלה", אלא חפצה, להמשיך וליהנות מחייה, יחד עם הנערים המתוקים?
אז מה אם לא היה שם, שום אונס שהוא, כי דבר לא נכפה, על איש מן המשתתפים?
מייד הסתערה על הפרשה, כל התקשורת הישראלית - שהשתלחה בנערים, בתורת "מנצלים" ו"אנסים" ואילו את האישה, הגדירו בתור "חולת-נפש" - כי מי שמע, בכלל, שאישה בריאה בנפשה, תיהנה מיחסי-מין, שלא במסגרת-הנישואין?
חברותים,
אני, כידוע לכם, פעיל ומעודכן באקטואליה, מאז שחר-נעוריי. אני מרבה לזעום, על הההתנחלויות, על היעדר השוויון הכלכלי, על מצב מערכת-הבריאות, על השחיתות הגוברת, על השתוללות בריוני "תג מחיר", על היעדר הפרדת הדת מן המדינה, על הפגיעה הנוראה בסביבה, על היחס לחיות-משק ועוד ועוד ועוד.
אולם, נדיר שאתרתח עד-כדי-כך, על משהו, כפגיעה מחרידה זו, באנשים חפים ותמימים, אשר כל "חטאם" היה בכך, שחפצו ליהנות קמעה מחייהם, רחמנא-ליצלן!!
ומה המרתיח מכל בפרשה?
שבאים אי-אלו חלאות-אדם, טומאת-המין-האנושי לכל-דבר-ועניין ואומרים, "נו טוב, הכל היה בהסכמה - אבל עדיין, זה במרחב הציבורי אז זה פוגע בציבור!!"
ככל שאני מנסה להעלות בדעתי, חברותים, איזושהי אמירה מרתיחה ומעוררת-גועל יותר, מכל הזירה, התקשורתית-ציבורית-פוליטית, במרוצת רבע-המאה האחרונה - אינני יכול. זה הגרוע ביותר.
בואו אספר לכם, חברותים, על כמה דברים, שפוגעים ברגשות הדתיים-אמוניים שלי; הרי זו הדרך היחידה, שתבינו משהו - אם אומרים לכם, שהוא פוגע ברגשי-דת, נכון? ככה אתם """חילוניים""", עאלק!! אז הנה, רשימה קצרה וחלקית-ביותר:
לראות עץ נכרת, או נגזם בצורה פראית.
לראות חיילים - בצבא הכיבוש, הדיכוי והרצח - מתגודדים בהמוניהם, על גביהם תלויים מכשירים, שתכליתם האחת והיחידה: סיומם האלים, הברוטאלי והמזוויע, של חייהם של בני-אדם אחרים, שפשוט, העזו להיוולד, במרחק כמה עשרות קילומטרים מהם, לדבר שפה קצת אחרת ולהאמין, רחמנא-ליצלן, בדת קצת שונה.
לראות כיפה סרוגה, על ראש של איזשהו פנאטי (כי מבחינתי, בעולם הפוליטי-אסוציאטיבי שלי, כיפה סרוגה = מעריץ יגאל עמיר. הכיפה הסרוגה, היא מבחינתי סמלו המסחרי, הלוגו, של היצור, שרצח כאן ראש-ממשלה).
לשמוע אמהות, מספרות, על כמה הן שונאות, לבלות עם ילדיהן ומעדיפות, שהילד יישלח - אפילו בימי חופשת-הקיץ וחול-המועד!! - לאיזושהי "מסגרת" ואילו הן, יהיו "חופשיות", לנסוע לעבודתן במשרד...
אבל הדבר, הפוגע ברגשותיי-הדתיים, יותר מכל דבר אחר עלי-אדמות, הינו: התייחסות שלילית, לעירום ולמין.
ואסיים בכך, שאומר: הלוואי, שהייתי זוכה להיוולד, בתקופה אחרת - ולעם, לתרבות, שונה לחלוטין.
אין די מלים בעברית, על-מנת לבטא זעמי!!
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
