נראה כי אני סותר את עצמי בצייני ש"התנגדות" הכרחית להתפתחות שלנו, מחד ומאידך אני טוען שיש להפסיק אותה. ובכן אין כאן כל סתירה! ההתנגדות קיימת ומופעלת לא רצונית, כמעט כחלק בלתי נפרד מהדרך בה החלק הפיזי שלנו פועל. פעם שהמציאות הובנה אין טעם עוד להמשיך להתנגד ומכאן ההמלצה להפסיק אותה.
לשם הבנת הדברים ראוי להבין עקרונות מסוימים:
ואולי דוגמת הנורה תקל על ההבנה, התנגדות יוצרת העצמה של אותו דבר שמתנגדים לו. בדומה נורה, אילו חוט הלהט לא היה בעל תכונות של נ?ג?ד (בחשמל ואלקטרוניקה קיימים שני מושגים קוטביים "ק?ב?ל" ו"נ?ג?ד", כל אחד מתפקד כשמו), הזרם העובר דרכו היה ממשיך בזרימתו ללא כל "תוצאה" אך מאחר והחוט הינו בעל תכונות של "נ?ג?ד" ובכך הוא יוצר התנגדות לזורם דרכו הרי שנוצרת ריאקציה אותה אנו רואים ומשתמשים בה להארה. בניגוד לדוגמא זו של הנורה בחיינו מציאות של "נ?ג?ד" יוצרת, אומנם, את ההעצמה אך היא אינה יוצרת את ההארה, משום שאנחנו לא מאירים כאשר אנחנו מתלהטים.
יהיה זה נכון יותר לשלב בתוך חיינו דווקא את תכונות ה"ק?ב?ל" כתחליף ל"נ?ג?ד". בעוד שנ?ג?ד משתמש באנרגיה החשמלית הזורמת דרכו ומתמיר אותה לאנרגיה תרמית (חום), "ק?ב?ל" מסוגל להכיל את האנרגיה הזו מבלי שהדבר ישפיע עליו. המ?ט?ע?ן שבו לאפס בכל רגע נתון וללא כל קשר למטען שבקטבים המחוברים אליו. משמעות הדבר פשוטה בסימבוליות שלה: בהתנהגות של "קבל" אנחנו יכולים לפרק את הקטבים על ידי ההכלה שלהם - מטען אפס. בעוד שבהתנהגות של "נגד" אנחנו משתמשים באנרגיית הקטבים, מתמירים אותה לאנרגיה אחרת ואף יוצרים בזבוז (חשמל מורכב מאש ואוויר ואילו חום הינו רק אש, מכאן שיסוד האוויר - הבנה - הולכת לאיבוד בהתמרה ואנחנו נשארים עם יסוד האש שמתבטא בתגובה חסרת הבנה).
ניתן בנקל לראות זאת בתהליכים הנוגעים לבריאות: כאשר מתפתחת הפרעה (מחלה) הסימפטום הראשון שיופיע יהיה חום - אנרגיה תרמית שהותמרה בתהליך של התנגדות. כלומר, כאשר מופיעה הפרעה והגוף מפעיל נוגדנים, מיד מופיע חום, וככל שההתנגדות גדולה יותר עולה החום. זו הסיבה שחום מעיד על "מלחמה" של הגוף בהפרעה או במילים אחרות בפעולתה של מערכת החיסון. אך בעוד שהתנגדות להפרעה היא פעולה טבעית של הגוף כחלק בלתי נפרד ממערכת החיסון שלו, הרי שהתנגדות לתהליכים אינה פעולה טבעית אלא פעולה הנובעת מפחד והתגוננות, אי שביעות רצון, חוסר סיפוק ובעיקר כתוצאה מחוסר הבנה.
חוסר ההבנה מצוי דווקא בנקודה הבסיסית הפשוטה שאין דבר אשר פועל נגדנו, כל מה שמתקיים או נעדר נובע אך ורק למעננו. גם "סתירה" / משבר / קושי בצורותיו השונות נועד עבורנו ומאחר וכך אין כל רציונאליות בהתנגדות למשהו שמלכתחילה נועד עבורנו, גם אם איננו מבינים את סיבתו המדויקת או את התכלית שבו, עצם היותו למען ולא נגד מהווה סיבה מצוינת לקבל במקום להתנגד.
לתהליכים אלה של התנגדות בחיי היומיום שלנו יש אין ספור דוגמאות וכולם טובות וענייניות אך הכי בולטות הן התגובות שלנו (התנגדויות) במצבים של מחלה ובמיוחד כאשר מדובר במחלה קשה. הדבר הראשון שאנו עושים הוא לפתוח במלחמה בכל החזיתות במחלה עצמה. הפרדוקס הוא פשוט: דמיינו לעצמכם ששליח מביא לכם מכתב שבו אתם נדרשים לשלם קנס כלשהו, וכתרעומת אתם הורגים במכות את השליח, האם הקנס יתבטל? האם הוא יעלם? בסך הכל הרגתם את השליח. ההקבלה היא זהה, גם אם ננצח את המחלה ונדביר אותה, בסך הכל "הרגנו את השליח" הודעתו תמשיך להתקיים גם אחרי מותו ויש להניח כי שליח אחר יבוא במקומו. אז במקום לצאת למלחמת חורמה במחלה, ראוי להבין את הגלום באמתחתה ושם לטפל בהתאם. להבין את הגלום באמתחתה משמעו לקבל את קיומה, ועד כמה שהדבר ישמע מוזר אף לברך על כך. תכליתה של מחלה אינו שונה מהופעת רמזור בצומת שהשילוט בו לא מנע תאונות. הרמזור כבר אינו משאיר מקום לבחירה ואחריות אלא "מכתיב" את סדר התנועה.
למחלה קדם שילוט שהיו בו גם בחירה וגם אחריות, אך מאחר והבחירה לא לוותה באחריות הגיעה המחלה שמכתיבה את הבחירות הבאות ומאלצת את האחריות. היא כבר "שליח אלים". גם כאן אנחנו יכולים להתנהג כ"קבל" או כ"נגד", אם לא ברור עדיין אז לא התנהגות "הנגד" היא זו שתביא את ההחלמה אלא דווקא התנהגות ה"קבל". כי ב"קבל" יש את שמירת האנרגיה ולא את הבזבוז שבהתמרה בעוד שב"נגד" יש שימוש באנרגיה, התמרתו ובזבוזו. ראוי להבין כי השימוש הוא באנרגיה הזורמת, כלומר אנחנו משתמשים באנרגיה של המחלה ומעצימים אותה על ידי ההתמרה שלה לתדר שמניע אותנו - אש. בעצם ההכלה של האנרגיה ב"קבל" איננו משתמשים בה והיא אינה משפיע עלינו - מטען אפס - ומכאן שהיא אינה מניעה אותנו.
אומנם הדוגמאות שהשתמשתי בהם כאן נוגעות לתחום הבריאות אך למעשה הדבר זהה בכל תחומי החיים ובכל מציאות שבה אנו נוהגים כ"נגד" ובכך אנחנו משתמשים באנרגיה שאנחנו מתנגדים לה ומתמירים אותה לאנרגיה שמניעה אותנו. אם, לדוגמא, אני חווה מציאות של חוסר עבודה ואני נוהג כ"נגד" אני הופך את האנרגיה הזו לאנרגיה שמניע אותי ואני משתמש בה. כלומר אני מונע על ידי החוסר ובעצם השימוש בה אני גם מעצים אותה. אם אנהג כ"קבל" אוכל להכיל אותה מבלי שהדבר יניע אותי ומבלי שאעצים את זה, להפך בעצם ההכלה זה יהפוך ל"מטען אפס" כלומר המציאות הזו תתפוגג מעצמה על ציר של זמן.
אם ניקח לשם הדוגמא את המציאות הקיימת בפרשת איראן הרי שנוכל להבחין כי בעצם ההתנגדות שלנו לניסיונות שלהם לייצר נשק גרעיני אנחנו משרתים ומעצימים את עצם שורש הרעיון. נשק גרעיני תכליתו הרתעה, הפחדה וגם השמדה. אך כהרתעה המטרה כבר הושגה בעצם ההתנגדות שלנו, אילו בחרנו להתעלם / לקבל את התהליך ולא להגיב אליו בהתנגדות היינו מעקרים "מטען אפס" את עצם ההרתעה וההפחדה. היינו מחזירים את הכדור למגר שלהם ומעמידים בפניהם את שאלת האיום וההפחדה מתוך הבנה כי האמצעי הזה כבר קיים אצל אחרים ותוצאתו ברורה לכולם. כאשר בורחים מכלב נובח מעבירים לו מסר שפוחדים ממנו, ואילו כאשר עומדים מולו מראים לו שנביחתו אינה יותר מנביחה חסרת תכלית. כל בר-דעת יודע שכלבים נושכים אינם נובחים ולהפך.
לסיכום: התנהגות של "נגד" הנובעת מתגובתיות אוטומטית, כמעט, אינה הבחירה הנכונה להתמודדות במצבים השונים בחיי האדם. לא רק שהיא אינה מביאה למזור אלא היא אף מעצימה את הבעיה, רותמת אותנו אל הבעיה והופכת להיות המניע שלנו. התנהגות של "קבל" - לא של השלמה, ויתור, הסכמה, אין ברירה... - אלא של קבלה מעקרת את הבעיה מתוך עצמה מבלי ליצור השפעה עלינו. מתוך מצב זה, של קבלה אפשר לבחור את השינוי בדרך של פעולה או של הבנה שתמנע את הישנות הבעיה בעתיד.
באהבה רבה
רובי
