לדבר ויפאסנה 

"הנבואה השמימית" היה ספר הניו אייג? הראשון שהתגלגל לידיי. אינני זוכר שהשאיר עלי רושם מיוחד מלבד תובנה אחת שלא לסגור את לבי בפני הזדמנויות הנקרות בדרכי: פנייה מאדם זר, קבלת מסר מסוים, הזדמנות להכיר תחום חדש וכדומה.

במהלך קמפיין הבחירות האחרון נפלה לידי ההזדמנות לבחון תובנה זו. בבוקרו של יום, מצאתי על ידית דלת ביתי שקית "הפתעות" של מפלגת ש"ס שכללה מנשרים שונים ושני ספרים: האחד, ספר המלאך רזיאל מודפס במהדורה מינייטורית והשני, ספר תהלים שעל כריכתו מתנוססת תמונתו של הרב המקובל, יצחק כדורי.



כמי שתרבות הקמעות רחוקה ממנו כמרחק מזרח ממערב וכמי שלא קרא מימיו בספר תהלים - למעט בטקסים נושאי גוון עגמומי משהו - התכוונתי להיפתר מתכולת השקית, אלא שהתובנה הישנה הדהדה בראשי ולא נתנה לי מנוח, החלטתי להשאיר את הספרים בביתי.



לפרוטוקול אציין, לא בחרתי ש"ס באותה מערכת בחירות, אך עם זאת אני מודה שספר תהלים בו התחלתי לקרוא בקביעות מאז, הנו המתנה היפה ביותר שנתנה לי אי פעם מפלגה פוליטית בישראל.

רוצה הגורל, וזמן מה אחר כך, דפק על דלתנו חסיד ברסלב שמכר את ספרי רבי נחמן. זוגתי שתחייה, שלא נזקקה מעולם לחיזוקים מספרי ניו אייג? בכדי לפתוח את לבה להזדמנויות חדשות, רכשה עבורי שני ספרים: הראשון, "ליקוטי מוהר"ן" והשני, "השתפכות הנפש" - ספר הדן במהות טכניקת העבודה הנפשית על פי המסורת הברסלבית.

דרך חקירה חדשה ומרגשת נפתחה בפניי.



עד לפגישתי המקרית - או יש שיגידו: הכלל וכלל לא מקרית - עם ספר תהלים ועם ספריו של הרבי נחמן, הסתכמה עבודתי הרוחנית בתרגול ויפאסנה (ויפאסנת שש עשרה היאנות). עבודה יומיומית, קשה וטובענית, הכוללת סטים של הליכה וישיבת מדיטציה תוך מודעות לנשימה ותנועות הגוף, ותוך שיקוף תגובות ה-mind העולות בעת התרגול - זו הייתה ועדיין היא דרכי. אך הקריאה היומיומית בספר תהלים - שהשפעתה המבורכת על חיי כלל אינה מוטלת בספק וחקירת הדרך הברסלבית - חשפה בפניי, עד כמה דומות שתי המסורות: היהודית/ברסלבית והבודהיסטית, בכל הקשור למהות העבודה הנפשית.



לדבר עם אלוהים

מרכז העבודה הרוחנית, על פי המסורת הברסלבית, הנו התבודדות ודיבור עם אלוהים. דיבור, לא תפילה סדורה וחתומה, דיבור יומיומי, בשפה יומיומית.

זה ההולך לדבר עם קונו מתבקש מפורשות לקבוע פרק זמן בו ישהה בשדה או בחדר, ופשוט להתחיל לדבר. גם אם יחוש שהמילים תקועות בגרונו, גם אם ירגיש מגוחך נוכח המעמד, גם אם ימצא תחת הרושם שמבזבז הוא את זמנו, שיתחיל לדבר... מילה ועוד מילה... בטפטוף איטי... מילה ועוד מילה... עד שהטפטוף יהפוך למבול...



על מה מדברים עם אלוהים אתם שואלים? על הכול! בלי עקבות, בלי בושה: על פחדים, על ספקות, על חרמנות, על כעסים, על שמחה וכאב, על רצונות ותוכניות, על לבטים, תחינות ובקשות... מדברים, כמו שמדברים עם החבר/ה הכי טוב/ה.



"תראה אלוהים, יש לי משימה מאוד חשובה לפניי, אבל אני פוחד, אני מרגיש שאינני מסוגל לעשות אותה, אתה מוכן לעזור לי, לייעץ לי מה עושים, והרי כבר התנסיתי במשימות מסוג זה בעבר, ובהצלחה לא מבוטלת, והנה שוב הספקות והפחדים עוטפים אותי, לא נותנים לי מרגוע ואני שוב מקבל פחד במה...."

או

"אלוהים אתה מקשיב לי, אתה רואה עד כמה אני מבקר את עצמי, עד כמה אני קשה ותובעני כלפי עצמי, עד כמה אני לא מסוגל לסלוח לעצמי על טעויות? אנא, קח ממני את ההתעסקות הזאת, המצא לי סליחה ומנוחה, למד אותי כיצד להתייחס לעצמי אחרת..."



זה המדבר עם אלוהים, כך על פי המסורת הברסלבית, מתבקש לא לחשוב ולנסח את דבריו. על פניו נראית הוראה זו תמוהה שכן הדיבור במהותו הנו פעולה שכלית, אלא שהמדבר מתבקש שפיו ישמש לו כלי, צינור ריק, כזה שיעביר את מחשבותיו באמצעות הדיבור - ישירות אל אלוהים.



כמתרגל ויפאסנה שחרט על לבו שתיקה נאצלה בעת התרגול, השימוש בדיבור כמוהו ככפירה בעיקר, והרי בעת התרגול משוקפות המחשבות והרגשות בשעה שנחה עליהן תשומת לבנו, אך כאשר יורדים לליבת השיטה הברסלבית מגלים שהיא שקולה לחלוטין לתרגול ויפאסנה - ויפאסנה בדיבור אם תרצו.



ז?ידו קרישנמורטי אמר פעם שאין מחשבה חדשה. ואכן, שטף הדיבור הפורץ מפיו של זה המדבר עם קונו - כפרוץ מים מסלע - הנו שטף תגובות ה-mind בהן הוא אוחז, במילים אחרות זהו סך ה"רעש" במוחו הקודח.

השיטה הברסלבית גורסת: דבר את הרעש... אל תעמוד בדרכו... אל תאחז בו... תן לו לצאת... רוקן את ראשך... רוקן את לבך... עד שלא תהיה... עד לא ידע ... עד No mind.

כעת, שלבך ריק ופתוח משול הוא לבית האלוהים, למשכן, כעת זכאי אתה לארח את אלוהים בלבך...

פעולה זו היא הלכה למעשה העלאת הגירה האינפורמטיבית בה אנו אוחזים בעת תרגול מדיטציה, אלא שבמקום לחכות לה בשתיקה, אנו מעלים אותה תוך כדי דיבור.



לנתק את הסרטים בראש

היגיון נוסף המסתתר מאחרי טכניקת הדיבור עם אלוהים נעוץ במאזן יחסי הכוחות הדומיננטיים בתודעה:

- היצר הרע - זה המכונה בפי פרשנים האלוהים האחרים או "כוח הנוטל", זהו הכוח בתודעה הדוחף כל העת להרחבת ה"אני" ולשמירת הסדר/כאוס הקיים.

- היצר הטוב - זה המכונה בתרבויות המזרח וישנו, העצמי, טבע הבודהה שבאדם או צלם האלוהים שבאדם. היצר הטוב מכונה גם "כוח הנותן" והוא הכוח בתודעה הדוחף להפחתת תחום שליטתו של ה"אני", לנתינה אין קץ לאהבה ולחמלה.



כאשר אנו נתונים בכעס, בדאגה, בחרדה, בתאווה או בכל סרט אחר המתחולל בראשנו - כמונו כמדברים עם אלוהים האחר המצוי בקרבנו. אך כאשר אנו לומדים את טכניקת הדיבור עם הפן האחר של תודעתנו - עם כוח הנתינה, עם האלוהים - אנו לומדים לנתק באחת את ערוץ השיחה עם האלוהים האחרים.

בטכניקה זו אנו מספרים לאלוהים כי אנו מודעים לסרט המוקרן על מסך תודעתנו. בתיאורנו אנו יכולים לרדת לפרטי פרטים: לספר על תחושות הגוף שלנו, על מצב רוחנו, על המחשבות והרגשות המקננות בראשנו, לספר על ההתנגדות העולה בנו נוכח תחושות גוף לא נעימות, תחושת אי וודאות וחוסר שליטה, לבקש מאלוהים שיעזור לנו להיפתח לתחושות אלו ולבקש שירגיע את הסערה, שישמש לנו משען, שילטף את ראשנו עד יעבור זעם, עד שיבוא שקט - ויפאסנה במיטבה!





תהלים

ספר תהלים בנוי למעשה על עקרון הפנייה הישירה לאלוהים. חלקו הראשון של הספר (עד סוף פרק עב) מיוחס לדוד המלך הפונה בצערו, בשמחתו, בהרהוריו, בתודתו, בזעקתו ובתחינותיו אל האלוהים. כמובן שניתן לפרש את פנייתו של דוד כלשונה, כאל פנייתו של האדם הקטן אל האל המצוי מעל עולם התופעות, אך ניתן לראות בה, כפי שדרש הרבי נחמן מתלמידיו: שיח המתנהל פנימה בתודעתו של דוד, פנייתו של דוד אל האלוהים המצוי בקרבו.

כאשר מבינים עקרון זה, הופכת עבורנו חוויית הקריאה בתהלים לאישית - כאילו אנו הפונים לאלוהים, כאילו אנו המבכים על מר גורלנו ומייחלים לישועה, כאילו אנו המבקשים לצאת מצרות עולמנו אל המרחב.

לא ייפלא עם כן, שהקריאה בתהלים, נחשבת על פי דעת מפרשים כאחד משערי הגאולה לאדם.



ולסיום

תובנות יש לדעת, אינן נופלות לעולם על לב סגור אלא ברגעים בהם פתוח הלב לקבלן.

רגעים נדירים כאלה מזדמנים לנו ברגעי השראה, בעת תרגול מדיטציה, או לחילופין כאשר אנו פונים בדיבור אל אלוהים: בעת שאנו שוטחים מולו את סגור לבנו, צועקים אליו את כאבינו, חולקים עמו את צערנו, ומשחררים אגב כך את אחיזתנו בגאווה העוטפת אותנו.

מי ייתן ונדע כולנו איש איש בדרך עבודתו הייחודית לפתוח את סגור לבו ולשחרר, ולו להווה אחד, את ה"רעש" בראש, כי בחלל הזה המיוחד שיווצר עשויה להיכנס, אם רק נאפשר לה, לא רק תובנה אחת אלא התורה כולה.