מעשה בקיבוצניקית שהגיעה ליפן ומה שהיא מצאה במרק
ביפן גרתי כשנה וחצי באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת.
הגעתי לשם אחרי סיבוב של שנה וחצי באוסטרליה, ניו זילנד והמזרח.
הייתי צריכה לאגור כסף ולחשוב... ויפן הייתה הכי מתאימה לזה.
ליד תחנת הרכבת בשכונה היה בית קפה שמצא חן בעיני והייתי יושבת שם ערב ערב ושותה קפה, יין, סקה... בעלת בית הקפה היתה זמרת מפורסמת שקיבצה סביבה אמנים מכל הסוגים. ציירים, משוררים, סופרים וכל אחד שהרגיש לא נוח בחברה היפנית המסורתית.
לאחר כמה שבועות שכבר יכולתי לקשקש קצת ביפנית, התחלתי להכיר את דרי בית הקפה הקבועים. באחת הפעמים הכרתי אם חד הורית, הירוקו שמה, שהתפרנסה מאפיית עוגות בריאות. הייתי מגיעה אליה, מדברת איתה, עוזרת לה וסתם מעבירה את הזמן. שתינו אהבנו לבשל ולאפות. ואני, למרות שבאותה תקופה התרחקתי מכל דבר שנראה, מריח ונטעם כמו דג, החלטתי שהדבר החדש הבא בארץ, זה סושי! ביקשתי מהירוקו ללמד אותי.
הוריי שלחו לי דוגמיות של כל סוגי האורז , פולי סויה ורוטב סויה הקיימים בארץ, והתחלתי, יחד עם הירוקו, ללמוד איך להכין סושי.
היא לקחה אותי לטופויה, כדי ללמוד איך מכינים טופו בדרך המסורתית. ולחבר טוב שיש לו סושיה. אח"כ ניסינו להכין טופו מהפולים וליצור מוצרים (אינרי סושי) מהטופו שהכנו. אחרי כמה נסיונות יצא לנו טופו נפלא שממנו הכנו אינרי נפלא וסושי לצורותיו.
בתמורה לכל הלימודים והנסיונות, הבטחתי ללמד אותה כמה מאכלים ישראלים ויהודים. היה חורף, מאוד קר, ירד שלג ולכן לימדתי אותה להכין חמין ופונצ' חם. בסוף השבוע שלאחריו, הזמינה אותי הירוקו לארוחת צהריים יהודית.
הגעתי אליה ועל התנור מצאתי מתבשל לו כבר 12 שעות הפונצ', ועל כירת הגז התבשל לו כחצי שעה החמין ...
לאחר כמעט שנה וחצי של שהייה ביפן, חזרתי לארץ. שכרתי דירה ברחוב מטודלה בירושלים והחלטתי שאמנם סושי יכול ללכת נפלא, אבל איך מתחילים עם זה? כמה חודשים מאוחר יותר, עבר לגור בבניין שלי זוג עם ילדה. הם בדיוק חזרו משהייה של כמה שנים ביפן. לבחור קראו בועז צאירי... והשאר זו הסטוריה.
ביפן אומרים שמי שרואה את הזריחה כשהוא מביט בפוג'י סאן, ביום הראשון של השנה, חלומו יתגשם. הוזמנו ע"י חברינו מבית הקפה לנסוע איתם ולבלות את הלילה האחרון של השנה בריוקן (אכסניה יפנית טיפוסית), לאכול את הארוחה המסורתית של סוף השנה, ולחכות לזריחה.
ואכן, ערב ראש השנה, 31 בדצמבר 1986, נסענו יהודית ואני עם חברינו היפנים לחגוג איתם. שכרנו חדר אחד והזמנו ארוחת ערב לכל המשתתפים. (היינו בערך 15 אנשים). החגיגות החלו בערך ב-20:00 עם הרבה אוכל, חטיפים ואלכוהול. היינו צריכים להחזיק מעמד עד הזריחה. שרנו (שירים ביפנית ואנגלית), צחקנו, השתוללנו ו... נרדמנו. ברגע הזריחה התעוררנו בבהלה ורצנו לראות את מה שנשאר ממנה.
קצת מאוכזבים, אבל לא ממש, המשכנו בתוכניות. קבענו ללכת לרחוץ במעיינות החמים המצויים בשפע באיזור. בצהריים, לאחר לילה ויום מתישים, מצאנו את המקום בו נאכל. כיוון שכולנו היינו תפרנים, החליטו היפנים שנזמין נאבה, מרק שמכיל הכל. יהודית שהיתה צמחונית, ואני שהייתי מרובעת, הודענו שאנחנו אוכלות אך ורק צמחוני. הבטיחו לנו שלא תהייה בעיה, יש שם גם הרבה ירקות.
לאחר כמה דקות הגיע לשולחן סיר ענק על מתקן חימום וקערות מרק.
בתוך הסיר היה סרטן שאחז בכל צבת עגבניה. ואת זה הם רצו שנאכל?!
הסתכלנו אחת על השניה מבועתות, ספרנו את הכסף שיש לנו והזמנו לנו למרות קולות המחאה, טמפורה של ירקות.
מאז, כל פעם שאני שומעת על נאבה, אני רואה בדמיוני את הסרטן, את יהודית ואותי נאבקים על העגבניה.
