המסע לפטרה 

במשך שנים נהגתי, ועדיין הנני נוהג להדריך קבוצות מטיילים ברחבי הארץ. אחד היעדים הפופולאריים ביותר הוא כמובן אילת. העיר הדרומית מגלמת נופי מדבר מרהיבים, תצורות גיאולוגיות מיוחדות הנמצאות בסביבתה הקרובה, חופי ים שקטים וים עמוק וצלול, שמש נצחית וכמובן, הרבה אווירה של ריחוק ושל חופש.

לאילת הייתי נוהג לנסוע בכמה דרכים, ואולם הדרך המקובלת, בעיקר כאשר אנשי הקבוצה שלך "רוצים כבר להגיע למלון" היא דרך הערבה, כביש מספר 90. ואין נסיעה ללא הסברים, על מראות דרך, על חוויות דרך ושאר סיפורים, ובמיוחד לאורך כביש הערבה, הארוך, המייגע והמונוטוני משהו. ובכן, נהגתי לספר על תצורות גיאולוגיות המופיעות לאורך הדרך, על השבר הסורי האפריקני שפעילותו יצרה את עמק הערבה, על תכנית "תעלת הימים" ששוב ושוב נגנזת במגרות משרדי הממשלה, על התיישבות לאורך עמק הערבה, על הקיבוצים והמושבים, על תרבויות קדומות שנציגיהן עברו כאן והותירו את רישומם ואת שרידיהם, על נחושת ועוד.

לעמק הערבה היינו מגיעים על פי רוב דרך דימונה. בדרכנו, תמיד עברנו על פני התנחלויות של שבטים בדואים, על פני נופי מדבר, ועל פני שרידי ערים נבטיות. במקרה זה, נהגנו לחלוף על פני ממשית, אחת מן הערים הנבטיות הגדולות ששגשגו בנגב לפני כאלף וחמש מאות שנה ומעלה. הייתי אז מכביר בסיפורים ותיאורים אודות הנבטים, בני עם ערבי שהגיעו אל הנגב ממדבריות ערב, ובעיקר מקדמת עדן. לאורך דרכי הנגב, וגם לאורך הדרך עליה עובר תוואי הכביש היורד מדימונה לצומת הערבה, נהגו הנבטים להוביל אורחות סחר גדולות, עמוסות לעייפה במור ובלבונה, במשי, בתבלינים, בבדים יקרים ועוד, בדרכם אל נמל עזה, על מנת לשווקם אל שווקי רומי ויוון העתיקות. בדרכם חזרה הובילו הנבטים סחורות יקרות ערך אירופאיות, קרמיקה מיוחדת, בדים, שפחות ועבדים לרוב. עוד אני מדבר וכבר היינו מגיעים אל צומת הערבה, אל מפגש כביש מספר 90, פונים דרומה, חוצים את נחל תמר ואחר כך את נחל צין הגדול הנשפך לעמק הערבה, וממשיכים לכיוון הנסיעה הארוכה לאילת.   בנקודה זו נראים עדיין הרי מואב, ואולם לאחר כברת דרך מתחלפת שדרת הרי  מואב בהרי אדום. אלו הרים גבוהים ונישאים יותר, פסגותיהם מחודדות, עשויות בעיקר מסלעי גרניט ואבן חול, ועל גביהם עברה בעבר אחת הדרכים ההיסטוריות הקדומות, החשובות ביותר במרחב המזרח התיכון בכלל, ובארץ ישראל, בפרט. זוהי "דרך המלך", אשר חלפה על פני יישובי מדבר ספורים שהיו לאורכה, ישובים הסמוכים למקורות מים. בעת העתיקה ישבה כאן ממלכת עמון, לעיתים ממלכת מואב ובעיקר, ממלכת אדום. לכן גם נקראה "דרך המלך" על שם המלכים ששלטו בארצות אלו. דרך זו הובילה ממפרץ אילת, דרך פסגות ההרים ומקורות המים שלהן, דרך עמאן לכיוון דמשק, בואכה ארצות הצפון.

 

 

או אז, ובעוד אני מדבר, היינו חולפים על פני "הקילומטר ה- 101", צומת דרכים חשוב בכביש הערבה אשר בשנים האחרונות התמקם בו כושי רימון והקים כאן פונדק דרכים מיוחד. אז הייתי מפנה אצבעי מזרחה, אל עבר הרי אדום, ופעם נוספת חוזר ומזכיר את הנבטים ובאותה נשימה, את המרכז הדתי והפולחני שלהם, פטרה. הייתי מלהיב את דמיונם של האנשים אודות "הסלע האדום" המופלא, הנמצא מן הסתם בלב העמק הנסתר, מוקף הרי גרניט ואבן חול, הסלע הידוע כשיאו של מכלול קברים מרהיב של מלכים נבטיים קדמונים. ואני לא ידעתיו ולא ראיתיו, ואפילו לא חשבתי לקפוץ לשם למרות שניתן לעשות זאת כבר קרוב לעשרים שנה. והנה מצלצל אלי ידידי משכבר הימים, אברהמי, "שמע" הוא אומר לי, "מה דעתך לקפוץ איתנו בחופשת החנוכה הקרובה לאילת?" "ומה באילת?" שאלתי, והוא ענה "יום טיול לפטרה". "תרשום גם אותנו" עניתי, ואמרתי לעצמי, אם לא אברהמי, מי יודע מתי הייתי מבקר בסלע האדום. וכך נסענו לאילת. הפעם דרך שדה בוקר, ודרך העיר הנבטית עבדת, ראינו את שרידי מפעלי המים הנבטיים בנגב וחלפנו על פני מצפה רמון, ירדנו אל מכתש רמון וחצינו את נחל פארן, נסענו על פני בקעת עובדה, ו"צללנו" אל העיר ממערב, מגובה של  833 מ', דרך "ראס אל נאקב", נתיב לאורכו גם נבטים נהגו להלך בדרכם לאילת, אל נקודת חנייה והצטיידות במים, מזון ומנוחה, מובילים את גמליהם ומותירים אחריהם חרותות בסלע, בקשות ונדרים.         חופשת חנוכה באילת זה לא פשוט. אין לך אוויר לנשום, בכל מקום מאות אנשים מתגודדים, כולם נופשים, יש משפחות עם עגלות ילדים שצורחים, ויש תיירים, ויש נערים ונערות קולניים שנמצאים כאן בטיול, יש מטיילים לרוב ובקצרה, עשרות אלפי אנשים גודשים את העיר. אז חטפנו משהו לאכול, ונפרדנו איש לחדרו בברכת "להתראות מחר". למחרת, השכם בבוקר, הארוחות הארוזות כבר מוכנות בידינו וכוס הקפה עדיין בוערת בכף היד נסענו אל מעבר הגבול. קר וצח היה, שוטרי הגבול הישראליים היו אפילו נחמדים, לא נרשמה התנפלות של ממש, ולמרות זאת, הביורוקרטיה נטלה את זמנה. מדריך ירדני נחמד, בדווי בשם סלימאן המתין לנו לצד אוטובוס ובו נוהג אחמד, בדואי אף הוא שמקורותיו בבאר שבע.

מפליגים לדרך. חולפים על פני עקבה, עיר הנמל היחידה בירדן, המונה כ- 80 אלף תושבים. רבעים חדשים נבנו בה בשנים האחרונות וכן כמה בתי מלון מפוארים, עושה רושם שלאילת יש מתחרה רצינית ממזרח. עולים על הדרך הראשית המובילה מעקבה לעמאן, בירת ירדן. סלימאן המדריך מדבר ומטעים אודות ממלכות קדומות שהיו כאן, אודות משה שעבר כאן בדרכו אל ארץ כנען המובטחת, מספר על דרך המלך ההיסטורית ועל ציר התנועה העיקרי והראשי שלאורכו עברו מידי יום מאות משאיות עמוסות אספקה לעיראק, בימי מלחמתה עם אירן. תצורות הנוף לאורך הדרך מדהימות ביופיין. לאחר מספר קילומטרים חולפים על פני פתחו של ואדי ראם, אחד הוואדיות הנשגבים ביותר בירדן, מקום ממנו יצאה, בשנת 1916, הקריאה השבטית הגדולה למרד נגד השלטון העותומאני. הגבעות, ההרים והעמקים כמו פוסלו על ידי אומן על אנושי. מראות שקשה לדמיינם, כפרים קטנים, בעיקר של בדווים פרושים לצידי הכביש. הכביש עצמו איכותי באופן מפתיע ביותר. בכל נתיב יש שלושה מסלולים, הדרך קלה, נעימה ומרהיבה.

הפסקה קלה, ואנו פונים מערבה, אל עבר ההרים והמדבר, אל המקום, הנקרא, כך מספרות האגדות, "הסלע האדום". לאחר כברת דרך נראים רכסי הרים גבוהים ואדומים, החובקים גבעות נמוכות יותר בעלות גוון חולי צהוב יותר. אי שם, בינות לגבעות האלה נמצאת העיר פטרה, השער אל "הסלע האדום", והיא נראית עטופה ב"תלתלי" גבעות אבן החול.   האוטובוס גולש במורד הכביש המפותל העובר בלב העיר, מגיע לפתחו של וואדי מוסא. יורדים מן האוטובוס, הפסקה קלה להתרעננות, ואנו יוצאים אל הדרך. המסע הרגלי חולף על פני גושי סלעי אבן חול, פה ושם ניכרת חציבה, פה ושם נראית מצבת קבורה, מכלול קברים חצובים בסלע, חרותות וכתובות. הנוף מקשה עליי להתרכז בדברי המדריך אני מתנתק מן הקבוצה ומקפץ על הסלעים כמו שפן סלע, מצלם כל פינה וכל זווית. המדריך סלימאן מעיף מבט מודאג לעברי, החברים מן הקבוצה אומרים לו "עזוב אותו, הוא מג'נון על צילום".

ואז אנו מגיעים אל הסיק. זהו מעבר הרים שנחצב על ידי הטבע, בתהליכים שנוצרו הן על ידי הנמכת עמק הערבה, בלחץ השבר הסורי האפריקני, והן על ידי זרימת מי גשמים ושיטפונות, אשר יצרו חתך צר וגבוה, מרהיב ביופיו בתוך שכבות סלעי אבן החול הצבעונית. חול, אשר מן הסתם הוסע לכאן עם הרוחות מן המדבר הנובי לפני מיליוני שנה, שקע והפך לסלע משקע יבשתי. לאורך הסיק נהגו להלך הולכי רגל בלבד, עולי רגל נבטיים שנהרו אל העיר התחתונה ואנשי דת אשר עברו דרך המעבר שנתקדש והיה לציר גישה עיקרי אל מערכת הקברים הנבטיים המפוארים שהוקמו כאן במרוצת מאתיים השנה לפני הספירה.
ההליכה לאורך הסיק מסתורית ומרתקת. קירות אבן החול מתגבהים והולכים ככל שאנו מתקדמים במורד הדרך. אמות מים עתיקות נראות בצידי הדרך, מעת לעת שרידי תבליטי סלע המעידים על הקדשה לאציל קדמון זה או אחר ולסגידה למלאכת הסחר. פה ושם משובצות רצפות קדומות לאורך הדרך. חתך קירות הסיק חושף אין סוף צבעי אבן חול. אדום, וורוד, כתום, חום, צהוב, אוכר, שחור, אפור, ירקרק ועוד. את דממת המסע מפריעה נקישת פרסות הסוסים הדוהרים לאורך הנתיב, גוררים ריקשות עם תיירים המתקשים ללכת. אלו סוסי מדבר דקי גו.
מסורות רבות נקשרו לפטרה ולעיר הקברים המפוארים שבה. הבדווים קושרים את המתחם לאירועים רבים הקושרים את נדודי בני ישראל ומשה במדבר ומכנים את הערוץ הרחב בו נחצבה העיר וואדי מוסא. הם מצביעים על ג'בל הרון כעל המקום בו נקבר אהרון הכהן, אחיו של משה. לא הרחק מצביעים על מקום קברה של מרים אחותו וייתכן, כך אומרים הבדווים כי על אחד הסלעים הסמוכים הכה משה במטהו, כדי להוציא מים ולשבור את צימאונם של בני ישראל במדבר. שמה של פטרה מוכר יותר כ"הסלע הגדול". הדעות בדבר מיקומו של הסלע ותפקידו לאורך ההיסטוריה, חלוקות בין החוקרים לדורותיהם. הדעות המקובלות מציינות את המקום כעיר הבירה הקדומה של ממלכת אדום. ייתכן שכאן עבר משה משביקש לעבור דרך ממלכת אדום, לאורך דרך המלך. הנבטים החלו להופיע במרחב במהלך המאה השלישית לפנה"ס. הם הלכו והתעצמו, השתלטו על פטרה והפכוה לעיר מרכזית ולצומת דרכים חשוב ממנו יצאו ואליו הגיעו שיירות סוחר עמוסות לבונה, תבלינים, מור, קטורת ושפחות.  עם השנים התפתחה פטרה הנבטית והייתה למרכז דתי ופולחני ממדרגה ראשונה עבור הנבטים. מלכים ואצילים נקברו בתחומי הסלע אדום והעמק הפך למתחם מקודש רווי מסתורין והוד. האמנים כמו התחרו בינם לבין עצמם על יצירות הפאר, אשר ללא ספק מאוששות את עובדת עושרם העצום של הנבטים במאות השנים אחרונות שלפני הספירה.

אנו ממשיכים מערבה, לאורך הסיק ולפתע המולה רבה. יש פקק. תיירים עומדים ומצלמים את המראה הנשגב, את התגלות מצבת האוצר המרהיבה מבעד לחללי הסיק. אני סבור כי, מן הסתם, עד לפני חמישים שנה היה המראה נשגב ונורא הוד הרבה יותר. ללא דרכים מסודרות, ללא חנויות ארעיות ודוכני רוכלים לאורך הדרך, ללא כרכרות סוסים, ללא חמורים וגמלים, גם ללא מדריכים. אפשר להבין את צעירי דור שנות החמישים. אנחנו קצת פספסנו אך המראה הנגלה לעין מפעיל את הדמיון ואינו נותן מנוח. גבוהה, אדומה, חצובה לתלפיות באופן מרהיב ובלתי נתפס ניצבת מצבת "חזאנת פרעון" (אוצר פרעה). אינני יודע מי נקבר כאן אבל לכל הדעות מדובר באישיות הבכירה ביותר בעולם הנבטי מן המאה ה- 1 לפנה"ס. בראש המכלול חצוב לתפארה כד אשר, כך מספר סלימאן, חורר על ידי מאות כדורי רובה שירו הבדויים לפני מאה וחמישים שנה. הם היו משוכנעים כי בכד טמון אוצר מטבעות זהב גדול, אך לא כך הוא. בין היורים, כך, על פי סלימאן, היה גם סבו...
עשרות תיירים משוטטים לפני המתחם, עולים במדרגותיו, מציצים אל מערות הקבורה החצובות בסלע, מצלמים את השומר הבדווי המלכותי הניצב בשערו. לכל הדעות מראה מדהים.  ממשיכים. ה"חזאנה" הוא המתחם הראשון (וגם היפה והמפורסם ביותר) המבשר את בואנו אל מתחמי הקבורה הענקיים שבהמשך. חולפים על פני תיאטרון עתיק, חצוב כולו בסלע האדום בחצי גורן, תיאטרון אשר שימש בעיקר לטקסים פולחניים בפטרה הנבטית. מבט מזרחה חושף קיר שלם חצובב כולו בעשרות מערות קבורה מרהיבות. כאן נמצא קבר הכד, קברי המלכים ועוד.
הדרך מובילה לכיוון העיר התחתית. מרבית בתי העיר קבורים עדיין תחת עיי מפולת רבים, ממתינים לחפירות ארכיאולוגיות אשר יחשפו את סיפורם. צועדים לאורך ה"קרדו" רחוב העמודים הראשי של העיר התחתית. עיר בה חיו אנשים, עיר בה התקיים פורום ושוק, מקדשים ועוד. גמלים וחמורים נהוגים על ידי נערים דוהרים, חולפים לאורך הדרך: You want a Camel ride?, הם מציעים לכל אחד, מסגלים מבטא אמריקאי מתגלגל ומתאים לשאלתם. "היי, שמי מחמוד, מה שמך?" פונה אלי נער קטון הרוכב על חמורו. הם ידידותיים וחפצי מטבע. סוחרים זריזים משרכים אחרינו עם מרכולתם. שרשרות חרוזים, כלים משובצים צדף, צמידי כסף, פסלונים קטנים, קופסאות עץ מעוטרות, חרבות מעוקלות ועוד. "למה לא תקנה שרשרת יפה לחברה, לפילגש"" דוחק בי אחד מהם. "חכה רגע, אשאל את אשתי" אני עונה.

ובנקודה מסוימת, לאחר המולת התיירים והגמלים, הרוכלים ומורי הדרך, מצאתי לנכון לפרוש הצידה, לנוח ולהרהר במה שראו עיני. ילדה בדואית קטנה ויפה מסתתרת לצד אמה. אני מצלם אותה, מלטף לחייה ומעניק לה דינר שלם.
ממקום מנוחתי אני שב ומהרהר בנבטים, בבני עם המדבר אשר הגיעו לכאן ממזרח ולימדו את אנשי המזרח הקדום פרק בהלכות סחר. הם ידעו את תורת הלחימה, הם סללו דרכי מסחר מעולות, הקימו מצודות דרכים והפכו אותן לערים שוקקות, הם התעשרו והותירו אחריהם תרבות חומרית ייחודית באדריכלות ובייצור כלי הקרמיקה.סופם שנכבשו על ידי הרומאים. אלו הפקיעו את זכויות הסחר מידי הנבטים והותירו אותם מובטלים בערי הנגב היפות שלא מכבר הקימו להם. הנבטים החרוצים החלו לעסוק אז בחקלאות, בנו סכרים, בורות מים, תעלות הטיה, תלוליות לאגירת מים ועוד פטנטים אשר הפכו את מדברם לירוק ופורח. כל מילימטר של גשם מ- 50 המ"מ השנתיים היורדים בנגב, נאגר בסבלנות ובמקצועיות רבה. עצי זית וכרמים גדלו כאן בשפע, בתי בד ויקבים נבנו ברחבי הערים הנבטיות, אזורי תעשייה שלמים הפכו את המדבר לחזון פורח ומלבלב, ממש אחרית הימים. ומשהיגיעה לכאן הנצרות, בראשית המאה ה- 4 לספירה, התנצרו גם הנבטים הפגאנים, הקימו כנסיות ששרידיהן נמצאים ברחבי ערי הנגב הנבטיות ומכללות ללימוד הדת והמשיכו לקיים אורח חיים דתי, מדברי תוסס ומשגשג, עד לימי הכיבוש המוסלמי.

אז החלה שקיעת הערים הנבטיות בנגב, אז החלה שקיעתה של פטרה.        שממה תרבותית כיסתה אז את ערי הנגב, כמו גם את פטרה. הערים ננטשו מיושביהם, אשר בלחץ הכובשים המוסלמים היגרו מבתיהם. פטרה הפכה עזובה ושוממה, שוב נושבה באופן חלקי על ידי הצלבנים ושבה וננטשה. עם השנים כוסו בתי העיר בעיי מפולת.

יוהאן לודוויג בורכהארדט, נוסע שוויצרי נלהב היה האירופאי הראשון שהיגיע לפטרה בשנת 1812. הבדווים שמרו אז בקנאות רבה על שרידי המתחם וחששו כי המבקרים עלולים לגלות את מקום האוצרות עליהם חלמו. בורכהארדט התחזה למוסלמי המבקש להקריב קורבן לאהרון הכהן, וכך הצליח להתקרב את המתחם הקדוש. תיאוריו עוררו רבים ונועזים לצאת בעקבותיו ולחקור את תעלומת הסלע האדום. מאז ועד עצם היום הזה נותרו מרבית סודותיה של פטרה קבורים מתחת לאבן, מעוררים מחלוקת וסימני שאלה. יופיו של המקום ומסתוריותו היו לשם דבר עבור צעירי שנות החמישים והפכו את הסלע האדום ליעד מסע הרפתקני אשר רבים שלמו עליו בחייהם.  
 
תום הביקור. אני עושה דרכי חזרה עם החברים אל האוטובוס הממוזג שלנו, מצלם צילומים אחרונים. עולים על הרכב ומפליגים חזרה לעקבה, ומשם לאילת. האוטובוס חולף על פני מראיה הנפלאים של דרך המלך. כפרים בנויים בבתי אבן גוויל מתגלים פה ושם עם כל פנייה. שקיעה מרהיבה מלווה את העמק הקסום בו נתונה העיר פטרה, ובין גבעות אבן החול שלו, מסתתרות מצבות הסלע המדהימות שראינו.
"מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום, שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא הסלע האדום. הו, הסלע האדום... האדום" (מילים, חיים חפר, לחן, יוחנן זראי).