עיוורת יקרה שלנו 

עיוורת יקרה שלנו

את העיוורת שלנו, החתולה האפורה אני זוכרת מאז ומתמיד איתי, ואח"כ גם עם לאריסה שכנתי "לענייני חתולים". מאז ש"אכישהו" בדרך עלומת שם נחתה אצלנו בצורה מסתורית, מעוקרת, גם כשהייתה צעירה כל כך, הייתה ראייתה לקויה ביותר, עד שבמשך הזמן הפסיקה לראות כלל.
אף אחד לא ראה ושמע איך פתאום יום אחד היא צצה, ברור שזה לא במקרה, אך לא מדוע מי שטרח לעקרה לא ניתח את העיניים, כי אני מאמינה שאז עוד היה ניתן יותר לעזור.

מאז שנולדה וחייתה ברחוב, ראו והרגישו זאת, וככזו הכרתי אותה.
כשניסו לקחת אותה על הידיים זה היה בלתי אפשרי, כנראה בשל ראייתה הלקויה היא התקרבה ואפשרה לגעת בה לאנשים מעטים מאד, גם אם ואחרי שהכירה אותם היטב. שניים, ובהמשך שלושה, אני אחד מהם. את קולי היא הכירה ואת צעדי, לא יכולתי לחמוק ממנה, והיא הייתה מחכה לי ואח"כ גם ללאריסה בשעות ההאכלה הקבועות, בצד, בשקט, לא עם כולם.
זה היה לא להאמין לפני קרוב לחמש עשרה שנה.

תמיד התפלאתי כיצד היא מסתדרת, איך זוכרת את מקומות המסתור במזג אויר סוער, וכד'. תמיד חששתי קודם כל לה. היא למדה להכיר את הסביבה היטב, והשכילה להישאר בה ורק בה. פעם כשהלכה אחרי ויצאה מהתחום שלה כל כך דאגתי לה שהפסקתי את הטיול לכלבים שלי והחזרתי אותה.

במשך הזמן זכו חתולי השכונה למנת רחמים והתחשבות גדולים יותר אפילו ממי שממש אינו אוהב חתולים – בזכותה, כי תמיד הייתי אומרת היזהרו כשאתם עוברים, נוסעים, יש כאן חתולה עיוורת, אסור לפגוע בה. אנשים שלא תמיד הבדילו מי ומה ובכלל לא שמו לב שהיא אינה רואה (איך אפשר?) נזהרו יותר כך לגבי כולם.

כשפגשתי בה תמיד נזכרתי באמונה הגורסת שלחתולים שבע נפשות. היושב במרומים יודע היטב למי לתת אותן, והחתול אכן זקוק להן, במיוחד חתול פ"ז, (פח זבל, רחוב) ובמיוחד חתולה כזו.
היא הייתה יחסית בריאה מכולן, והסברה שלי שזה כיון שהייתה עיוורת, חששה ולא התקרבה או שיחקה עם חתולים אחרים, לכן נדבקה פחות במחלות, והזדקנה בכבוד שנים רבות.

לפני כמה ימים שמנו לב שהיא מפסיקה לאכול, אך כיון שהיו לה תקופות כאלה בעבר, המשכנו לפנק אותה באוכל שהיא אוהבת, לדאוג לה בתשומת לב כתמיד, שכן אותה היה צריך להאכיל לחוד, היא לא יכלה לאכול עצמאית כי לא ראתה, וחתולים לא היו מניחים לה. לכן פחדה ולא יכלה להתגונן מהם, ועזבה להם את האוכל, ומעולם לא נלחמה עליו.

כנראה שנדבקה במחלת החניכיים האיומה של החתולים שחשוכת מרפא, מכלי השתייה המשותפים . מחלה שבשלב מאוחר שלה, לקראת הסוף, מפסיקים לגמרי לאכול ולשתות כי אינם יכולים.

בדיעבד הבנו שביומיים האחרונים היא לא סתם ישבה שם על הדשא ללא תנועה ורצון לאכול, ללא שהיא נענית לבוא אלינו גם כשקראנו לה - היא פשוט באה להיפרד, לכן שהתה שם יומיים באופן קצת חריג.

החלטנו לתת לה את הכבוד וההתחשבות הראויים. לא הזזנו אותה ממקומה, לא לקחנו לרופא (אנו מכירים את המחלה ויודעים שסיכוי ומרפא כבר אין). היא מרגישה הרי בטוחה בסביבה הקטנה מאד של השכונה שלנו, מעולם לא יצאה ממנה, למה לנו שהזמן האחרון שלה אתנו יצער וילחיץ אותה לחינם? לא רצינו לתת לה ללכת ככה....

חיפשתי אותה במשך יומיים אח"כ ולא מצאתי, שיערתי שהלכה להתבודד כדרכם של חתולים לקראת הסוף. הבנתי שנגמר עבורה סטוק הנשמות שמוקצות לחתולים (7), והיא אכן ניצלה את כולן היטב, ושכוכבה כבר אינו מנצנץ בשמי מרום.
בסופו של דבר עדכנה אותי השכנה לאריסה שמצאה אותה בסמוך, ונתנה לה כבוד אחרון.

מאז שהלכת עיוורת שלנו, אני ממשיכה להאכיל ולדאוג לחתולים, אך ללא להט מחויבות כקודם, כשהיית אתנו, וקשה לי לראות את כל החבורה הזו מקדמת את פניי כשאת לא שם.
כל כך הרבה שנים היית אתנו, נדמה לי שמשהו כמו 15 שזה שיא גינס לחתול פ"ז ועוד עיוור. עצוב לי שאף אחד מהשכנים לא הרגיש בחסרונך, לא הבדיל בינך לבין השאר, ולא ידע שאת עיוורת עד שלא אמרנו לו.
יש מי שהכירו אותך, והיטב, אהבוך, שמרגישים בחסרונך, הם אינם הרבה, אבל בהחלט יש.
מקווה שאת לא סובלת יותר, ושתעזרי לנו להשגיח על בני מינך מלמעלה.
יהי זכרך ברוך, אהבנו אותך ותמיד נאהב, גם אם אינך כאן יותר.
זה לא אותו דבר בלעדייך.

תמונות שלי אתך אין לי לצערי, הרי תמיד אני גם עם הכלבים וקשה הכל ביחד, אבל ללאריסה יש, קחי אותה אתך למעלה, זכרי אותנו לטובה בגן העדן של החתולים.

העיוורת שלנו היא החתולה האפורה בשורה התחתונה באמצע

עלה במקור בבלוג שלי כאן