המכורים לעבודה ובני זוגם 

תמי (שם בדוי), העלתה בעיה מוכרת, שכיחה ונפוצה בקרב לא מעט זוגות אשר גורמת לה תסכול רב שהפך להיות בלתי נסבל עבורה והוא ריבוי שעות העבודה של בעלה, העובד מספר שנים בתפקיד בכיר בחברת היי טק. לאחרונה, קושי זה גרם ליחסיהם לעלות על שרטון.
לדבריה, הקושי שלה אינו רק שבעלה, נעדר שעות רבות מן הבית וכל עול הבית והטיפול בילדים נופל על כתפיה אלא שגם כאשר הוא נמצא בבית, מחשבותיו ועיסוקיו סובבים סביב עבודתו והוא משקיע שעות רבות ליד המחשב, בשיחות טלפוניות סביב נושא העבודה ונראה בכלל שמחשבותיו נודדות למקום אחר והוא עסוק גם כשהוא נמצא פיזית בבית. הוא נמנע מלצאת לחופשות וכשהם כבר יוצאים, אפילו לחו"ל, הוא משאיר את הטלפון הנייד פתוח ומנהל שיחות רבות הקשורות לעבודתו. הבעיה היא שתמי סובלת מאד מהתנהלותו של בעלה ואילו הוא אינו רואה כל בעיה אלא בגישתה של אשתו לעניין. היא מתארת תחושות של בדידות, דחויה, לא אהובה, שחוקה ועמוסה, מותשת, מתוסכלת וכועסת מאוד על בעלה על שאינו רואה אותה כלל ואינו זקוק לקרבתה. הוא מצידו אינו רואה את הבעיה, הוא נהנה מעבודתו מאוד וכועס על אשתו שלדעתו, מפריעה לו להתפתח ולהתקדם בקריירה המקצועית שלו.
טענתו היא כי אין לו ברירה וזה מחויב המציאות. הוא לא עושה זאת מרצון אלא לטובת המשפחה, פרנסתה והתקדמותה לחיים טובים ונוחים יותר. לדבריו, אם רוצים להתקדם בעבודה, בכסף ובמעמד החברתי יש להשקיע שעות ארוכות ומאמצים רבים, הן פיזיים והן נפשיים ואת זה, אשתו לא מבינה.
בני הזוג אינם רוצים לפרק את הקשר שלהם אך אינם יודעים כיצד להתמודד עם מצב היחסים שביניהם, עם המתח והלחץ ועם המריבות והויכוחים הבלתי פוסקים.

תופעה זו אינה נחלתו של זוג זה בלבד אלא היא אופיינית ושכיחה בקרב זוגות רבים הדומים מאוד במצבם לזוג זה, במיוחד בעידן המודרני של היום וההתפתחות הטכנולוגית העצומה של החברה המערבית.

ראשית, הטענה כי אין ברירה וזה מחויב המציאות אינה מדויקת ואינה מציאותית כלל היות ואנחנו בד"כ בוחרים מתוך חופש בחירה את מקצוענו, עיסוקנו, הזמנים ומקום העבודה שלנו וכד'. זו לא גזירת גורל שהיא ללא שליטתו של האדם. במיוחד כאשר מדובר באדם רבגוני, אינטליגנטי, מוכשר ובעל יכולות רבות אשר עומדות בפניו עוד אפשרויות תעסוקה. מניעי הבחירה מבוססים בד"כ עפ"י הצרכים שלנו, הפנימיים והחיצוניים, המודעים והלא מודעים, עפ"י סדרי העדיפות שלנו והדברים החשובים לנו יותר וחשובים פחות, הרצונות והציפיות שלנו מעצמנו, רגשותינו וכמובן, גם עפ"י התנסויות העבר שלנו, ההרגלים ודפוסי ההתנהגות הערכים, האמונות ואף המיתוסים שגדלנו עליהם. כל בחירה שלנו עונה לנו על איזשהו צורך. לכן, תיאורטית, קיימת האפשרות לעבוד במקצוע אחר, במקום אחר, בארגון אחר או בזמנים שונים וכד'. האדם הוא שמציב את הגבולות לעצמו והוא זה שקובע את חייו ומנהל אותם. הוא זה שמחליט מתי וכמה הוא מקדיש זמן לעבודה ומתי הזמן לחיים הפרטיים. לכל בחירה יש את הסיפוק והרווחים שלה וכמובן, גם את המחירים שלה וזה ההסכם הסמוי שאנו עושים בינינו לבין עצמנו, בין אם אנחנו מודעים לו ובין אם לאו.

שנית, גם אם הבחירה לא מודעת חשוב לראות אם זה מפריע לאדם עצמו, והאם זה אכן התנהגות שיצאה מכלל שליטה עצמית, כך שהוא כבר אינו מצליח לשנות על אף רצונו, דבר המצביע על התמכרות לעבודה או שהוא יכול לשנותה ברגע שהוא מחליט. האם בכלל מפריע לו שאין לו פנאי לעצמו, זמן למנוחה ולהנאותיו האישיות, אם מפריע לו שהיעדרותו פוגעת בזוגיות שלו, ביחסיו עם סביבתו, משפחתו וחבריו, שהוא חסר ולא מעורב בפעילויות המשותפות עם הקרובים לו או שהוא לא שותף בתפקוד השוטף היומיומי של מטלות הבית וגידול הילדים.
כמובן, ששום קיצוניות בחיים אינה יעילה!

גם אם למכור עצמו לא מפריע דבר, הרי שבמהרה יתעוררו תסכולים קשים אצל בת/בן הזוג, ילדיו, משפחתו המורחבת, חבריו ואחרים. יחלו מריבות וויכוחים רבים בין בני הזוג והמתח והלחץ בבית יתעצמו עד לחיים בתוך תסכול כרוני מתמשך, כעסים רבים, ניכור וריחוק, משברים חוזרים ונשנים ועד לפרידה וגירושין. כמו כן, גם בריאותו הפיזית והנפשית של המכור לעבודה עלולה להיפגע עקב עומס יתר, מתח ולחץ מתמשכים ובלתי פוסקים הגורמים לשחיקה רגשית ואף לדיכאון, פגיעה בתפקודי הלב ועוד.

חשוב שהאדם עצמו ינסה להבין מאילו מניעים פנימיים הוא בוחר להשקיע את מרב מרצו וזמנו לעבודה על חשבון השקעה בעצמו וביחסיו עם הקרובים לו. לעיתים, עשייה מרובה (doing ) באה כדרך התמודדות עם עולם רגשי פנימי שקשה לפגוש אותו כשעוצרים. פעלתנות היתר נועדה לטשטש ולהסתיר רגשות אלו מהאדם עצמו ולמנוע ממנו להרגיש כאב, חרדה, פחד, חולשה או רגשות אחרים. היא יוצרת אשליה של שליטה ברגשות אלו ה"מוחזקים" ע"י העבודה המרובה. לעצור את העשייה ופשוט להיות (being ) יכול להיתפס כמשהו מאיים, כי בשקט שמשתרר יכול לעלות כל ה"רעש" של העולם הפנימי, הקונפליקטים, הקשיים והחוויות הכואבות מהעבר או מהווה ועלולה להיות חוויה של איבוד שליטה על כל ה"שדים" שעולים ומפחידים בעוצמתם.

יתירה מזאת, הצורך בשליטה על המציאות על מנת לווסת ולהוריד את רמת החרדה הפנימית מקשה על האדם לתת אמון ולסמוך על האחרים ולהאציל להם סמכויות, דבר שיכול שחרר אותו ולהקל עליו את עומס העבודה. במקום זאת, הוא רוצה שהכול יעבור דרכו ומרכז אצלו את כל הסמכויות, האחריות, התפקידים והאינפורמציה. דבר זה מאלץ אותו לנקז אליו את כל השאלות, הבעיות, התקלות, ההנחיות וכד' והתוצאה היא השקעה והימצאות שעות ארוכות בעבודה, בטלפון, במחשב, מתן מענים ופתרונות, ועבודה סביב השעון, גם כשנמצא בביתו כי בחווייתו, בלעדיו הדברים לא יתנהלו כשורה.

ד"ר הנדריקס הגדיר את התהליך הנ"ל בגישת האימאגו שפיתח כפיתחי מילוט ממרחב יחסים לא בטוח, בו עולים הקונפליקטים בין בני הזוג. למשל, כאשר אינטימיות וקרבה נחווים כמסוכנים ומעוררי כאב ופחד, לרוב באופן לא מודע, מחפשים פיתרון במקום אחר. במקום שהאנרגיה הרגשית תהיה מושקעת בפתרון הקונפליקט במרחב הזוגי ובהתמודדות אמיתית עם הקשיים שעולים ותחושות הכאב, החרדה, חוסר האונים, חוסר הביטחון, הדחייה ועוד היא מופנית לתחומים אחרים כגון, עבודה, ילדים, רומן מחוץ לנישואין, משפחה מורחבת, ספורט, שינה ועוד. הם נחשבים כפיתחי מילוט כאשר יש הימנעות מלבוא במגע עם הקשיים האמיתיים שעולים מהקונפליקט במרחב היחסים והאנרגיה מופנית אל מחוץ לקשר, לעיתים קרובות, גם על חשבון הקשר. בדרך זו נוצרת אשליה של התמודדות אך היא התמודדות מזויפת שלא רק שלא פותרת את הבעיה אלא היא אף מחמירה אותה.

לסיום, מילת המפתח בדרך לפיתרון הבעיה היא איזון. כלומר, מה שיסייע לבני זוג כאלה בפתרון בעיתם הוא מציאת השילוב הנכון בין תחומי החיים השונים ולא הקצנה לשום כיוון כי, כאמור, שום קיצוניות אינה מועילה בחיים. רצוי למצוא דרכי הרגעה מגוונות, למשל, יוגה, מדיטציה, ספורט וכיו"ב. על בני הזוג למצוא בעזרת תקשורת גלויה, ישירה ופתוחה, בה יש הקשבה עמוקה, קבלה והבנה, את הפרופורציות הנכונות עבורם. עליהם למצוא את האיזון המתאים להם שישלב בצורה נכונה ומותאמת בין ההשקעה של כל אחד מהם בהתפתחות האישית שלו לבין ההשקעה בעולם המשותף להם, במיוחד בזוגיות ובהורות.