סזאן, ואן-גוך ופרובנס 

אל מערכת השמע שלאוזניי פרץ לפתע קולו של קברניט המטוס. הוא התנצל באוזניי הנוסעים ואמר כי הונחה על ידי מגדל הפיקוח "ללכת סביב" בשל עומס יתר על שדה התעופה של מרסיי, בגלל סגירת מסלול נחיתה, ככל הנראה בשל רוחות מיסטראל עזות שנשבו באזור. הטייס הבטיח לנו עשר דקות תמימות של טיול שמימי מעל האזור.

מבחינתי הסיבוב המתארך לקראת הנחיתה השתלם בוודאי, שכן במרסיי כבר לא הייתי שנים. כמו מתוך זיכרון רחוק ונעים נשקפו לפני, מבעד לחלון המטוס, העיר על אזוריה השונים; סירות הדייגים, המצודות העתיקות החולשות על הנמל, השדרה הראשית של העיר המטפסת צפונה והקתדראלה הישנה הניצבת על גבעה רמה. שוב נשלח הטייס לסיבוב נוסף, והפעם מלבינים לנגד עיני מחשופי הגיר של חופי מרסיי וקאסיס , הנשברים אל הים התכול. רצועות רצועות נוחתות שלוחות הגיר הלבנבן אל הגלים. הרכסים, הקרויים "קלאנק" הינם בית גידול יוצא דופן לבעלי חיים ולצמחים ייחודיים. לאורך ההיסטוריה הימית של האזור, נסחפו עשרות ספינות סוחר ברוחות ובסערות הים העזות ונשברו אל קירות המצוקים, שקעו למצולות וכיום הן אתגר לצוללנים.  הנה אנחנו נוחתים, יוצאים אל ביקורת הדרכונים, אוספים את המזוודות ועולים לאוטובוס.    

אני נוטל את המיקרופון ופותח את הטיול: "ברוכים הבאים לפרובנס. החבל הדרום-מזרחי של צרפת". הגענו אל ארץ השמש והיין, ארץ השמן והדבש, ארץ החוף התכול, מורדות האלפים הימיים, השפה הציורית, המנהגים, המבצרים, הקתדראלות, השרידים הרומיים ומה לא. פרובנס".  חבל פרובנס משתרע על פני שטח של בין 30,000 ל- 35,000 קמ"ר. סיבת המחלוקת נעוצה בקושי להגדיר במדויק מהו שטח פרובנסיאלי. שניים מארבעת גבולותיו של חבל פרובנס ברורים מאליהם: הים התיכון- בדרום, והגבול האיטלקי - במזרח. רוב גדול יש לטוענים כי הגבול המערבי של פרובנס הוא נהר הרון, אם כי יש הפולשים עם החבל מערבה. בצפון, יש קושי לקביעת הגבול ואין הגדרה חד משמעית.

חלק מתושבי האזור רואים בפרובנס ארץ של גבעות, ולכן האלפים הנישאים אינם שייכים אליה, ואולם יש המרחיקים בהגדרתם אף צפונה.
 הגדול בנהרות פרובנס הוא נהר הרון היוצר את עמק הרון (Bouches du Rohne). הרון נשפך דרומה, ממערב למרסיי אל עבר ביצות הקאמארג', בהן יש שמורות טבע ייחודיות, וכן עדרים של סוסי פרא. נהר נוסף ויפהפה, החוצה את פרובנס ממזרח למערב הוא הוורדון, ובמסלולו יוצר קניון מרהיב ביופיו, העמוק והמרשים ביותר בכל אירופה.  שפע האור, הכפרים הציוריים, הדמויות, השדות והאקלים החמים היו מקור השראה ליוצרים ואמנים לרוב, אשר הפכו את כפרי פרובאנס ועיירותיה לבסיס לעבודתם. ציירים כגון סזאן, מאטיס, ואן גוך, פיקאסו, מארק שגאל ועוד מצאו כאן שפע של נופים, שקט נפשי, תאורה נכונה ושילוב אנושי מקסים. כל אלו ועוד השפיעו על עבודותיהם והביאו לנו כמה מהמעולות שביצירות האמנות בעולם כולו. משוררים, מחזאים וסופרים התיישבו כאן, ובין המפורסמים הוא פטררקה הטוסקאני, שהתיישב בפונטיין דה ווקלוז. כאן חיו ויצרו המשורר פרדריק מיסטראל, וכן האמן הרב תחומי ז'אן קוקטו.  

הצמחייה המגוונת של פרובנס, מעניקה ססגוניות מיוחדת לאזור.  בהמשך נפגוש כאן נציגים בולטים מן היער הים תיכוני המוכר לנו וכן נציגים מן הצמחייה האלפינית. עצי דולב ענקיים מעטרים את הדרכים הראשיות המובילות לכפרים ולעיירות ומשתלבים נהדר עם הארכיטקטורה המקומית, הסמטאות, הכיכרות והמזרקות הציוריות. בתי הקפה, המסעדות והשווקים, ואולי גם הריחות המיוחדים, כל אלה עושים את פרובנס לאחת מפינות החמד הנחשקות בעולם. מזג האוויר בפרובנס ממוזג רוב ימות השנה. יש כאן הרבה שמש ים תיכונית. מנגד אפשר למצוא גם נופים מושלגים. מה שעלול להעיב מעת לעת על אווירה מושלמת זו היא רוח המיסטראל המשוגעת, והמשגעת את תושבי פרובנס, הפורצת ללא כל הודעה מוקדמת מצפון, וחובטת בעצמה רבה בקירות, בחלונות ובדלתות של בתי העיירות. זו הסיבה מדוע נראה את החלונות ממוגנים היטב בתריסי עץ גסים אך ציוריים.  חבורת המטיילים שלי הפעם הייתה יוצאת דופן. אוסף של אנשים "צעירים ברוחם", כולם תאבי חיים, כולם תאבי דעת, או, כפי שאחד מהם כינה את החבורה: קבוצת "צעירים ברוחם, אך חסרי מנוח".  האוטובוס חולף על פני מישורים וגבעות מתונות בדרכו למלון. הרוח מכה ללא רחם על שיחי האחירותם הצובעים את הנוף בשלהבת פריחה צהובה, על עצי הזית הכסופים, על עלי הגפנים הרבות הנטועות באזורי היין של אקס אן פרובנס ועל עלי עצי הצפצפה המרשרשים.

פה ושם נגלית חווה ישנה, המשקיפה על שטיחים של מטעים, כרמים ושדות חיטה. ברקע מתנגן שיר פרובנסיאלי, האווירה נעימה ונינוחה, המטיילים כבר מתמוגגים מנחת, זיק פרובנסיאלי מרצד בעיניהם, פרובנס כבר מחלחלת לתודעתם.  מגיעים למלון, פורקים מזוודות, מציצים בחדר, מנסים להכיר את סביבת חיינו החדשה, בקיצור - כל התהליכים הננקטים על ידי מטייל שזו לו הפעם הראשונה ביעד חדש ובלתי מוכר. ואז יורדים לארוחת הערב. ארוחת ערב בפרובנס היא מעשה אמנות. לא משנה באיזה מקום תבחר לסעוד, תמיד יוגשו לפניך יצירות קולינאריות מושקעות היטב, מקושטות ומדיפות ניחוחות של תבלינים נסתרים. כזאת הייתה גם סעודת הערב שלנו. המנה הראשונה מוגשת, סלט מוקפד, עליו מונח טוסט קטן ומעוטר בגבינת קממבר טעימה מומסת. הסלט מלווה בלגימת יין לבן משובח. המנה שאחריה הייתה טרין ירקות וחצילים, ואז הגיע הסלמון, מלווה בפנכת אורז קטנה וריחנית ובצרור של גבעולי אספרגוס מבושלים ועשירים ברוטב, מאוגדים בגבעול דק יותר. תאווה לעיניים, תענוג לחיך. עוד יין נמזג לכוסות. הצלחת מעוטרת כמו יצירת פיסול והתחושה, בשמיים. לקינוח הוגש מוס שוקולד עשיר וכל שנותר זה לזעוק "הללויה".  עם ליל לקחתי מונית וסרתי לאקס אן פרובנס (ובקצרה, "אקס"), בירת חבל ה"ואר". מעין מנהג כזה שאני נוהג לעשות בזמני הפנוי, אולי כדי להיכנס לאווירת הטיול, אולי כדי להיזכר, להתעדכן. העיר הייתה ריקה מאדם, ואולם כיכרותיה מוצפות אור רך וענוג, כתום צהבהב אשר הדגיש את צלילות הסמטאות, ההיכלות, הכנסיות העתיקות והוסיף נופך ייחודי לאווירה המסתורית והרומנטית ממילא.    היסטוריה ארוכה ומגוונת עברה על חבל פרובנס, אשר סופח לצרפת רק במאה ה- 19. לפני כן היה החבל בשליטם של נסיכויות וממלכות שונות. גם האפיפיורים שלטו בחבל זה, בעיקר בעיר אביניון וסביבתה. עוד קודם לכן פלשו לכאן שבטים וונדלים וויזיגוטים למיניהם, ואולם לגדולתו (וגם לשמו: פרובנס - פרובינציה) זכה האזור בעיקר בימי האימפריה הרומית. כאן עמדו ערים רומיות שלמות, כגון ארל, נים, אוראנז' וכד'. כיום מתגוררת כאן אוכלוסייה שלווה העוסקת בחקלאות, בגידול כרמי יין משובחים וביצור יינות מעולים, בגידול שדות הלבנדר (אזוביון) ובייצור בשמים ומיני תמרוקים, בייצור דבש ובעיקר, עוסקת בתיירות ובאירוח מהנה ומענג.

את הטיול שלמחרת הקדשתי למעקב אחר פעילותו של אחד מגדולי הציירים שחיו בפרובנס, פול סזאן (1839- 1906). סזאן, יליד העיר אקס אן פרובנס עשה את מרבית חייו בעיר וסביבותיה. כאן התגורר ומביתו נהג לצאת אל הטבע, להתרשם מן הנופים המגוונים, ובעיקר מן ההר הקרוי סנט ווקטואר. הנופים, צלילי הטבע, החי והמים דברו אל סזאן והוא נתן לטבע ביטוי מוחשי משלו, תוך שימוש בצורות הנדסיות עיקריות. כמעט כל נוף שצייר, בין אם הרים, כפרים ויערות ובין אם טבע דומם או חי, בא לכלל ביטוי בציוריו במונחים של מרובעים ומלבנים, משלושים ועיגולים, חרוטים וגלילים. הטבע קיבל משמעות אחרת בעבודותיו של סזאן, ואף שהיה בין האימפרסיוניסטים, הוא נחשב לפורץ דרך בדורו ולאבי הציור המודרני, ואפילו פוסט אימפרסיוניסט. ניסיון מעניין לעקוב אחר התפתחותו של האמן מציעה העיר אקס אן פרובנס באמצעות מסלול טיול רגלי מסומן החולף על פני המקומות בהם חי, למד, נולד, התגורר ויצר. בין לבין ניתן להבחין בהשפעה הגדולה של הצורה, האור, הצל והצבע של העיר והנופים הסובבים אותה על עבודותיו. ביקור בסטודיו של סזאן הוא מבחינת הבנה עמוקה יותר שכן שם נותרו החפצים ממש כפי שהיו ביום מותו. נושאי הטבע הדומם, המכחולים, המעמדים השונים של האגרטלים, הפירות ופסלי הכרובים נותרו במקומם כשם שהיו ומצביעים על הקשר העמוק בין האובייקט לציור האמן.   הקבוצה כבר תשושה מן המסע המפרך בין הסמטאות, הקתדראלות, הכנסיות והכיכרות הצבעוניות של אקס אן פרובנס. עוצרים בשוק צבעוני, עטור פירות, ירקות, דבש ושמן, מוצרי קוסמטיקה וגבינות ועוד מכל טוב הארץ, וקצת נחים, משוטטים ולוקחים אוויר.

ממשיכים לארל, הנמצאת כ- 40 דקות נסיעה מאקס. מעבר לעובדה שהעיר הייתה בירתם של הגאלים באזור שמצפון לביצות הקמארג, התפתחה ארל והייתה לעיר רומית חשובה ובה כל הסממנים של התרבות הרומית. יש בה שרידי ארנה (אמפיתיאטרון), תיאטרון, סרקופגים, קטעי דרך עתיקה, גשרים עתיקים ועוד. שיטוט בסמטאות ארל חושף את התשתית הרומית האיתנה שעדיין נראית פה ושם, ועל גביה נבנו בתיה המאוחרים של העיר. אך מעבר לכל האלמנטים הרומיים והימיביניימיים המבצבצים פה ושם במהלך הטיול, זועקת מכל פינה דמותו של וינסנט ואן גוך, דווקא צייר הולנדי. לכאן בחר להגיע ב- 1888, בין סמטאות העיר נהג להסתובב, התגורר בחדר עלוב, לא פעם חסר פרוטה, ובתולדותיו הצליח למכור רק עבודה אחת מבין מאות רבות שיצר ("גפנים אדומות בארל" 1889).מספרים כי לא ממש אהבו את האמן המשוגע הזה המסתובב לו כאן בעיר, מעמיד את כן הציור שלו ומורח צבעים במכחוליו. מספרים שלעגו לו, שרדפו אותו, ופעם, לאחר שנזרק מן החדר בו התגורר בשל אי יכולתו לשם את שכר הדירה מצאו בעלי הבית המתוסכלים מספר עבודות שלו בחדר העזוב ו"התעללו" בהן, בירי, בנעיצת סכינים ומה לא. כיום, מן הסתם, היו נמכרות עבודות אלו במאות מיליוני דולרים.   וזה הרגע לגילוי נאות מצידי. זכור לי כי בילדותי לקחו אותי הורי עימם אל תערוכת הציורים של ואן גוך, אשר הוצגה לראשונה בארץ, במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב. אני זוכר עד היום את חוברת הציורים הירוקה אשר נמכרה לבאי התערוכה, אני זוכר את הדפדוף הבלתי פוסק שלי בין דפי החוברת, אני זוכר עצמי שוקע בציורים, שוקע ומתגעגע ואינני יודע למי ולמה.

אין ספק כי שהייתו של ואן גוך בצרפת, ובפרובנס בעיקר, השפיעה עמוקות על האיש המיוסר, הדיכאוני והמיוחד הזה. ציוריו הצטיינו אז בפרץ אדיר של ספונטאניות והמון רגש. השמש העזה, שדות הקמה, החמניות, עצי הזית, המבט אל הנהר רון ואל כוכבי הליל המנצנצים מעליו, האיכרים, אלו ועוד יצרו אצל ואן גוך מהומה אדירה של ביטוי. בחודשים הספורים שחי בארל ובפרובנס הספיק ואן גוך ליצור מאות ציורים, חלקם נכסי צאן ברזל של האמנות הפוסט אימפרסיוניסטית בעולם. בחודשים אלו גם איבד את שפיות דעתו, כרת את אזנו בהתקף של טירוף ושכרות ואושפז לא פעם, לעיתים בארל, ומאז מאי 1989 גם בבית החולים סנט פול דה מוסול שליד סן רמי דה פרובנס.  שלושה מסלולי הליכה מציעה ארל לתייר. המסלול בעקבות הרומים, המסלול בעקבות אתרי ימי הביניים והמסלול המתוקשר מכל, בעקבות ואן גוך ועבודתו. העיר שדחתה אותו בעבר, מחבקת כיום בעצמה רבה את דמותו (אולי יש בכך גם צביעות?) ובכל פינה צצים בתי קפה, חנויות מזכרות, פוסטרים וכל דבר אחר אשר יכול להעלות את קרנה של ארל על מפת התיירות, בעיקר בגלל דמותו של ואן גוך.  מכאן עבר ואן גוך לפריס בה התגורר לצד אחיו האהוב תיאו, ואולם אז, כנראה בשל רגע דכאוני נוסף מאס בחייו וירה בעצמו. לאחר 24 שעות מת מפצעיו.    את טיולנו המשכנו לאתרים רבים נוספים בפרובנס. ניצבנו משתאים אל מול אמת המים הרומית הענקית "פונט דה גאר", אשר הובילה מים בעת העתיקה ממעיינות ההר אל עבר העיר הרומית החשובה והעתיקה נימאסוס, היא "נים". סיירנו בין אולמות ענקיים, קודרים ואימתניים של ארמון האפיפיורים באביניון. כאן שכן הכס הקדוש במהלך המאה ה- 14. הארמון, הנחשב לגדול הארמונות הגותיים באירופה היה סמלה של האפיפיורות שגלתה מרומא, זו שסרה למשמעת המלך הצרפתי. האפיפיורים של אז ניהלו אורח חיים ראוותני ומושחת וניסו בכל יכולתם להילחם בנטיית הכנסייה לשוב לרומא כעיר מרכז אפיפיורי. ספר מומלץ לקריאה על אודות התקופה ההיא הוא "חלום סקיפיו" מאת איאן פירס (הוצאת "כנרת").
  

היום שלמחרת הוביל אותנו אל כפרי האלפים הקטנטנים ("האלפיונים"), ובהם "לה בו דה פרובנס". המקום הציורי הוא דוגמא יפה לכפר כיפה ובראשו שרידי מצודת אימים מימי הביניים. רבים הכפרים בפרובנס המזדקרים מראשי גבעות והרים, או פשוט "דבוקים" אל צלע ההר. מכנים אותם "הכפרים התלויים", וראשיתם כבר במאה ה- 9, כאשר תושבי פרובנס נסו אל פסגות גבוהות כדי להתגונן מפני פלישות הסרצנים מן הים. בימי הביניים שימשו כפרים אלו כמצודות אצילים פיאודליים ואילו בעת החדשה הם היוו מקום מסתור להוגנוטים אשר נמלטו מאימת רדיפות הקתולים, במהלך מלחמות הדת בצרפת (מאות 16 - 17). מראש המצודה נשקף נוף מרהיב לארבע רוחות השמיים, וממנו נשקף גם "עמק השטן" הסמוך, העטור סלעי גיר זקופים הנראים כגן של פסלי טבע קרסטיים.  במורד הדרך היורדת מן הכפר המתין לנו אתר מדהים בעצמתו - מיצג הנקרא "קתדראל ד'אימאז'" - קתדראלת הקולות והדמויות. בלב מחצבת לבנים קדומה הכשירו יזמים יצירתיים מערה ענקית, מרובת חללים ואולמות. המהלך בתוכה כמו נכנס אל מרחב שרוי בקסם, בעיקר בשל ציורים מופלאים המוקרנים מן החשיכה על קירותיה מעשרות מקרנים נסתרים, וכל זה לצלילים שמימיים הבוקעים מרמקולים סמויים. חלקו השני של היום הוקדש לעיירה "סן רמי דה פרובנס". גם היא עיירת אמנים ציורית ויפה, עטורה בעצי דולב ענקיים, מקושטת במבנים ימיביניימיים ומשורגת בסמטאות עתיקות. כאן נולד הרופא והאסטרולוג המהולל מישל נוסטרדאמוס, כאן נהג לרפא את תושבי הכפר וכאן גם התנבא אודות כמה מן האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות העולם. ואולם גולת הכותרת נמצאת בסמוך לעיירה. זהו מנזר ישן בו נמצא בית החולים בו התאשפז ואן גוך בערוב ימיו. "סנט פול דה מוסול" הוא מבנה ציורי הנמצא כמה מאות מטרים מדרום לעיירה.פסענו בחרדת קודש אל חצר המנזר. כבר בדרכנו זיהינו את מטע הזיתים ששימש מקור השראה לציוריו. בהמשך ניצב פסלו של האמן המיוסר, גבוה, מבטו סתור הבעה ובידיו צרור חמניות. החצר הפנימית של המנזר, ה"קלויסטר", מכוסה בפריחה מרהיבה. בקומה העליונה נמצא החדר בו התגורר במהלך אשפוזו. מחלון החדר נראית הגינה של המנזר ובה ערוגות אזוביון, פרחי פרג והיא מוקפת בגדר אבן. גם את התמונה הזאת הנציח ואן גוך באחד מציוריו. כאן גם צייר את ציור האירוסים המפורסם שלו, את זוג האיכרים הנחים על משכב גבעת קש, את נופי השדות, את לילות הכוכבים ועוד רבים מציוריו. מכן נסע ואן גוך לפריס, אל אחיו תיאו, וכעבור חודשים ספורים (בשנת 1890) שם קץ לחייו.  ואן גוך וסזאן הם שניים מהאמנים הרבים שפקדו את פרובנס במרוצת ההיסטוריה. טיולנו המשיך וחלף על פני כפרי עמק ה"לוברון" היפים שבמרכז פרובנס, הכפרים "רוסיון", "גורד" ו"פונטיין דה ווקלוז". הדרך רצופה מראות בלתי נשכחים של חוות "בסטיד" ציוריות, מקושטות במטעי משמש, דובדבן וכרמים. פנינו מיועדות מזרחה אל השמש, והיא מלטפת בזריחתה את עלוות הגפן הירוקה ומטילה צללים נינוחים על הגאיות הציוריים. ביקרנו ב"גראס" - בירת הבשמים של פרובנס. עיר שהתפרסמה משחר ימי הרומים בתעשיית מוצרי העור שלה. על יצרני העור במקום הטילה המלכה קתרין דה מדיצ'י (במאה ה- 16) את המשימה לבשם את כפפות העור שלה, שהצחינו בריח גס. כך נולדה תעשיית הבשמים של גראס וכיום מצויים מפעלי התעשייה ברחבי העיר כמו גם במקומות אחרים ברחבי פרובנס. קניון וורדון הוא אחד היעדים הקסומים ועוצרי הנשימה בחלקה הצפוני של פרובנס, באזור האלפים הפרובנסאליים (הוט אלפ פרובנס). ערוץ עמוק המתחתר למעמקים של 900 מטרים ויוצר במהלכו נופי קירות זקופים ומראות שלא ייאמנו.

ימי הטיול האחרונים הוקדשו לביקורים בריביירה הצרפתית ולאורך "חוף התכלת" ("קוט ד'אזור"). הערים ניס וקאן הן יפות ועשירות, רומנטיות ויקרות להחריד. אלו הן מרכזי העושר המופגן והילת כוכבי הקולנוע. כמה ימים לפני בואנו הסתיים פסטיבל הסרטים של קאן וקירות בתי העיר עדיין מעוטרים בציורים נאים המתארים את הקולנוע לתולדותיו. בשתי הערים הללו מרינות יוקרתיות בהן עוגנות ספינות ויאכטות פאר שערכן יכול, מן הסתם, לפתור את בעיות העוני והרעב בכל העולם השלישי. גם ערים אלו היו מקור השראה ופעילות מבורכת לגדולי האמנים. בניס נמצאים שני מוזיאונים חשובים, האחד של מאטיס והשני של מארק שאגאל, אשר חי ויצר בכפר סמוך הנקרא "סנט פול דה וואנס". בכפר ציורי זה, המוקף חומה מימי הביניים נהגו להיפגש איב מונטאן וסימון סיניורה ולקיים את קן האהבה שלהם. כיום זה מרכז תיירותי ממדרגה ראשונה, שסמטאות האבן שלו מוצפות בתיירים ובעשרות גלריות אמנות. במקום קבור מארק שאגאל.

הייתי יכול למנות עוד ועוד את קסמיה של פרובנס. הייתי יכול והמשיך ולהלל את מאכליה ואת יינותיה, את אריגי הבד הצבעוניים המפורסמים שלה ואת שווקיה העשירים. הייתי יכול לפרט שוב ושוב אודות ארמונותיה וההיסטוריה שלה. ואולם אמניה הגדולים, האהובים עלי, הם שהנחו את הכתבה הזאת. ראשון בהם הוא פול סזאן (1839- 1906), איש "אקס אן פרובנס" אשר נחשב על ידי רבים מחוקרי האמנות כפורץ דרך וכאבי הציור המודרני. השני, הצייר ווינסנט ואן גוך (1853- 1890), אשר פרובנס, נופיה, אנשיה, מנהגיה והשמש שבה העניקו לו נחמה גדולה באחרית חייו המיוסרים ושמשו מקור להשראה רבת יצרים ויצירה. זוהי פרובנס אשר באמצעותה העניק לנו ואן גוך את היצירות הענקיות ביותר לדורו.