שלי גדול יותר 

עולם האמנות, כמו יתר התחומים בעידן החדש עבר ועובר תהפוכות. האינטרנט נותן אותותיו, המוזיאונים הגדולים הפכו לוירטואלים, גלריות מרחבי הגלובוס קוראות לאמנים ישראלים רק להגיע ולהציג, משלחות אמנים עוברות מכאן לשם במחי טיסה. לא עוד חלומות בהקיץ על היצירה שנראה ביום מן הימים – מספיקה לחיצה על מקלדת והנה היא לפנינו.

מנגד, מאות רבות של אמנים וחובבים מושכים ידם במכחול וצבע ומחפשים ישועה באין סוף דרכים. מאות רבות של פורטלים רלוונטיים פורחים כפטריות אחר השמש, חללים נפתחים וקמים במטרה לספק לאמן את הבמה הראויה, ומהי? והאם?

והאם באמת השתנו הכללים?...

אז כן, הם השתנו. אבל עולם האמנות הקונסרבטיבי, זה שצפון בין ספוטים יוקרתיים המאירים באור יקרות גלריות נחשקות או מוזיאונים, בוגרי בתי ספר לאמנות יוקרתיים או סתם אמנים שרכשו את שמם לפני שנים בזיעת אפיהם,  משתדלים בכל דרך להצניע את העניין. להצניע, להמעיט, לבטל והרי לא נעים לקום בוקר אחד ולומר – אני בעצם כבר הרבה פחות חשוב.

הכל השתנה? אפשר להירגע – פיקאסו נשאר פיקאסו, האמנים הגדולים נותרו בגבורתם, מכירות פומביות ימשיכו להוות מוקד משיכה לאספני אמנות קלאסיים. אבל כל מה שמסביב נע אחרת, חושב אחרת, מתנהג אחרת.

מגדל השן ההוא, הצטמצם ותפקידו הרבה פחות דומיננטי, ישנן אלטרנטיבות לא פחות טובות ולעיתים יותר, אך שוכני המגדל משלחים חיצים לכל עבר בכדי לטשטש את האמת הצרופה הזו.

אמנות לא בהכרח שייכת לנקודה הקטנה ההיא במגדל השן, היא לא חייבת להיות קשורה לשמות ראוותנים של אספנים ואוספים או גלריות עטורות תארים.

אמנות היא הדבר הזה שמרחיב לב, שלוקח כל אחד מאיתנו למסע קסום בתוך עצמו, היא כישרון שמפעים לבבות, היא היכולת להעביר מסרים מתוך הילד הפנימי שיש בכל אמן והיא שייכת לכולם! ממש כולם!...

 בעולם הגדול כבר הבינו את העניין. חללי תצוגה אלטרנטיביים הפכו לדבר הבא באמנות, אמנים צעירים מציגים אמנות אחרת, נושכת יותר, מדברת. הטכניקות התפתחו, החומרים.

 כל עוד יושבי המגדל יאחזו בו בשתי ידיים ובכל הכוח את המגדל, רק כדי לא לשחרר ויעמעמו את האורות האמיתיים אילו שכבר נכנסו לא מכבר לפריים האמנותי גם בארץ, הם ימשיכו לגרום לאמנים צעירים או חדשים, להרגיש חוסר ביטחון עם עצמם ועם יצירתם וימשיכו לגרום להם לחשוב ולהאמין שאם הם לא יגיעו אליהם, אל יושבי המגדל – הם לא יצליחו.

ואכן אמנים טובים, מוכשרים, מנסים ומנסים לפתוח לעצמם את הדלת ההיא ללא הצלחה. תושבי מגדל השן דואגים להשאיר אותה נעולה ורק לצאת אל חריר הירי מידי פעם.

ברגע שהאמנים החדשים יבינו שההצלחה אינה נמדדת באישורם (הלא מתקבל בדר"כ) של אנשי המגדל, ושהכפר הגלובלי ייצר בדיוק עבורם פתרונות לא פחות טובים – אלא אפילו  הרבה , הרבה יותר וילמדו להשתמש בהם – גם ארצנו הקטנטונת תבין סוף סוף אמנות מהי והיא תהפוך סוף סוף לנחלת הכלל במובן הכל כך טוב של המילה.