11 מאי 2012
המוסד לדמוקרטיה
אורחות השלטון הדמוקרטי נימצאות תדיר במילכוד. בצורת שלטון זו הוגדרו במדה ערכית ומעשית, זו או אחרת, סמכויות כל רשות ורשות משלושת הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת. אלא שלמרות שהוגדרו קווי הגבול בין הרשויות, הוגדרו אלו באורח מעורפל המאפשר לכל רשות מהשלושה לנקוט קו עצמאי משלה המקעקע או חוסם זכויותיה של הרשות האחרת בכוח ולעיתים בפועל. התוצאה המתקבלת הינה כאוס שלטוני.
אין לנו להלך רחוק על מנת להבחין כי הנאמר תואם במדוייק את הנעשה במדינת ישראל. שלא בכדי נערך ההסכם בין מפלגת הליכוד בראשות נתניהו ושאול מופז אשר בראשות מפלגת קדימה, כך שמכירים באוזלת ידו של השלטון לשלוט על מדינת ישראל. השניים איבחנו לקונה בולטת בנושא והיא שינוי שיטת הממשל והבחירות בעיקבותיה אלא שהם נגעו אך בחלק קטן ביחס של בעיה זו.
גם אם תשונה שיטת הבחירות, עדיין לא ישתנה דבר באשר ליכולת הניבחרים לשלוט טוב ונכון יותר על מהלכי המדינה מאחר שהלקונה המרכזית היא-הינה כשלי המערכת המשפטית, אלו עדיין ישארו שרירים וקיימים וימשיכו לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית ויכולת משילות הממשלה באמצעות הכנסת, היא נציגתו של הריבון. כל זמן שלא יוחזרו "האיזונים והבלמים" האוביקטיבים לעבודתם של שלוש הרשויות והמדובר הוא בנושא פריצת הגדר של בית המשפט העליון הישראלי, הרי כל המאמצים לשינוי שיטת השלטון כמוהם כברכה לבטלה.
איננו פוטרים את ניבחרינו בכנסת מהאחריות לחוסר המשילות המובנה בשיטה הישראלית. החוק והנוהל הדמוקרטי מקנים כח גדול בידי ניבחרינו להשית חוקים ודרך, על המערכת השלטונית אשר יקלו על הרשות המבצעת, קרי הממשלה, לשלוט טוב ונכון יותר. אלא שחברי הכנסת שטופים ב"תקינות פוליטית" חסרת מעצורים ובנוסף וגרוע יותר, חלקם הגדול נתונים לסחיטת המערכת המשפטית המחזיקה כנגדם "תיקים באפלה". דהיינו, אם ניבחרינו היו ישרים, נקיים, ברים וצחים לא היתה בידם סיבה לחשוש מהמערכת המשפטית אשר הינה חסרת אונים כנגד אנשים ישרים אשר לא דבק בהם רבב. לצערנו, אין המצב כך ולמצער, רובם של ניבחרינו נותנים בידי המערכת המשפטית סיבות טובות להתל בהם באמצעות "תפירת תיקים" או איום בתפירת תיקים עתידית במדה ולא יתנהלו כפי שמצופה מהם על ידי הרשות השופטת.
עקרון הפרדת הרשויות במערכת השלטון הדמוקרטית אינו חדש כמובן. עוד הפילוסוף היווני אריסטו, 384 – 322 לפניה"ס, כבר עמד על הצורך למנוע מגורם שלטוני אחד כוח עודף או מוחלט על פני השלטון במדינה. הרחיב רעיון זה הפילוסוף הפוליטי הצרפתי מונטסקייה, 1689 – 1755, (או כשמו המלא – שרל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה) וקבע את עקרון הפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. רעיון הפרדת הרשויות ניתקבע כמדריך האולטימטיבי להתנהלותו ותקינותו של המשטר הדמוקרטי ובצדק רב כמובן. לדעת מונטסקיה, וקשה לערער על כך, הרי רק עקרון הפרדת הרשויות הוא המשמר את "חירות האדם" (בימינו עיוותו זאת שרלטנינו הלא חביבים לעבר "זכויות האזרח" המשמשות כקרדום פוליטי לחפור בו) וזאת יושג על ידי שמירה נקדנית וחסרת פשרות באמצעות "בלמים ואיזונים" בין שלשת הרשויות. סייגים אלו הם שימנעו את עריצות הרוב על פני המיעוט וההפך.
ההבנה כי במשטרנו הדמוקרטי המוגדר כ"דמוקרטיה ליברלית" המבוססת על "דמוקרטיה ייצוגית" (נהגתה בצורתה המקובלת כיום על ידי ג'יימס מדיסון, 1751-1856, הנשיא הרביעי של ארה"ב), אשר בה יכולים הנבחרים להפעיל את כוחם הפוליטי בכפוף לחוקי המדינה על מנת לשמור על חרויות האזרח. כל פעולות השלטון ורשויותיו כפופות לחוקי המדינה ללא יוצא מהכלל, והינן תנאי הכרחי לקיום חירויות האדם אשר משמרים כוחם לקיום חרויות הפרט עקב חוקי היסוד או כנובעים מקיום חוקה. ובנוסף, במשטרנו קיימת בידי כל רשות שלטונית "סמכות ייחודית, אך לא מוחלטת". והפשט, במקומותינו קיים ערוב סמכויות שלטוניות שבין הרשויות לשם "חפיפת הקצוות".
ערוב בסמכויות השלטוניות מאפשר מחד נטילת העוקץ השילטוני מרשות אחת בלבד ופיזורו בין שאר הרשויות. פיזור הסמכויות מונע ריכוז כח בידי רשות אחת ובכך מונע עריצות ושרירותיות של השלטון ומבטיח הגנה על זכויות האדם והאזרח.
מאידך-גיסא, ערוב הסמכויות לשם "חפיפת קצוות", יוצר פתח לכאוס שלטוני במדה ורשות מסוימת אינה מצייתת להליך הדמוקרטי התקנוני ונוטלת לעצמה אם במחטף ואם באחיזת עיני הניבחרים, עודף סמכויות על פני האחרות. משקרה זאת, מתחיל הכאוס המוביל לקיעקועה של הדמוקרטיה אם לכיוון האנרכיסטי דהיינו, עודף זכויות הפרט על פני זכויות הציבור, או לכיוון הטוטליטרי שפירושו עודף ניכר לזכויות המדינה על פני זכויות הפרט. חלום הבלהות של כל מנתבי המשטר הדמוקרטי הוא בעליית והתנשאות רשות שלטונית אחת על האחרות מאחר שלעיתים התהליך אינו הפיך או כי למצער תיקונו אפשר וימשך דורות רבים ויהיה כרוך ב"דם יזע ודמעות".
במדינת ישראל קרה בדיוק את אשר יגורנו לו. רשות אחת שלטונית התנשאה על פני השתים האחרות והפכה עצמה בכך לשליט יחיד, טוטליטרי על מדינת ישראל, הלא היא הרשות השיפוטית בראשותו של בית המשפט העליון. ניתן להבחין בנקל כי מערכת "הבלמים והאיזונים" שבין הממשלה והכנסת (הרשות המבצעת והמחוקקת), פועלת במסגרת הסביר ובהצלחה בלתי מבוטלת. לא כן באשר לפורצת הגדר האנרכיסטית (אמור פיראטית) הלא היא הרשות השופטת.
הקלות בה יכולה הרשות השופטת לבטל חוקים אשר חוקקו על ידי הכנסת, היא אם כל חטאת, מאחר שקיים חוסר איזון מובנה בכך. לפי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסים הגורסים בלמים ואיזונים, הרי גם לכנסת חייבת להיות היכולת והזכות לבטל החלטות המערכת השיפוטית או למצער לחסום את הביטול המשפטי ולא כן הוא. מעשית, תהליך הביטול החוקים/פסיקות הוא חד צדדי ונתון כולו בידי המערכת השיפוטית.
מגלגלי העינים בנינו טוענים בשרלטנות אין קץ ולשם אחיזת עינינו כי בית המשפט העליון הינו זהיר ביותר בנושא ביטול חוקי הכנסת ועושה זאת במתינות ובמשורה. אין נכלוליות ואחיזת עינים גדולות יותר מטיעון זה.
הבה נדגים זאת ממקרה בחיי יומנו. איראן הרי מפתחת נשק גרעיני. אם תשיג זאת או לא אינו מעניננו כאן (היא תשיג), החשוב הוא כי מתקיימים בכך שני תנאים. האחד: אנו מאמינים כי בידם קיימת הפצצה. השני: אנו מאמינים כי האיראנים מטורפים דיים על מנת להטילה על מדינת ישראל. והמשתמע? איראן אינה חייבת להטיל את הפצצה על מדינת ישראל. אמונתנו ביכולתה ונכונותה לעשות זאת תשתק כל חופש פעולה עתידי במלחמתנו כנגד החמאס והחיזבאללה, כמו גם נגד מדינות ערב האחרות. די אם איראן תאיים בהטלת הפצצה, כדי לחשוף את שמי ישראל למטחי אלפי טילים מאירגונים אלו בלא תגובה ישראלית החלטית לעצירתם מחשש הפצצה האיראנית. כלומר, לא הטלת הפצצה היא הבעיה אלא מציאותה והבנתנו כי ישתמשו בה נגדנו.
כך, בדיוק נימרץ עומד נושא יכולת ביטול החוקים של בית המשפט העליון והשפעתה המצמתת, המשתקת על הרשות המחוקקת והמבצעת. יכולת ביטול ביטול החוק, גם אם לא נעשה בו שימוש נירחב, עומדת כחרב המתהפכת מעל ראשי מחוקקינו ומאיימת עליהם באורח רציף כי במדה ויחוקקו חוק שנידמה להם, או ליועציהם המשפטיים, המתואמים ממילא עם המערכת השיפוטית ולא עם אלו להם נועדו ליעץ, כי הינו בניגוד לרוח הפוליטית המנשבת במסדרונות בית המשפט העליון, כך שהינם מבצעים פעולה סרת טעם מאחר והחוק ממילא עלול להתבטל על ידי "העליון" באמצעות עתירה נגדית של כל מצורע, זב חוטם ומטורלל במקומותינו (ע"ע "הכל שפיט" במסגרת "המהפכה השיפוטית" הפיראטית). מתלוננים מקצועים רובם שלא לענין, קיימים עומרים עומרים כדומן ברחובות וכך יוצאים ניבחרינו מושכים ידיהם ומוותרים על חיקוק החוק מכל וכל. ונדוק, אין מחסור בהצעות חוק בכנסת, אלא יש מחסור בהשלמת ההליך של החקיקה דהיינו, חלקן של הצעות החוק הינם לשם האדרת שם המציע בלבד ואינן עוברות לשלבי אישור סופים, חלקם חיונים ביותר, אך ניפסלות בעודן באיבן מאימת בית המשפט העליון.
במבחן התוצאה ניראה כי מערכת "הבלמים והאיזונים" הנוכחית שהינה וולנטרית בבסיסה באשר לשיטוח שדה המשחק השלטוני בפני כל הרשויות בפשטות אינה מתפקדת. אם יכלה הרשות השיפוטית לבצע מחטף פרלמנטרי ולהשליט את "המהפכה החוקתית" ו"הכל שפיט" (על ידי הזכור לשמצה אהרון ברק 1992), בלא שתקום קול זעקה חוקתית מרה בענין, הרי שהבלמים והאיזונים השילטונים הינם קלוקלים ומאפשרים פעילות שילטונית אנרכיסטית ופיראטית בנוסח "כל דאלים גבר".
תפקםדו של בית המשפט בערכאות הנמוכות יותר הינו לשפוט על פי חוקי הכנסת ולאורם בלבד. בית המשפט העליון סמכויותיו נירחבות יותר והוא רשאי וזכאי לפרש את חוקי הרשות המחוקקת והתאמתם לחוקי היסוד של מדינת ישראל.
אלא שבית המשפט העליון הרחיק לכת בשלושה כיוונים מדאיגים. האחד, הוא לקח לעצמו חרויות לקבוע חוקים ולא רק לפרש חוקים והתאמתם לחוקי היסוד דהיינו, שם עצמו כרשות המחוקקת והשופטת כאחת (במונחי הדמוקרטיה נחשב הדבר לפשע מזעזע אמות הסיפין כנגד הציבור , המדינה והדמוקרטיה). הוא לקח לעצמו החרות בשם "זכויות אדם ואזרח" שאף אחד לא הקנה לו להתערב בעניני מוסר, מדיניות, ביטחון, כלכלה וכדומה. דהיינו, שוב בית המשפט העליון בפשטות וברגל גסה מחליף את תפקידה של הכנסת וממשלת ישראל כאחת וקובע כי הפירמידה השלטונית מתחילה בו ואילו שתי הרשויות האחרות, הלכה ולמעשה, כפופות לו. והשלישי והנורא מכל, בית המשפט העליון בפשטות בורש בבוז את חוקי הכנסת ושופט בהתאם למערכת ערכים משלו אשר לא הוסמך להם והנוגד את רצון וטובת האומה.
בכך יצר בית המשפט העליון מצב בלתי אפשרי של משילות. שהרי כל האחריות על מכשלות וקילקולים נופלת על כיתפי הכנסת והממשלה מאחר שהללו נימצאים תחת ביקורת ציבורית מתמדת, בעוד בית המשפט העליון המתערב בעבודתם ומשנה החלטותיהם, אינו נושא בכל אחריות או בפיקוח ציבורי ולו גם כקוצו של יוד. מאחר שנטל שלא כדין וחוק סמכויות וזכות המילה האחרונה בנושאים שאין לאנשיו-שופטי העליון- מושג ירוק בם למעלה מלכל אזרח החסר השכלה משפטית. דהיינו, בית המשפט פוסק באורח סופי שאינו ניתן לערעור ודיון ציבורי הכרחי בנושאים הרי גורל ועולם באורח אווילי, מטופש וחסר דעה. אין באמור כאן לרמוז על חוסר כשירות שופטי בית המשפט העליון מהפן המשפטי גרידא, זה הפן שאמורים להיות מושכלים ומשכילים בו ואכן כאלו הם.
בכך גם הופך בית המשפט העליון גם לממליך המלכים במדינת ישראל. אם לרצונו הרי יתיר הרסן השיפוטי עבור ממשלה התואמת את האג'נדה הפוליטית שלו ובכך יאותת לציבור כי ממשלה זו מקובלת עליו. ואם לרצונו, יערים תילי-תילים של מכשלות שיפוטיות ויקעקע החלטות ממשלה חיוניות כנגד אותה הממשלה אשר אידאולוגית אינה תואמת האג'נדה הטבועה בו ובכך מאותת לציבור כי ממשלה זו אינה מקובלת עליו, הינה כישלונית ומוטב להחליפה.
זאת אף זאת, כנסת ישראל עומדת לבחירה דמוקרטית מדי ארבע שנים (ולעיתים אף פחות) ועומדת לביקורת ציבורית שוטפת מדי יום ביומו באמצעות מערכות התקשורת וחובתם לחשוף מעשיהם והתנהלותם לאור השמש המחטא וכך נישמר עקרון האיזון והבלמים כלפי ניבחרי הציבור. לעומתם, חברי בית המשפט העליון – 15 במספר – בוחרים ומשכפלים עצמם מתוך עצמם, על ידי עצמם ואינם עומדים לביקורת, הם מעל כל ביקורת ואין עליהם מורא הציבור, שפיטתם וסיבותיה חסויות ברגיל והציבור אינו יודע דבר באשר למניעים שהובילו לפסק/גזר דין זה או אחר וכך אין לגביהם מעצורים ואיזונים זולת אלו שהם עצמם השיתו לכאורה על עצמם (אשר המאמין). דהיינו, את התנהלות בית המשפט העליון ניתן לסכם במשפט: "כוח משחית, כוח אבסולוטי משחית באורח אבסולוטי". ואכן לא לחינם נחשבים השופטים העליונים כספונים במגדל שן משפטי, רחוקים שנות אור מהציבור אותו אמורים הם לשפוט ולא בכדי שואף אמון הציבור בהם לעבר תחתית החבית.
אם הקורא עדיין לא השיג להיכן חותר המאמר הרי שכעת הזמן להבהיר זאת. על קצה המזלג נאמר כי חסרונו של גוף עליון, "אובייקטיבי באורח קיצוני", מוסד בוררות במהותו וכפוי לפי חוק אשר יפקח על שלושת הרשויות וינטר בארח קבוע, מדי יום, חודש ושנה את האיזון הקיים בין שלושת הרשויות. גוף זה יקבל מעמד חוקי משפטי ביצועי, ימליץ בפני כנסת ישראל על השינויים הנידרשים במדה ואי-מי מהרשויות חרג מסמכותו וניתץ את האיזון המתחייב לעומת שתי הרשויות האחרות. המלצות גוף זה תיצורנה תהליך אשר בסיומו ועם תמיכה מסיבית מצד חברי הכנסת, תושב הרשות הסוררת למקומה אם בטוב ואם ברע.
קיימים דיבורים רבים אודות הצורך בבית דין לחוקה במדינת ישראל ואכן אין ספק כי חסרונו של מוסד מעין זה מורגש וחיוני להקימו. אלא שבכך אין די.
אנו מכוונים להקמת מוסד גג כולל יותר אך מעמיק יותר, "המוסד לדמוקרטיה" (שם זמני), של מדינת ישראל אשר חלקו יהווה אותו גוף מנטר תהליכי הדמוקרטיה ואיזונה בין הרשויות וחלקו השני יהווה בית המשפט לחוקה אשר יעשה שימוש במסקנות שיופקו על ידי הגוף המנטר ויתן להן תוקף חוקי וחוקתי בהתאם לצורך.
הגוף המנטר, הבה ונשווה אותו למוסך מורשה לרכב המבצע לרכב הלקוח בדיקה תקופתית מחייבת, יכלול נציגי משפט, אקדמיה, פוליטקה, ציבור (שאינו קשור ישירות לפוליטיקה), נציגי שלושת הרשויות וחוצה להן. "המוסד לדמוקרטיה" המוצע יכלול מעבדות מחקר וחקירה המעסיק מדענים למדעי השלטון וחוקרים מקצועים אשר יביאו נתונים מוסמכים כלפי הגוף המרכזי של "המוסד לדמוקרטיה" אשר מטלתו תהיה לקבוע מדי רבעון שנתי את מצב האיזון, הבלמים ותקינותם באשר לשלושת הרשויות. כמו כן ימליץ "המוסד לדמוקרטיה" בפני כנסת ישראל אודות המהלכים עליה לנקוט בהם במדה וניתגלו בקיעים באיזון שבין הרשויות.
ניטורו של "המוסד לדמוקרטיה" לא יהיה קשיח לחלוטין וגמישות מסוימת תותר לעבודתו. למשל, במצב מלחמה, כאשר סמכויות יתר המוענקות לרשות המבצעת הינן מחויבות המציאות המלחמתית הקיומית, הרי "מדד האיזון והבלמים" ישונה בהתאם לקריטריונים מוסכמים על מנת לאפשר פעולה חופשית ומוצלחת יותר כלפי האויב. כמובן שהשינוי יהיה מוגבל בזמן והאיזון המושלם ישוב למלוך בכיפה עם תום מצב החרום.
וכך, במאמץ מתוזמר של שינוי שיטת הממשל מחד (אשר מאמר זה לא יעסוק בה מפאת קוצר היריעה), ובמקביל, חזרה לשפיות באשר למערכת הבלמים והאיזונים בממשל הישראלי מאידך-גוסא, כמתואר לעיל, קיים בכך סיכוי סביר לשינוי מהותי ביכולת המשילות של ממשלות ישראל והגופים המקבילים לה, הרשויות המחוקקת והשופטת.
תיקון נושא המשילות בישראל יקרין לחיוב על כל שיטחי חיינו, הכלכלים, החברתים, התרבוצים והקיומים.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
