המהות הראויה של תפקיד נשיא בית המשפט העליון בישראל 

במדינות מתוקנות רבות מקובל שתפקידו של נשיא בית המשפט העליון הוא לנהל את בית המשפט העליון. בישראל בנוסף לכך נקבע לנשיא בית המשפט העליון מעמד מיוחד של ראש המערכת השיפוטית ( עם סמכויות מיוחדות ). המערכת השיפוטית בישראל מתנהלת בנפרד ממשרד המשפטים. אף אחד משרי המשפטים לא התערב בהתנהלות מערכת השפיטה, ובכך נתנו הסכמתם בשתיקה להתנהלות עצמית לארגון זה כאשר ראשיו רוצים קיום המערכת הזאת כרשות שיפוטית עצמאית. עד היום לא נראה שהנשיאים הגדירו את מהות התפקיד של ראש המערכת השיפוטית, ולא הסיקו את המסקנות המתחייבות ממעמד זה. עדיין הנשיא מצטייר כשופט (שנותן את הטון בדיוני בית המשפט העליון ובפסקי הדין שלו), וגם נבחר לתפקידו בועדה למינוי שופטים כאילו הוא אמור להיות שופט. הנשיאים תרגמו את ההבנה הזאת למעשים בכך שהקדישו את רוב זמנם לשיפוט וניהול בית המשפט העליון. בהמשך נבחן מה ראוי שיעשה מי שעומד בראש המערכת השיפוטית.

המערכת השיפוטית היא מערכת ארגונית גדולים של אלפי אנשים. היא אמורה לתת שירותי משפט ללקוחותיה, ובכך היא מהווה רשות שלטונית מבצעת כמו למשל משרד הבריאות. הלקוחות לשירותי מערכת השפיטה הם המדינה ( באמצעות הפרקליטות, המשטרה וכו' ), האזרחים המתדיינים בבית המשפט, עורכי הדין של המתדיינים וגם הציבור הרחב. לכולם צריך לספק את השירות לא רק על פי החוק אלא גם בהגינות וביעילות ( משך הזמן הנדרש למתן השירות, העלויות הכספיות הנצרכות על ידי הארגון וכו' ) – מצב שאינו קיים היום. בשנים האחרונות עלה בסקרי דעת קהל שונים כי יש ירידה באימון הציבור במערכת הזאת. תהליך כזה קורה כאשר השירותים המתקבלים מהמערכת אינם ברמה המצופה על ידי הציבור. ראשי המערכת משוכנעים שיש בישראל מערכת מצוינת ומציינים להמחשה שפסקי הדין שלה מלאים בחידושים שמעניינים את כל העולם. דא עקא לציבור יש הרבה טענות על השירות, שרובן עניני התנהלות (אשר נציבות התלונות של הציבור על השופטים מנועה על פי חוק מלטפל בהן ). להלן כמה דוגמאות:

 1. כשלים תפקודיים: משך הדיונים בישראל ארוך מדי, פסקי דין רבים מדי מושהים, השופטים לוחצים על הצדדים לארגון פשרות, בתי המשפט מקבלים יותר מדי עיסקאות טיעון ומעבירים את משימת השיפוט לפרקליטות, ענשים שנראים לציבור שלא לפי קריטריון אחיד וכו'.

2. כשלים ערכיים: כאשר השופט בשטח ממנה אדם בשכר מטעם בית המשפט ( מומחה, כונס נכסים אפוטרופוס וכו' ) הוא ממנה את פלוני כאשר המינוי נעשה בצורה שרירותית ללא כל קריטריון מי בכלל זכאי להתמנות לתפקיד כזה. התנהלות כזאת מזכירה יותר את המשטר העותומני מאשר מדינה דמוקרטית במאה ה-21. גם מלחמת השופטים במשוב השופטים של עורכי הדין מדיפה ריח רע. על פי הנורמות החברתיות כיום לא מקובל שנותן שירות ילחם בלקוחותיו וימנע מהם לחוות דעתם על השירות שהם מקבלים. יתר על כן שיטוט מהיר באינטרנט מעלה שבארצות הברית מקובלים משובים כאלה והם זוכים שם ליחס חיובי מצד כולם ( כולל שופטים ). בזמן הקמת בית המשפט לענינים כלכליים כתבה התנועה לאיכות השלטון מכתב לנשיאה דורית בייניש ובקשה כי המינויים לבית משפט זה ייעשו על פי אמות מידה מקובלות ( ועדה ששוקלת את התאמת המועמדים לתפקיד ). אוי לה למדינה שנשיא בית המשפט העליון שלה צריך לקבל בקשות כאלה כי הוא אינו מתנהל על פי אמות מידה מקובלות.

 לכשלים במערכת השפיטה יש הרבה מן המשותף: כמעט כל הכשלים החלו לפני הרבה שנים, לא טופלו במהלך השנים, ועקב כך בחלק מהם הגיע הענין לידי פיצוץ צבורי. אף אחד מהם לא נוצר רק בגלל טעות של עובד של המערכת אלא בשל בעיה היוצרת תקלות חוזרות ונשנות בתפקוד מערכת השפיטה ( תקלת שורש ), ולכן לכולם אחראי נשיא בית המשפט העליון בלבד. נשיא בית המשפט העליון רוצה שהמערכת הממשלתית לא תתערב בהתנהלות מערכת השפיטה אבל הוא אינו מתנהל כראש רשות שיפוטית, הוא אינו מקדיש את מירב זמנו לטיפול בעניני המערכת  ואינו נמדד כמו כל ראש רשות על פי הצלחתו לשפר את התנהלות המערכת ואת השירות שהיא נותנת לציבור. דוגמא להתנהלות ארגונית נכונה ניתן לקחת מהמקרה של מנהל בית חולים גדול. האדם העומד בראשו ( לרוב רופא ) מתקבל לתפקידו רק לאחר שעבר לימודים ( די ארוכים ) במינהל רפואי ציבורי, אבל אינו עוסק כלל ברפואה אלא רק בניהול מוסד רפואי.

עולה מכך שנשיאי בית המשפט העליון כבר שנים רבות אינם מיישמים את אחריותם להתנהלות מערכת השפיטה הלכה למעשה. הנשיאה דורית בייניש היתה הראשונה שהכירה בפומבי בכך שהשירות הניתן במערכת השפיטה אינו תואם את הציפיות אפילו שלה, וניסתה לשפר אותו. תוצאות בשטח מפעילותה בענין זה עדיין לא מורגשות.

 כדי להעלות את מערכת השפיטה על דרך המלך יש לבצע את הדברים הבאים:

1. להגדיר למערכת חזון ( = לאן רוצים שהמערכת תגיע )

2. להגדיר את כל הליקויים כיום ( = המצב הנוכחי ). כדי להגיע לרשימה כזאת יש להקים מערך בקרה על תפקוד המערכת שאינו קיים כיום. בגופים רבים בעולם משוב הלקוחות והעובדים נחשב למערך הבקרה היעיל ביותר לאיתור בעיות בארגון.

3. להכין תכנית עבודה לסגירת הפערים כאשר לוקחים בחשבון את חשיבות הליקויים ואת מידת המשאבים העומדים לרשות העומד בראש המערכת.

הליך כזה נעשה בכל משרדי הממשלה כבר למעלה משנתיים (בגופים עסקיים אין מקום למנהל שאינו הולך בדרך זאת ). מערכת השפיטה נותרה כמו בתקופה של מחצית המאה הקודמת. הגיע הזמן שנשיא בית המשפט העליון יגדיר בצורה ברורה את המשמעות לתפקודו האישי כאחריותו הבלעדית להתנהלות מערכת השפיטה. הוא אינו צריך לעסוק בשיפוט אלא בניהול המערכת, ממש כאילו הוא ראש רשות שיפוטית. דוגמא לתוצאות ההתעלמות מאחריות זאת אפשר למצוא בדוח מבקר המדינה על התנהלות המערכת בפרויקט פיתוח מערכת המיחשוב לבתי המשפט ( הזנחת אחריות ניהולית ).

המפתח לפעילות הנדרשת מצד הנשיא הוא פשוט מאוד: הוא צריך לעסוק רק בדברים שאף אחד אינו יכול לעסוק חוץ ממנו ( למען זאת הוא התמנה להיות ראש המערכת ). למשל בשיפוט הוא צריך לא לעסוק ( חוץ מאשר יוצאים מן הכלל ) כי שופטים ימצאו גם אם הוא לא ישפוט כלל. ראוי שנשיא בית המשפט העליון המכהן ירים את הכפפה שנזרקה כאן ויתחיל להתנהל כמו ראש רשות שיפוטית ויצדיק את האחריות שניתנה לו על התנהלות המערכת השיפוטית. בתפקיד זה הוא אחראי אישית לתפקוד תקין של כלל מערכת השפיטה ומתן שירותים ללקוחותיה לשביעות רצונם ( והם בעלי הזכות הבלעדית לקבוע אם השירות הוא טוב ).

שאלה רטורית: האם מישהו מכיר בארץ או בעולם ארגון שהעומד בראשו אינו מקדיש לעיסוק בבעיות הארגון את רוב זמנו חוץ ממערכת השפיטה בישראל?