יום ירושלים 

יום ירושלים: על אבנים, על קדושה ועל תקווה / מוטי לקסמן, אייר תשע"ב

יום ירושלים.

"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.

"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.

יבואו לזכור, להזכיר.

בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.

לפני ארבעים ושלוש שנים מלחמה הייתה , שישה ימים.

ניצחון גדול.

נפלו רבים.

העיר ירושלים "העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה" [א], שוחררה, החומה אשר "בליבה" הוסרה.

ירושלים אוחדה.

ירושלים מאוחדת?

איך יודעים מה מאוחד?

ירושלים עיר הינה. גם תל-אביב, היא עיר. ואפילו כפר סבא.

בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.

בתל אביב, גם בכפר סבא.

ובכלל לעיר יש לב?

גם בתל אביב יש לב, "לב דיזנגוף" ויש קולנוע לב.

לכל עיר יש לב אחר?

רגע, תאמרו, מה איתך, הלא בכפר סבא גם בתל אביב אומר החתן, לפני שבירת הכוס, "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני" [ב].

ובירושלים אומר החתן פסוק שונה?

האם הוא אומר, למשל,"אם אשכחך תל אביב או כפר סבא תשכח ימיני"???

נו, באמת איזו שאלה!?

הרי רק לירושלים יש יום ירושלים, ו"אלפי דורות חלמתי עלייך, / לראות, לזכות, באור פנייך! [ג]"

על מה החלום? לאיזה אור כמהים?

"מקדש, מלך, עיר מלוכה" [ד].

אבנים

היום אין מלך גם לא מקדש, אבל יש הממשיכים לחלום, "בירושלים ישנו / איש לגמרי לא צעיר, / שבנה הרבה בתים / בכל פינות העיר. // הוא מכיר כל סמטה, / כל רחוב ושכונה, הוא בונה את העיר / כבר שבעים שנה.  // והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה, / יניח למקדש את אבן הפינה" [ה].

ויש שאינם בנאים, אבל להזדהות מלאה שואפים, "עם כל אבן מתגוללת שימוני בפרצה / וחזקוני במקבות, [...] מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני ירושלים, / ומה אשרתי בהתקשר עצמותי עם החומה, [...] קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים / וטוחו עלי טיח, / ומחומת הקיר ירננו עצמותי הכלים / לקראת המשיח"[ו].

אבן, אבנים.

מצד אחד, יש בירושלים "תרדמת אילן ואבן" [ז].
ומצד שני, המעיד על עצמו "איש ירושלים אני" [ח].  טוען, "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת, יש בה רשת עצבים".

האם אבן ירושלמית מסוגלת לכאוב מכיוון ש "יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם" [י]?
ויש המבהירים, אבן הירושלמית נצחית היא, "אבן זו לעולם אינה נפגמת ואינה מתבלית. דורות חולפים עליה, גווניה המחוספסים מתכהים קמעה, והיא עודנה נשארת במלוא חיוניותה, כאילו אוצרת בתוכה את אור קרני שמש הקיץ הלוהטת ואת רעננות הקור והגשם"[יא].

אם כן, האם האבנים הנצחיות, המסוגלות לכאוב ושהן בעלות לב אדם, אוחדו לפני ארבעים ושלוש שנים?

כעת האבנים מאוחדות?

האם האחדות הנחגגת ברוב המון ביום ירושלים היא אחדות האבן???

רגע,

"אבנים עפות מכל רוח / ולכל הרוחות. זורקים אבנים, / [...] האחד על השני [...] היש עוד בארץ אבן שלא זרקו אותה / ולא בנו בה [...] ולא זעקה מקיר ולא מאסו בה. הבונים" [יב].

אז אולי האחדות הנחגגת היא אחדות זרוקה או אולי היא אחדות נזרקת?

ובכל זאת האם נוכל לומר שאחדות הוא התואר המשקף את ירושלים???

אתנחתא.

קדושה

לא על תל אביב, וודאי גם לא על כפר סבא, מתאים להחיל את התואר, קדושה.

בירושלים, כך נראה העניין מתבקש.

ראשית, ירושלים נתפסת כעיר תורה, "ב. ישב לו [...] והיה בוכה אמר לו אביו, [...] ולמה אתה בוכה? אמר לו, איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה.

ג. [...] נגלה עליו אליהו זכור לטוב אמר לו, בן הורקנוס [...] אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לך לירושלם" [יג].

ומה הטעם לעבור לירושלים כמקום לימוד תורה מומלץ ומועדף?

הרי "כל מי שהוא מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל לפני כיסא הכבוד, ששער השמים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע תפילה" [יד].

ואם התפילה זורמת ישר לכיסא הכבוד, מובן הוא שלימוד תורה בירושלים הוא מועדף.

מדרש זה משקף גם עניין חשוב נוסף.

מקום שמוגדר כשער השמים, וודאי קדושה יש בו, לא כן [טו]?

אכן, קדושת ירושלים מנוסחת במקומות רבים, למשל, "כל ארץ ישראל היא משכני עליון, והמקודש שבה היא ירושלים" [טז]; "ירושלים עיר הקדש" [יז]; "העיר היא ירושלים, וקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל" [יח]; "ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו" [יט].

לא רק קדושה יש בירושלים, היא גם מקור לשלום, "אמר רבי יהושע בן לוי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" [כ].

ויש שלום בעיר, יש שלום בארץ???

אתנחתא נוספת.

ירושלים במקרא

ממתי מקושרת קדושה לירושלים?

הבה נעיין במקרא.

האזכור הראשון לירושלים מתקשר לאברהם, "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל" [כא].

קדושת מקום מתוארת כאן? לא, אבל יש אפשר להבין כאן תיאור של אמונה משותפת, בנועם לב.

בעת מסע כיבושי יהושע את ארץ כנען, יוזם "אדני צדק מלך ירושלם" קואליציה של חמישה מלכים [כב] להתקיף את גבעון, שאזרחיה הצטרפו למחנה יהושע, תוך כדי העמדת פנים.

צבא ישראל, בפיקודו של יהושע, מכניע את חמשת המלכים, אפילו באכזריות, והם נתלים [כג].

האם תבוסת מלך ירושלים מחילה את ריבונות יהושע על העיר?

לא בתקופה מאוחרת יותר, במעשה פילגש בגבעה מובהר, "ויקם וילך ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם ועמו צמד חמורים חבושים ופילגשו עמו. הם עם יבוס והיום רד מאד ויאמר הנער אל אדניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה. ויאמר אליו אדניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל".

במלים אחרות ירושלים עדיין עיר נוכרית.

רק דויד "משחרר" את ירושלים. אמנם, דויד מגיע עוד לפני כן לירושלים [כה], אבל מושבו בה נקבע רק לאחר המלכתו, "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ [...] וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד [...] וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה. וילך דוד הלוך וגדול וה' אלהי צבאות עמו" [כו].

קדושה בירושלים עדיין אין.

רק שלמה, בן דויד ובת שבע, מקים את בית המקדש הראשון ויוצר את קשר הראשון בין ירושלים לקדושה, "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה'" [כז].

לתשומת לבך, "כסף, זהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה'"...

בכל-אופן, שלמה, בטקס רב רושם, מייסד את קדושת המשכן, "אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם להעלות את ארון ברית יקוק מעיר דוד היא ציון [...] בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי. ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון [...] ויבאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים [...] ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה' [...] מלא כבוד ה' את בית ה'" [כח].

בית המקדש הוקם, הקדושה, קדושת ירושלים נוסדה, ושלמה מצהיר ברוב עם, "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים אין עוד. והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו ללכת בחקיו ולשמר מצותיו כיום הזה" [כט].

והנה, שלמה המלך הגדול, בונה בית המקדש, מבסס קדושת המקום, מצהיר האמונים לה', אינו הולך בקודש, אינו הולך בדרכי ה'.

"ויאהב שלמה את ה' [...] וילך המלך גבענה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא" [ל].

וגם בעיני האלוהים אין זה נראה, "וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים ואחרי מלכם שקץ עמנים. ויעש שלמה הרע בעיני ה' [...] אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלם ולמלך שקץ בני עמון. [...] ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים. וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא שמר את אשר צוה ה'" [לא].

בניין בית המקדש, אבני הבנייה לא מנעו...

ירושלים, אבנים, קדושה

"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.

"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.

יבואו לזכור, להזכיר.

בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.

מה לזכור ומה להזכיר?

בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.

יש גם, תתפלאו אולי לשמוע, יש גם בני אדם בירושלים.

יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים...

יש קדושה בירושלים.

מהי הקדושה הזורחת בירושלים העיר החבוקה ב"אוויר הרים צלול כיין, וריח ארנים" [לב]?

קדושת מקום, קדושת בית המקדש.

זו קדושה של אבנים!!!

איני נגד קדושה, אדם צריך קדושה.

בני אדם, חברה, צריכים מוקדי קודש כדי לקבל שאר-רוח, כדי להאיר את החולין המעייף, כדי לערוג למצב טוב יותר, כדי להאמין במציאות עולם וחיים טובה יותר.

קדושת אבנים בלבד אין בכוחה להצמיח ולהפריח זאת.

רק קדושת האדם, רק קדושת חיי האדם, הם הבסיס לחיים של בני אדם כבני אדם.

אז שלום יהיה, גם חברות אמת בין בני אנוש, בירושלים, בתל אביב והאמינו גם בכפר סבא...

הארות ומראה מקום

א. נעמי שמר, ירושלים של זהב.

ב. תהלים קלז, ה.

ג. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.

ד. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.

ה. יורם טהר-לב, על כפיו יביא.

ו. יהודה קרני, שימוני בפרצה.

ז. נעמי שמר, ירושלים של זהב.

ח. יהודה עמיחי, ירושלים עיר ערש.

ט. ציטוט מפורסם משיר של יהודה עמיחי, לא מצאתי את המקור; אם ידוע לך, אשמח להשלים.

י. יוסי גמזו, הכותל.

יא. יהודה האזרחי, ירושלים אשר בחרתי, עמ' 282-281, על פי http://noar.education.gov.il

יב. יהודה עמיחי, "שיר זמני", גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, עמ' 139?140.

יג. פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק א.

יד. מדרש שוחר טוב, צא, בתוך גלעד בן-שך, אמנון שילוני (לקטו וערכו), לכל אחד ירושלים, עמ' 39.

טו. לתשומת לבך,נאמר "כל מי שהוא מתפלל בירושלים", האם ה"כל" חל גם על מוסלמי וגם על נוצרי?

טז. רד"ק לתהלים מו, ה.

יז. מצודת דוד לישעיהו מח, ב.

יח. תורה תמימה הערות לשמות כה,  הערה י.

יט. בבלי, ברכות מד, א.

כ. ירושלמי, חגיגה ג,  עט, ד /ה"ו. האמנם "כל ישראל חברים" הוא האפיון המתאים לתושבי ירושלים בהווה, גם בעבר???

כא. בראשית יד, יח?כ.

כב. "חמשת מלכי האמרי מלך ירושלם מלך חברון מלך ירמות מלך לכיש מלך עגלון" (יהושע י, ה).

כג. יהושע י, כב?כו.

כד. שופטים יט, י?יב., המשך הסיפור מורה שדווקא בגבעון, ישוב עם בני ישראל, נעשית נבלה, אבל זה נושא לדיון אחר.

כה. "ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם ואת כליו שם באהלו" (שמואל א יז, נד), לאמיתו של דבר, עניין תמוה, אבל, שוב, לא בכך אנו דנים.

כו. שמואל ב ה, ה?י.

כז. מלכים א ז, נא.

כח. מלכים א ח, א [...] י.

כט. מלכים א ח, ס?סא.

ל. מלכים א ג, ג?ד.

לא. מלכים א יא, ה? י.

לב. נעמי שמר, ירושלים של זהב.