הכנת שיעורים - לא העסק שלך, בהכרח 

איך זה שלכולם ברור שמדובר במצב שבו מערכת החינוך מתקשה בהקניית הרגלי לימוד ואשר לא תמיד ברור  מדוע חשוב לתת שיעורי בית, ואם חשוב, אז איך וכמה שיעורים לתת, ואם האיך והכמה ברור, אז כיצד לרתום ולעודד את הילדים להכין אותם? ואז, האמא והאבא, או אתם, לצורך העניין, מוצאים עצמכם, מבלי שחלמתם על כך מעולם, עסוקים במטלה חסרת תוחלת, לפקח על הילדים שלכם ולדאוג שיכינו שיעורי בית, ואם הם לא יכינו עצמאית תחת הפיקוח והשיטור מורט העצבים שלכם, אתם תפנו את שעות הפנאי המועטות שיש לכם, ותנברו בספרים ומחברות ובתוך התאים האפורים שלכם, כדי לעזור לילד הזה שלכם לעשות מה? להכין את השיעורים? למי - למורה.

ובאים אלי הורים המבקשים עצה, מגייסים את כל שורות המחץ האפשריות כדי להסביר לי עד כמה הם מיואשים, אבל הם לגמרי נחושים שהילד יכין שיעורים" כי המורה כבר קראה להם זו הפעם השלישית ברציפות לשיחת ארבע עיניים. ואני, לא מתפשרת על עמדתי : "שלא ישתפו פעולה עם רצונו של ביה"ס להפכם לשוטרים של הילדים שלהם". וכך נמשכות הפגישות שבוע אחר שבוע, אני מנחה אותם כיצד להסביר למורה את הגישה שאומרת ששיעורים הם לחלוטין באחריות הילד וביה"ס, ומנגד ההורים חוזרים עוד יותר מגויסים לטובת המורה. אני שמה לב כיצד הם הופכים למשת"פים נאמנים, תוך שהם מדקלמים את מנטרת המורה המסכנה: "אבל יש לה 39 (ממש כך זה המספר שנקבו לי היום) תלמידים, והיא גם העירה לו כמה פעמים" ואני מקשה: "אז, שאלת את המורה מה היא מציעה?" אמא: "היא מציעה שנפקח יותר ונדאג שיכין שיעורים" אני: "ויש לך מושג מה את אמורה לעשות מחר, כלומר, מה זה אומר? המורה אמרה לך מה?" אמא: "אני אמורה לדעת לא?" אני: "ואת יודעת?" אמא: "בשביל זה אני באה אלייך"

זהו זה. שורת המחץ שמבהילה כל מומחה. באו אליך, רוצים עיצה, ולך אין עצה מעשית. לעומת זאת, יש לך צורת התבוננות שאתה מאמין שתעצים את ההורים, תקל עליהם, תיטול קורה מבין עיניהם, כך שבטווח הארוך יזכו לגדל ילד שלוקח אחריות על עצמו. לא פשוט. אבל אני מתעקשת. אז מצאתי לעצמי שיטה, ככה ביני ובין ההורים שמגיעים אלי.

עיקרי השיטה: אני אתן לכם כלים מעשיים לשיטור ופיקוח, אתם תנסו את הכלים הללו בעקביות כמה שתחליטו. אם ילך, נהדר, ואם לא, כשתרימו ידיים, אני אעזור לכם להתמודד באופן שבאמת ילמד את הילד שלכם לקחת אחריות על המטלות שלו. ויש עוד תנאי: שאם הילד שלכם בסופו של תהליך, לא לוקח אחריות על השיעורים שלו אבל על דברים אחרים כן, יש להניח שהוא הגיע למסקנה שזה - כלומר השיעורים -לא חשובים לו כל כך. ובכל מקרה, מה שחשוב יותר מכל הוא שתלמדו להמיר פיקוח ושיטור, בהתעניינות, ליווי ועידוד. כי לזה הילדים עורגים. ולא, אם אתם מקשים ותוהים,  פיקוח לא קשור בגבולות. ממש לא.