הורות-אהבה והגיון 

מה זה חינוך?
חינוך ילדים זהו תהליך חזותי, מילולי ותקשורתי שמטרתו יצירת וליטוש "יהלום גולמי-הילד שלנו" ונתינת כיוון, דרך ויכולות לחיים כדי שישתלבו בחברה, ובאותו זמן, תחושת "ווינר" שהוא מסוגל ויכול להתגבר על כל מכשול, ולהשפיע בחברה, ובחיים הבוגרים שלו כפרט.
זהו האידיאל ומה המציאות?
אתם מכירים את זה שאתם "מתים מאהבה" על הילד שלכם, אבל לא מסוגלים להחליף אתו שתי משפטים בלי לקבל "רגע אימא ,עוד מעט, לא רוצה..." וככל שהם גדלים המצב נהיה גרוע יותר. הילד מתכסה "בקוצים" –כל מי שמתקרב "מקבל בראש" .איך אפשר בצורה כזו לחנך? איך אפשר בצורה כזו ללמד את הילד ערכים, כללים, כישורי חיים שהוא כל כך צריך אותם להמשך? הילד כל הזמן במצב מגננה ו/או דחייה, הוא לא במצב של קבלה ופתיחות.

לצערי "דור האינטרנט" משלם את המחיר. הילדים שלנו בודדים. הם חשופים למדיה קלה, זמינה ונוחה (טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב...) שלא מצריכה מהם שום כישורי חיים חוץ ממוטוריקה וגמישות ידיים. התקשורת ביניהם נעשית בצורת "אינסטנט" ומאחורי מסכות , הגנות ומסכי מחשב, ובכל רגע נתון במקום להתמודד עם בעיה או ברגעי אי נוחות, הם פשוט יכולים ללחוץ על כפתור והבעיה נעלמת. לא צריך להתאמץ ולהתמודד, ועוד לא דיברנו על המציאות הכלכלית של החיים שגם לא עוזרת.
ישנם אנשים שלפרנסתם חייבים להימצא הרבה שעות מחוץ לבית, ואינם "נמצאים פיזית" עם הילדים, ומתוך בדידות פיזית הילד פונה למקומות שיכולים לספק ו/או להפיג לו את השעמום ו-" הלבד ".
אנחנו עדים לכך, שמבחינה סטטיסטית, נתוני האלימות בקרב בני הנוער רק עולים, וגיל התחלת האלימות רק יורד. היום כשהילד שלנו הולך למועדון הפסקנו לחשוב: "האם הוא ייהנה?" .אנחנו מתפללים שנקבל אותו בריא ושלם ולא הסתבך בקטטה, והערב יעבור בשלום.
אז נכון שחינוך, כולל בתוכו המון מיומנויות להורים, שאף אחד לא לימד אותנו. ישנם כאלו שאומרים שחזרה על כללים וגבולות לילד יתנו לו הרגשת ביטחון ורוגע, ומשם אפשר לתת לו ערכים. ישנם כאלו שאומרים שדוגמא אישית היא החינוך הנכון. "מעץ תפוחים יוצא רק תפוחים"- אם אני "טוב" הילד "יצא טוב". יש כאלו שאומרים כוח ויד נוקשה היא הפתרון -"להחזיק קצר" ולהדוף את כל "הרעות שבאות".
אני חושב שהכול נכון וצריך, וביחד עם זאת, חסר משהו במשוואה. כל אלו הם צורות תקשורת עקיפות, מה עם תקשורת ישירה עם הילד?
בכל צורות המדיה שתופסות לנו את הילדים, משתמשים שם בתקשורת ישירה (אינטרנט ,פייס בוק ,טלוויזיה...) הילדים פונים בצורה ישירה אחד לשני. אם התקשורת מוצלחת או לא זו בעיה אחרת, אך הצורה היא ישירה.
ובנוסף, הצורה והשיטה עובדת. המציאות העובדתית היא שהם כל היום רוצים להיות שם. רק כשההורה פונה בצורה ישירה, הילד נכנס למגננה/דחיינות .זה יכול לקרות מכמה סיבות:
1. הוא לא רגיל שההורה פונה אליו בצורה ישירה וזה מלחיץ אותו. הוא רגיל רק כשהוא עושה משהו לא טוב ההורה פונה אליו.
2. ההורה לא פונה נכון וזה גורם להתנגדות מצד הילד.
אם צורת התקשורת הישירה כן "עובדת" אצל הילדים למה אנחנו לא משתמשים בכלים ו/או בדרך שהם כן יכולים לקבל?
אמר שלמה המלך החכם באדם: "חנוך לנער על פי דרכו", צריך לשלב בין כל הדרכים ולמצוא את "שביל הזהב" על מנת להגיע למצב ,שהילד מוכן ורוצה לקבל מאתנו איזשהו מסר. ובנוסף ,צריך למצוא פתרון ייחודי לכל ילד, פתרון כללי זה טוב אבל לא מספיק טוב. מה שמתאים לאחד-לא בהכרח מתאים לאחר.
ישנה פה בעיה קטנה –אף פעם ו/או אף אחד לא לימד הורה כיצד "למצוא את שביל הזהב" כדי לדבר עם הילד שלו, לא בבית הספר ,לא ההורים של ההורים ולא בספרים.
מה עושים?
זה נכון שישנם אנשים שיכולים ומסוגלים באופן אינטואיטיבי לתקשר ברמה גבוהה עם כל אחד ועם הילדים שלהם בפרט, ועם זאת ישנם אנשים שקשה ו/או "אין להם את זה" . זו המציאות אך היא לא מוחלטת-תקשורת היא יכולת נרכשת וככל שמתאמנים בה היא מתפתחת לרמות מצוינות.
אני מעוניין בשינוי. ישנה נוסחה קלה ופשוטה ,באמצעים של חשיבה מחוץ לקופסא, שמסבירה איך לזהות ולהגדיר את הצרכים התקשורתיים של הילד (באופן ספציפי),על מנת לקבל את "שביל הזהב כדי לדבר אתו".
כשלילדים יש "הורים עם נוכחות ודומיננטיות" ולא "הורים שנמצאים" הוא גודל בתוך חממה של ביטחון ואושר, ובנוסף, ההורים יחוו נחת מהחוויה הזו שנקראת הורות.
וכבונוס אני כבר אגלה לכם.הנוסחה מתאימה לכולם-
ללא הבדל מין, גזע, וגיל.
אז מ"רגע..." ל- "טוב אימא.." ב-10 דקות בלי עצבים ובלי להיות מומחה.היום קל מתמיד.