מלכים הכתיבו את כתיבת דברי הימים בעזרת משרתים אידיאולוגים שהציגו את מלוכתם כתולדה טבעית של ההיסטוריה. כך הנחתה שמירת הסדר החברתי המעמדי את כתיבת ההיסטוריה שלנו. ובצורה זו ניתן להבין את השמטת העוול הבסיסי המניע את מאורעותיה הכתובים: מעמד עליון המשעבד מעמדות תחתונים באמצעות הפרד ומשול. נראה כי הקדמה המודרנית השכילה להחליף את האידיאולוגים והמלוכה במערכת כלכלית בעלת "יד נעלמה". אך מסתבר כי היא עשתה זאת רק כדי לאפשר לאותו עיקרון ממש להמשיך ולעצב כל תחום בחיינו. לפניכם מונח ספר היסטוריה מסוג אחר. ספר שנכתב על ידיכם, כדי להעצים את עוצם ידיכם. זהו המבוא החסר של חיינו. מבוא שבכוחו לאחד את רגעי היומיום לתצרף בעל פשר, ולאגד אותנו למחשבה ועשייה עצמאית.
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא')אין הרבה מוסדות אקדמיים שנהפכו למיתוס כמו המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו בשנות ה-50, מוסד שעתיד היה לחולל מהפכה במחשבה הכלכלית העולמית ולהשפיע על כל תושב ותושבת העולם. המחלקה הייתה נתונה לשליטתו של אדם שאפתן וכריזמטי, מילטון פרידמן – מי שעם תלמידיו נמנים כמה וכמה מנשיאי ארצות הברית, ראשי ממשלות בבריטניה, אוליגרכים רוסים, שרי אוצר פולנים, רודנים בעולם השלישי, מזכירי המפלגה הקומוניסטית בסין, מנהלי קרנות מטבע בינלאומיות, שלושת יושבי הראש הקודמים של הבנק המרכזי של ארצות הברית ואף סטנלי פישר.
פרידמן חלם לבטל את הדפוסים שעל פיהם פועלת החברה האנושית ולהחזירה למצבה הטבעי הבריא. מתוך כך הגה גישה כלכלית אנרכיסטית המציבה את שוק המסחר כיד אלוהית נעלמה המכוננת סביבה הרמוניה חברתית טבעית. בממשל הלאומי, אותו גוף המאפשר לנו לקיים מדיניות חברתית כלשהי באמצעים כלכליים של מיסוי, פיקוח מחירים, גבולות סחר ומתן סובסידיות, ראה פרידמן התערבות מלאכותית המפריעה להרמונית "השוק החופשי". הנחת המוצא של אסכולת שיקגו היא שהשוק החופשי הוא מערכת מדעית מושלמת, שבה הפרט, דווקא כשהוא פועל למען האינטרס העצמי שלו, מייצר את מרב התועלת עבור הכלל.
רק "תרופה מרה" תוכל לסלק מן הדרך את העיוותים והדפוסים שהשתרשו בחברה, גרס פרידמן. כמו הוגים נוספים, הוא האמין כי הלם חברתי, שישתק את האזרחים, יהווה שעת כושר להפיכה רדיקלית מיידית ונרחבת של המערכת הכלכלית חברתית על פיה, ממדיניות מובחנת לשוק חופשי. באחד ממאמריו המשפיעים ביותר ניסח פרידמן את עיקרי הטקטיקה שנוקטת רפואת האליל של הקפיטליזם בן זמננו – זו שנעמי קליין מפרשת כדוקטרינת ההלם. לטענתו, "רק משבר- שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר- יניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. "זהו, אני מאמין תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית". במשך יותר משלושה עשורים עמלו פרידמן וחסידיו עתירי הכוח לשכלל את האסטרטגיה הזו בדיוק: מחכים למשבר מכריע, ואז, בטרם יספיקו האזרחים להתאושש מההלם, ממהרים למכור חלקים מהמדינה במחירי חיסול לגורמים פרטיים, ואחר כך הופכים בזריזות את ה"רפורמות" לפתרון של קבע.
חלק ניכר מקסמה של אסכולת שיקגו נבע מכך שבדיוק בתקופה שרעיונות השמאל הרדיקלי בדבר כוח לעובדים צברו אהדה ברחבי העולם, סיפקה האסכולה דרך להגן על האינטרסים של בעלי העסקים. בשעה שאנשי השמאל הבטיחו לעובדים חופש מהבוסים, לאזרחים חופש מרודנות ולמדינות חופש מקולוניאליזם, פרידמן הבטיח "חופש אישי"- מרשם שרומם את האזרח היחיד מעל לכל יוזמה קולקטיבית, והעניק לו חירות מלאה לבטא בבחירותיו הצרכניות את רצונו החופשי מכל אילוץ. אך כעת לא במהפכה סוציאליסטית ראו אנשי שיקגו את האויב המושבע שלהם, כי אם בתיקונים רעיוניים שקידמו התאגידים עצמם כדי להימנע מהמרה כוללת של השיטה לסוציאליזם. רעיונות שנהיו רווחים ומשגשגים. הניו דיל של רוזוולט מבית מדרשו של ג'ון מיינרד קיינס נסמך על התמוטטות השוק ב-1929, אשר הביאה את התאגידים לקדם בשנות השלושים מדיניות רווחה תחת שרביטם כדי להימנע מהידרדרות לסוציאליזם. הסוציאל דמוקרטיה באירופה של שנות החמישים דחקה את הפשיזם והקומוניזם, והוסקה מעליית הנאציזם בגרמניה בעת שהייתה שרויה בשפל כלכלי הרסני שרמס את כבוד האזרחים ודחף אותם לזרועותיה של אידיאולוגיה קוסמת יותר. "כלכלות פיתוח" לאומיות עצמאיות שקמו בעולם השלישי בתום מלחמת העולם השנייה ביקשו לשים קץ לדלות ולניצול בשטחים קולוניאליים כדי שאלו ימשיכו לשתף פעולה עם הסדר המערבי. כל הרעיונות האלה גרסו התערבות בשוק בכל רמה: קביעת שכר מינימום, הקפאת מחירים, סבסוד השכלה לכל וכדומה. ובדיוק אותם ביקשו אנשי שיקגו לפטור מן החברה.
אולם בכל זאת נותרו מעטים שגילו עניין ער ברעיונות של אסכולת שיקגו, והיו אלה מעטים רבי כוח. שנות השגשוג שאחרי מלחמת העולם השנייה הכניסו את ראשי התאגידים הרב לאומיים של ארצות הברית לתקופה של ערעור. עכשיו היה עליהם להתמודד עם עולם מתפתח עצמאי, ומול איגודים חזקים ותובעניים מבית. הכלכלה צמחה במהירות, העושר שיוצר היה עצום, אך הבעלים ובעלי המניות נאלצו להתחלק בחלק ניכר מהעושר הזה, באמצעות תשלום מיסים ומשכורות הוגנות לעובדים. כדי לזכות מחדש בשליטה שאבדה אימצו התאגידים מוסדות אקדמיים אשר תיווכו את עמדותיהם והעניקו להן הילה מדעית. מעבר לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, מימנו התאגידים רשת גלובלית של מכוני לימוד ומחקר שהולמים את עמדותיהם. בנקודה זו ראוי לציין כי בישראל נלמדת אסכולת שיקגו בכל המוסדות האקדמיים לכלכלה כתיאוריה מדעית בסיסית שאין להרהר אחריה.
מדיניות ה"ניאו ליברליזם" התאגידית שהגה פרידמן תבעה שילוש קדוש. ראשית, עליהן להעמיד למכירה כל נכס שבבעלותן שאפשר להפקידו בידי תאגידים פרטיים למטרת רווח. שנית, על הממשלות לבטל את כל התקנות והכללים שמפריעים לצבירת רווחים. ושלישית, עליהן לקצץ באופן חד את המימון לתוכניות הרווחה. שוק מאפשר סחר חליפין של סחורות על פי היצע וביקוש. שליטה בשוק מתאפשרת על ידי השתלטות על משאבי טבע ואדם בהשקעה מינימאלית, הפיכתם לסחורה בעלת ערך בשוק וגריפת רווח במכירתם. מתום עידן הקולוניאליזם המדיני, מהווים נכסי הציבור את שטחי הספר החדשים לקולוניאליזם כלכלי של גייסות תאגידים.
"ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"כשאייזנהאואר נכנס לבית הלבן ב-1953 הוא לא התכוון לבטל את המדיניות הקיינסיאנית בבית, אך היה להוט לנקוט פעולה מזורזת כדי להביס את כלכלת הפיתוח בארצות אחרות שהלכו וצברו עצמאות משליטה אמריקאית. באותם ימים דגלו מנהיגי כלכלת הפיתוח בהלאמה של משאבי טבע מהשליטים הקולוניאליים לידי העם ובהתאגדות מדינות העולם השלישי להקמת מעצמה כלכלית שתשווה למערב ולגוש הסובייטי. בייחוד הדאיגה את מחלקת המדינה של ארצות הברית הצלחתן הגוברת של הכלכלות הלאומיות בחרוט הדרומי של אמריקה הלטינית שהתמידו בהתקדמותן אל עבר מימוש חזון העצמאות הכלכלית של היבשת. את המאבק העולמי להשתלטות כלכלית אמריקאית, הציג אייזנהאואר כחלק מהמלחמה הקרה. כל מדינה שאינה בשליטה אמריקאית, הוצגה כשטח פרוץ לקומוניזם רודני. שניים מתומכיה העיקריים של התיאוריה הזו היו ג'ון פוסטר דאלאס, מזכיר המדינה של אייזנהאואר, ואחיו אלן דאלס, ראש הסי-איי-אי שהוקם זה לא כבר. לפני שהתמנו למשרות ציבוריות עבדו שניהם ב"סאליבן את קרומוול", משרד עורכי הדין האגדי מניו יורק, שם ייצגו רבות מהחברות שהיה להן הרבה מה להפסיד מכלכלות הפיתוח, ביניהן "ג'. פ. מורגן ושות'", "חברת הניקל הבינלאומית", "תאגיד קנה הסוכר הקובני", ו"חברת הפירות המאוחדת". ב-1953 הוציא לפועל שלטון ההון האמריקאי, באמצעות הסי-איי-אי, את ההפיכה הראשונה שלו באיראן, כשרקם קנוניה להדיח את מוסאדק השורר ולהחליפו בשאה הנאמן והברוטאלי. אחריה באה ההפיכה שמימן הסי-איי-אי בגואטמלה ב-1954, לבקשתה המפורשת של "חברת הפירות המאוחדת", ואגב כך נתבע הביטוי הפופולארי "רפובליקת בננות". שתי המדינות הזדהו עם מדיניות קיינס הרבה יותר מאשר עם סטלין.
ביעור כלכלת הפיתוח בחרוט הדרומי, שם הכתה שורש עמוק יותר, היה אתגר גדול בהרבה, עימו החליט הממשל האמריקאי להתמודד באמצעות חינוך. מחד, שליחת סטודנטים צ'יליאנים לכלכלה ללמוד באוניברסיטת שיקגו ומאידך, הקמת פקולטה לכלכלה על פי עקרונות היסוד של אסכולת שיקגו באוניברסיטה הקתולית של צ'ילה בסנטיאגו. ב- 1965 הורחבה התוכנית לסטודנטים מכל רחבי אמריקה הלטינית בעזרת מענק מקרן פורד, שהוביל להקמת המרכז ללימודי כלכלת אמריקה הלטינית באוניברסיטת שיקגו. בעזרת מימון נוסף מיו-אס-אייד הפכו נערי שיקגו בצ'ילה לשגרירים נלהבים של הרעיונות האמריקאים ביתר מדינות היבשת. בעוד שבארצות הברית ב-1969 תואר פרידמן ב"טיים" בזלזול כ"פגע רע ומטרד", רק קומץ אוהדים ראו בו נביא, ואמונותיו נשמרו כאידיאות שמימיות המשוועות לארץ.
ב-1968 כבר היו 20% מכלל ההשקעות הזרות של ארצות הברית קשורות לאמריקה הלטינית, ולחברות אמריקאיות היו 5,436 חברות בת באזור.כאשר זכתה ממשלת האחדות הלאומית של סלבדור איינדה בבחירות בצ'ילה ב-1970, אחרי שהבטיחה במצעה הלאמה, נתן ניקסון לראש הסי-איי-אי, ריצ'ארד הלמס, את הפקודה המפורסמת "לגרום לכלכלה לצרוח". התאגידים האמריקאים חששו כי איינדה מסמן את תחילתה של מגמה שעתידה להתפשט בכל רחבי אמריקה הלטינית. ברגע שאיינדה זכה בבחירות, עוד לפני שהושבע לתפקידו, הכריזה אמריקה התאגידית מלחמה על המשטר שלו. מטרתה הייתה לכפות עליו לזנוח את תוכניות ההלאמה שלו באמצעות יצירת איום של התמוטטות כלכלית.
מתנגדיו של איינדה בדקו מקרוב שני מודלים של חילופי משטר כאפשרויות שניתן לעשות בהן שימוש. אחת הייתה החונטה הברזילאית, שבתמיכת ארצות הברית ובהנהגת גנרל אומברטו קסטלו ברנקו, תפסה את השלטון ב-1964 והותירה חופש עיתונאות וחופש התאגדות. שנייה אירעה באינדונזיה ב-1965 בין סוקרנו לגנרל סוהרטו: הסי-איי-אי הרכיב בחשאי רשימה של אנשי שמאל כלכלי מובילים במדינה, מסמך ש"נפל" לידיו של סוהרטו, הפנטגון עזר באספקת כלי נשק נוספים ומכשירי קשר לכוחותיו, וזה שלח את חייליו לצוד את הנשיא סוקרנו ואת חמשת אלפים אנשי "רשימות הירי", כאשר שגרירות ארה"ב מקבלת דיווחים שוטפים על התקדמות הכוחות. מעשי טבח פחות בררניים הופקדו בידיהם של סטודנטים דתיים, אשר הוכשרו בזריזות על ידי הצבא ונשלחו לכפרים עם הוראות לנקות אותם מקומוניסטים. במשך מעט יותר מחודש נהרגו לפחות חצי מיליון איש ואולי אף מיליון שלם, "שנטבחו באלפיהם", לדברי הטיים. "המאפיה של ברקלי", אינדונזים בוגרי הכשרה ניאו ליברלית שנפתחה ב-1956 בארה"ב במימון קרן פורד, הכינה למדינה טיוטה כלכלית לעתידה האימפריאליסטי ושימשה יד ימינו של סוהרטו. אנשי העסקים בצ'ילה החלו לחקות את השיטה האינדונזית בדייקנות מחרידה. הם הקימו "מערך מלחמתי" להחלפת איינדה בפינושה, שחלקו האחד הכין את הצבא לדיכוי פיסי אלים, וחלקו האחר עמל בעזרת נערי שיקגו על תוכנית אלטרנטיבית מפורטת לכלכלה הקיימת, אשר מומנה על ידי הסי-איי-אי ונודעה בשם "הלבנה".
"ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחומר היה להם לחומר"ההפיכה בצ'ילה, כשהגיעה לבסוף, כללה שלוש צורות של הלם, מתכון שישוכפל למדינות רבות. אחרי ההלם של ההפיכה המזוינת עצמה, הופיעו מייד שתי צורות נוספות של הלם: "ריפוי בהלם" קפיטליסטי של מילטון פרידמן בהנחתת לבנת הגזרות הכלכליות חברתיות, ושימוש בעינויים על מנת להלום את המתנגדים. כך הגיח לעולם הניצחון הראשון של מהפכת הנגד הגלובלית.
כשפעלו כיועציו של הרודן אוגוסטו פינושה בצ'ילה, למדו האמריקאים לראשונה כיצד לנצל משבר בקנה מידה גדול. לא זו בלבד שהצ'יליאנים היו בהלם בעקבות ההפיכה האלימה של פינושה, אלא גם המדינה עצמה היתה נתונה בטראומה, כתוצאה מאינפלציה חמורה. פרידמן יעץ לפינושה לאכוף על הכלכלה תמורה מזורזת- הפחתת מיסים, סחר חופשי, הפרטת שירותים, קיצוצים בתקציבי הרווחה ושחרור המשק מפיקוח ציבורי. זה היה השיפוץ הקפיטליסטי הקיצוני ביותר שנוסה אי פעם במקום כלשהו, והוא נודע כמהפכה של "אסכולת שיקאגו", שכן רבים כל כך מכלכלניו של פינושה למדו אצל פרידמן. היועצים הכלכליים האמריקאים של פינושה חזו שהמהירות, הפתאומיות, והטווח הרחב של התמורות הכלכליות יעוררו בציבור תגובה פסיכולוגית ש"תקל על ההסתגלות". פרידמן אף טבע כינוי לטקטיקה המכאיבה הזו: "ריפוי בהלם" כלכלי. בעשורים שחלפו מאז, כל אימת שאיזו ממשלה התכוונה לכפות תוכנית גורפת של שוק חופשי, השיטה שהועדפה הייתה טיפול גורף ופתאומי בהלם.
פינושה, כמו מנהיגים רבים אחריו, "הקל" על ההסתגלות הכלכלית של האזרחים באמצעות השהיית זכויות אדם בסיסיות. הוא הגביל את חופש הביטוי ואת הבעת המחאה למינימום, עד יעבור זעם או עד שיהפכו הרפורמות הקיצוניות לפתרון בלתי הפיך. בנוסף, אסף פינושה את כל המתנגדים לתמורה הקפיטליסטית, לתאי העינויים הרבים שהפעיל המשטר בחסות שיטות ואימון של הסי איי אי. שיטות חקירה אלה גובשו בשנות החמישים במשרדי הארגון החשאי, בעקבות מחקרו של הפסיכיאטר יואן קמרון משנות הארבעים על השפעותיהם של חסכים חושיים והצפה חושית על האדם. "חקירה תחת לחץ" היא מושג שטבע הסי-איי-אי לשורה של טכניקות שנועדו לגרום לאסירים דיס אוריינטציה חריפה והלם קשה, על מנת לכפות עליהם להודות בדברים בניגוד לרצונם. הדרך לשבור את מקורות ההתנגדות היא ניתוק אלים של האסירים מכל אפשרות לקלוט ולהבין את העולם הסובב אותם. הנחת המוצא של שיטת חקירה זו הייתה שההלם המופעל באמצעים שונים מביא את הנחקר לרגרסיה ההופכת אותו לדף חלק, עליו ניתן לכתוב רעיונות חדשים, ובעצם לגרום לו לקבל שינויים מרחיקי לכת הן באופיו והן בסביבתו.
דוקטרינת ההלם מחקה את התהליך הזה בדיוק, ואת מה שהעינויים משיגים כשהם מופעלים אחד על אחד בתאי החקירות, היא מבקשת להשיג בקנה מידה המוני. כלומר, ניצול רגעים של טראומה קולקטיבית לשם יישום שינויים חברתיים וכלכליים מרחיקי לכת. הדוגמה הברורה ביותר היא ההלם של ה-11 בספטמבר, שעבור מיליוני אנשים ניפץ את העולם המוכר ופתח תקופה של דיסאוריינטציה חריפה ורגרסיה עמוקה – מצב שאותו ניצל הממשל של בוש במומחיות רבה.
כך פועלת דוקטרינת ההלם: האסון המקורי- הפיכה, מתקפת טרור, מפולת השוק, מלחמה, צונאמי, או הוריקן- מטיל את האוכלוסייה כולה למצב של הלם קולקטיבי. הפצצות הנופלות, התפרצויות הטרור, הרוחות החובטות בקירות הבית- כל אלה מרככות חברות שלמות לכדי ויתור על עקרונות שבעת אחרת היו מגינות עליהם בחירוף נפש. אנשים שניצלו מאסון ומחורבן רוצים לרוב בהיפוכו הגמור של לוח חלק: הם מבקשים להציל את מה שאפשר להציל, ולנסות לתקן את מה שטרם נהרס כליל. הם רוצים לאשש את הקשר שלהם אל המקומות שעיצבו אותם. אבל לאנשי ה"קפיטליזם של האסון" אין עניין בשיקום מה שהיה פעם. הם בסך הכול מעוניינים בריכוז סמכויות ניהוליות בתהליך השיקום על מנת להעביר בתומו מה שיותר נכסים מרשות הציבור לידיהם הפרטיות, אף במחיר מחיקה של מה שנותר מן המרחב הציבורי ומן הקהילות המושרשות. אלה יוחלפו בזריזות בסדר חברתי אשר נוח לבעלי הון מקומיים בודדים ולתאגידים רב לאומיים, בטרם יספיקו קורבנות המלחמה או אסון הטבע להיערך מחדש ולתבוע לעצמם את מה שהיה שלהם.
"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"תחת המעטה הצדקני הסמיך של הגנה מפני הקומוניזם, החלת דמוקרטיה והשלטת סחר "חופשי", מלחמה בטרור, או שיקום, נערך המסע של תאגידים מערביים להשתלטות על המשאבים הכלכליים העולמיים (גם בישראל), בשלושה שלבים עיקריים:
1) הפרטה- העברת משאבים ונכסים ציבוריים לידיים פרטיות ובכך הוצאה של רוב ההון יחד עם רוב רובה של המערכת הכלכלית מחוץ למערכת הפוליטית וריכוז ההון בידיים בודדות הרחק מהישג ידו של הציבור הרחב.
2) שחרור המשק מפיקוח ממשלתי- פתיחת גבולות מסחריים לאומיים לשוק גלובאלי באמצעות הנמכת מיסוי לתוצרת זרה ולמשקיעים חיצוניים, הפסקת סבסוד ממשלתי של מוצרי יסוד, ודיכוי כל ביטוי של ריסון המשק באמצעות מדיניות כלכלית לאומית. מהלך זה מאפשר שליטה חיצונית במשאבים מקומיים. כלומר, קולוניאליזם כלכלי.
3) השהיית הדמוקרטיה - צמצום זכויות אדם ואזרח המאפשר השלטת תוכניות המנוגדות לאינטרסים של רוב האזרחים. במדינות מסוימות, באמצעות קיצוצים מופלגים בתקציבי הרווחה, ובאחרות, באמצעות תקנות מגבילות זמניות המביאות למעצרים המוניים.
כיבוש העולם בידי התאגידים מתאפשר בעזרת שימוש במספר מכשירים. עד כה עסקנו במכשירים הבאים: הפצת אידיאולוגיה כלכלית, יצירת שיתופי פעולה בין הממשל האמריקאי ושלוחותיו לאצולה המקומית, והלם צבאי כלכלי חקירתי. מכשירים הכרחיים נוספים הם "קרן המטבע הבינלאומית" ו"הבנק העולמי", שהוקמו כדי לחלץ מדינות ממשבר. בפועל, מנצלים הגופים האלה את חולשת המדינות הנזקקות, ומתנים את עזרתם הכלכלית ביישום מוקדם של תנאי השילוש הקדוש, המצמיתים את המדינה לאינטרסים תאגידיים. כשקרן המטבע לא עמדה בציפיות של התאגידים, החלו אלו להשתמש במכשיר חדש- ניצול מלחמות מקומיות ואסונות טבע, ואף יזימת משברים כלכליים באמצעות ספקולציות שקריות על פחיתותו של ערך המטבע, כזרזים המאפשרים לכפות על המדינות ההלומות את הסדר הכלכלי החדש. מכשיר משמעותי נוסף בהגשמת החזון התאגידי הוא ארגוני זכויות אדם. ארגונים אלה הוקמו בכל רחבי העולם מכספי קרנות מערביות על מנת לענות על הצורך של הציבור לטפל בעוולות האיומות המתרחשות, בלי להפנות אצבע מאשימה כלפי התאגידים או לאיים על הכיבוש האמריקאי. דוגמה לכך היא קרן פורד אשר מימנה את ארגוני זכויות האדם בצ'ילה, שאילו היו מתחקים ברצינות אחר מפירי הזכויות היו מגיעים לקרן פורד עצמה.
"וירד יהוה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם"על סמך נתונים אלה, מתגלה כי ההפרות הבוטות ביותר של זכויות האדם ביובל החולף – שנתפסו בדרך כלל כפועלם הסדיסטי של משטרים אנטי דמוקרטיים- בוצעו למעשה מתוך כוונה תחילה לזרוע אימה בציבור ולהכשיר את הקרקע לקראת הנהגת "רפורמות" רדיקליות של השוק החופשי: "העלמתם" של שלושים אלף איש בידי החונטה ששלטה בארגנטינה בשנות ה-70, הייתה חיונית לאכיפת המדיניות של אסכולת שיקאגו שהמדינה אימצה אז, כשם שהטרור היה שותף פעיל בתמורה כלכלית מאותו סוג עצמו שהונהגה בצ'ילה. ההלם שהמיטו הטבח בכיכר טיאנמן ועשרות אלפי המעצרים שבאו בעקבותיו, הוא שאפשר למפלגה הקומוניסטית בסין, ב-1989, להפוך חלקים נרחבים מן המדינה לאזור יצוא מתרחב והולך, שתושביו הפועלים מפוחדים מכדי לעמוד על זכויותיהם. ברוסיה, ב-1993, החלטתו של בוריס ילצין לשלוח טנקים להפגיז את בניין הפרלמנט ולאסור את מנהיגי האופוזיציה, היא שפינתה את הדרך להפרטת החיסול של סטנלי פישר שהעלתה לגדולה את האוליגרכים הרוסים הנודעים לשמצה. ב- 1982 שירתה מלחמת פוקלנד מטרה דומה עבור מרגרט תאצ'ר בבריטניה: האנדרלמוסיה וההתרגשות הלאומנית שעוררה המלחמה אפשרו לה להשתמש בכוח עצום לדיכוי פועלי המכרות השובתים, ולפתוח בקדחת ההפרטה הראשונה שהתחוללה בדמוקרטיה מערבית. מתקפת נאט"ו בבלגרד ב-1999 יצרה את התנאים להפרטה מזורזת ביוגוסלביה לשעבר – יעד שקדם למלחמה.
במזרח אירופה, אמריקה הלטינית ובאפריקה, בשנות ה-80, היה זה משבר חובות שאילץ מדינות להפריט עצמן. הממשלות נאנקו תחת לחצי ההיפר אינפלציה, חובותיהן היו כבדים מכדי שיוכלו לסרב לדרישות שבהן הותנו הלוואות מגורמים זרים, ובלית ברירה הן הסכימו לריפוי בהלם כלכלי, תמורת הבטחה שזה הדבר שיציל אותן מאסון כבד עוד יותר. באסיה, המשבר הכספי של 1997- 1998 – שהיה הרסני כמעט כמו השפל הגדול באמריקה – הוא שהכניע את הארצות שכונו "נמרי אסיה" (תאילנד, אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים, קוריאה הדרומית) והבקיע את השווקים שלהן בפני מה שתואר בניו יורק טיימס כ" מכירת החיסול הגדולה בעולם". למרות שברבות מן הארצות הללו נהג משטר דמוקרטי, הרי שהתמורות הקיצוניות הכרוכות במעבר לכלכלת השוק החופשי לא נאכפו בצורה דמוקרטית. נהפוך הוא: האווירה של משבר קיצוני סיפקה את התירוץ הנחוץ שיאפשר לפעול בניגוד לרצונם המפורש של המצביעים, ולמסור את המדינה לידיהם של "טכנוקרטים" כלכליים.
מצבי הלם נקרים פעמים כתוצאה ממשברים פוליטיים, חילופי שלטון, אסונות טבע או פיגועי טרור. גם אלה תועלו לכיבוש האמריקאי. התמוטטות הקומוניזם בפולין ב-1989 נוצלה להגנבת מדיניות ניאו ליברלית על חשבון תוכניותיה של מפלגת סולידריות של לך ואלנסה ליצירת קואופרטיבים לניהול המפעלים בידי העובדים. יש לציין כי עליית הקפיטליזם הקיצוני בעשורים האחרונים היא גם תוצר של דעיכת הקומוניזם. דעיכה זו אפשרה לאמריקאים להפסיק להילחם על לקוחותיהם בהבטחת מדיניות קפיטליסטית פושרת (קיינסיאנית), פשוט מכיוון שלא היו להם עוד כל מתחרים. פיגועי ה-11 בספטמבר בארצות הברית אפשרו הנעת תמורות אדירות בעולם כולו. הממשל של בוש מיהר לנצל את האימה שזרעו הפיגועים, לא רק כדי לפתוח ב"מלחמה נגד הטרור", אלא גם כדי להבטיח שתהיה זו מלחמה שכולה למטרות רווח, ובמקרים רבים, רווח אישי. בוש, צ'ייני, רמספלד ועוד היו מושקעים במניות תעשיית הנפט ותעשיית ביטחון הפנים והחוץ. בעיראק, היוו הפיגועים אצטלה להשתלטות התאגידים "אקסון מוביל", "שברון", "של", "בי-פי", ו"האליברטון" על שדות הנפט, באמצעות הפלישה האמריקאית. בנוסף להלם המלחמה, הלם הכלכלה והשימוש בעינויים נגד המתנגדים, צצה בעיראק תופעה חדשה של פעולות הומניטאריות חיצוניות של סיוע ושיקום המיושמות למטרות רווח. היום רווחת תופעה זו כפרדיגמה הגלובאלית המקובלת. משמעות הדבר, היא שהמלחמות והטיפול במקרי אסון עברו הפרטה כה מלאה, שהם עצמם נהפכו לשוק החדש, עד כי שוב אין צורך לחכות לקץ המלחמה כדי ליהנות מהשגשוג, ואין תמריץ למנוע אותה. באמריקה ובעולם כולו שגשגה בעקבות הפיגועים "תעשיית ביטחון הפנים" והפיחה חיים חדשים בכלכלת ארצות הברית המקרטעת. המחזור הגלובלי של תעשייה זו, שעד ה-11 בספטמבר לא היה לה משקל כלכלי, מגלגלת כעת 200 מיליארד דולר בשנה. הצונאמי שהכה בדרום אסיה והוריקן קתרינה שהטביעה את ניו אורלינס ב-2005, שימשו גם הם להשמת השילוש הקדוש, לעליית כוחם של התאגידים ומחזיקי מניותיהם, ולתהליך שיקום מופרט למטרות רווח.
ישנן מדינות שאימצו את מדיניות השוק החופשי באורח דמוקרטי, על ידי הנהגה שנבחרה על סמך מצעי בחירות מחייבים. ארצות הברית תחת שלטונו של רונלד רייגן היא דוגמה מובהקת , ובחירתו של ניקולא סרקוזי בצרפת היא דוגמה עדכנית יותר. אך במקרים אלה נתקלים התאגידים בלחץ ציבורי מסוים, והם נאלצים למתן את התוכניות הרדיקליות שלהם ולהכניס בהן תיקונים, לוותר על המרה כוללת של השיטה, ולהתפשר על שינוי הדרגתי. למרות זאת, כדי ליישם את החזון הכלכלי התאגידי במלואו נחוצים תנאים של רודנות, ובשבילה הייתה נחוצה תמיד גם טראומה קולקטיבית גדולה, טראומה שמשעה זמנית את ההליך הדמוקרטי, או בולמת אותו לחלוטין. היעד הסופי של התאגידים בכל אחת מהמדינות הללו היא להביא את מודל ה"ממשל למטרות רווח", המתקדם במהירות רבה כל כך באמצעות דוקטרינת ההלם, אל התפקיד הרגיל והיומיומי של המדינה, ולמעשה, להפריט את הממשל לידיהם הפרטיות.
"ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"מאפייניה העיקריים של השיטה הניאו ליברלית הם העברה מאסיבית של רכוש ציבורי לידיים פרטיות, מלווה תכופות בהטלת חובות מנופחים שמעמיקים עוד ועוד את הפער בין בעלי העושר המסנוור לבין העניים הזניחים, ובלאומנות משתלחת, המשמשת תירוץ להוצאה שלוחת רסן לצרכי ביטחון. בשביל מי שמצוי בתוך בועת העושר העצום שמייצרת השיטה הזאת, לא ייתכן סדר חברתי משתלם יותר מזה. אך בשל הקשיים הברורים שמהם סובל הרוב המכריע של האוכלוסייה, שנותר מחוץ לבועה, זרועות אחרות של המדינה המופרטת נוטות להפעיל פיקוח אגרסיבי, מאסרים המוניים, צמצום חירויות אזרח, ולעיתים קרובות גם עינויים.
התנועה הניאו ליברלית הגדירה עצמה כניסיון לשחרר את השוק מלפיתת המדינה, אך כשמתבוננים בתהליכים המתרחשים בפועל במקומות שמיישמים את החזון הטהרני שלה, רואים מציאות אחרת. בכל ארץ שיושמה בה המדיניות הניאו ליברלית בשלושת העשורים האחרונים, התוצאה היא ברית שלטונית רבת עוצמה בין כמה בעלי הון גדולים מאוד לבין שכבה של פוליטיקאים, רובם עשירים, כשקווי הגבול בין שתי הקבוצות מעורפלים ומרצדים בלי הרף ממקום למקום. ברוסיה, המיליארדרים של השוק הפרטי שמשתתפים בברית עם השלטון מכונים "אוליגרכים", בסין הם נקראים "הנסיכים", בצ'ילה קוראים להם "הפירנאות", בארצות הברית מכנים אותם "החלוצים של מערכת בוש-צ'ייני", ובישראל "בעלי הון". האליטה הפוליטית והאליטה הכלכלית לא שחררו את השוק מלפיתת המדינה. רחוק מזה. הן פשוט התמזגו זו עם זו, מחליפות ביניהן טובות הנאה על מנת להבטיח לעצמן את הזכות לנכס משאבים יקרים שקודם לכן היו נחלת הציבור – החל בשדות הנפט של רוסיה, דרך האדמות הקולקטיביות של סין, חוזי בנייה ללא מכרז לעבודות השיקום בעיראק, וכלה בים המלח שהופרט לבעלות משפחת עופר.
כאשר מחסלים בשיטתיות את מתנגדיו המסורים ביותר של המודל הכלכלי התאגידי – בארגנטינה של שנות ה-70 או בעיראק של ימינו- מתפרש הדיכוי כחלק מהמאבק המלוכלך נגד הקומוניזם או נגד הטרור, לעולם לא כמאבק למען קידומו של הקפיטליזם הניאו ליברלי של התאגידים. הספר קורא תיגר על הטענה המרכזית היקרה ביותר לליבם של דוברי הסיפור הרשמי, ולפיה ניצחונו של הקפיטליזם המשוחרר מפיקוח ממשלתי הוא תולדה ישירה של החירות, ושוק חופשי משוחרר מכבלים עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה. קפיטליזם קנאי מעין זה תמיד בא לעולם תוך שימוש בשיטות כפייה אכזריות ביותר ותוך חבטות של פעולות הלם.
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"ישראל, בת טיפוחיה של אמריקה התאגידית, חווה על ארצה מידי יום את הוויתור המוחלט על מוסר ציוני עצמאי. מדיניות ההפרטה והבזיזה התאגידית אשר מיושמת בכל העולם מכוח ההלם והמורא, מיושמת אצלנו מכוח נוסף: התרפסות וקבלת הכיבוש האמריקאי כהכרח או כפרוגרמה. בזהות מטושטשת ובחוסר אונים נעים ונדים אנו במורד המגדל הלוקאלי ובמעלה המגדל הגלובאלי, כאילו מונחים בכוח אינרציה אלוהית. אנחנו מופרדים מכוח פירוק האיגודים המקצועיים והפוליטיים, ההישרדות הכלכלית, התחרותיות, וההגשמה העצמית. אנחנו שבויים בפעילות סקטוריאלית פנימית. אנחנו ציניים, פאסיביים, ומיואשים ממערכת פוליטית שהפריטה את הונה ואיבדה את אונה ואת גמישותה. אנחנו עם מופרד מול ממשל מאוחד של בעלי הון. האם נשכיל לבלול את מגדלי המלוכה הריכוזית, מתוך בחירה מודעת ובכוחות משותפים? האם נכבוש היסטוריה, כלכלה מקיימת ותרבות עצמאית?
דור האמת- אתר החדשות האלטרנטיבי של ישראל.
