יום רגיל בכפר קטן באי יווני. שמש כתומה יורדת אל הים, על גבעה מתחת לעץ זית יושב רועה צאן וסביבו כבשים ועזים. אמא מניחה ילד בעגלה של הסופרמרקט השכונתי ונעלמת בדלת הכניסה. איש נוהג במכונית מפוארת מול שער חשמלי שנפתח לחצר של וילה גדולה. אלמנה בבגדים שחורים חוצה את הרחוב, ילד מחכה על המדרכה ומחזיק משאית מפלסטיק. זוג תיירים מושך כסף מהמכשיר האוטומטי שמחוץ לבנק. זוג זקנים רוכב על חמור היא מקדימה הוא מאחור.
שניהם שותקים ושותק גם החמור.
הרועה על הגבעה נראה כמו תמונה פסטוראלית, אבל יכול גם להיות שנמאס לו מהזבובים, מהריח של הכבשים ובכלל מלהיות רועה במקום קטן בעולם. האם בסופרמרקט יכולה ליהנות מהסופר הממוזג ויכולה באותה המידה גם להיות לחוצה, עצבנית וכעוסה. האיש במכונית המפוארת אולי שמח לחזור הביתה ואולי לא כל כך. האלמנה בשחורים אולי עצובה ואולי עכשיו טוב לה יותר מאשר קודם. הילד שבחוץ, זוג התיירים, הנשים שיושבות בקפה או נהג המונית, הזקנים, החמור: כיצד ניתן לדעת מבחוץ האם הם סובלים או מאושרים?
השאלה האם אנחנו מאושרים היא חמקמקה, מורכבת, מרגיזה והרבה אנשים אינם מוכנים לגלות את התשובה אפילו לעצמם.
בגיל שמונה עשרה סיימתי שלוש עשרה שנים של חינוך רשמי ומסודר. במהלך שנים ארוכות אלה אני לא זוכר ששאלו אותי אפילו פעם אחת על מצב האושר בבית. שאלו על המקצועות של ההורים, על שנות הלימוד שלהם, על מספר החדרים בבית ועל מספר האחים, אבל אף פעם לא טרחו לבדוק באיזה עשירון של אושר אנו נמצאים.
כשהתחלתי לצאת עם בנות ופגשתי את ההורים שלהן, גם הם תמיד התעניינו לדעת מה ההורים עושים אבל לא אם הם אנשים מאושרים.
במסעי בעקבות האושר במקומות אחרים בעולם, מצאתי שההתעלמות מהאושר היא תופעה שקיימת לא רק במשפחה שלי, בבתי הספר בהם למדתי, בירושלים או בישראל, אלא היא תופעה הרווחת בכל העולם, משהו שקשור כנראה לדפוסי החשיבה האנושית ככלל.
בכל העולם אנשים מוצאים את עצמם במרוץ קדימה להשיג יותר, לדעת יותר, למצות יותר את הפוטנציאל האישי. יש לחץ עצום אשר במקרים רבים בא דווקא מההורים, להתאמץ ולהגיע ראשונים במרוץ כללי, כלכלי או מעמדי, אלא שלמרבה האכזבה קו הגמר ההישגי זז קדימה כל הזמן.
ומה עם האושר? נדמה שיש קשר של התעלמות ושתיקה, מעטה של סודיות, ומנגנון מאוד מוצלח שדחק אותו לפינה.
האם הוריכם חינכו אתכם בהתנהגותם, שחשוב שלא לסבול?
שלחץ, תלונות, וביקורת, בסופו של דבר יגרמו לכם לחיים אומללים? האם בבית הספר חינכו אתכם שהתרופה הכי טובה לכל המחלות היא לאהוב את עצמכם ולהאמין באמת שהכי חשוב זה להיות רגועים מבחינה פנימית?
אפשר להיות רועה צאן, אמא עם ילד בסופרמרקט, איש עסקים, מומחה לבזיליקום או סולל כבישים; האושר הוא לא מי אנחנו בחוץ אלא מה אנחנו בפנים. כולם רוצים להיות מאושרים אבל רבים מדי מסתפקים ברצון בלבד ומתייחסים אל האושר כאל משאלה כללית.
חינוך רוחני מלמד כיצד ניתן לפשט ולרכך את השגרה היומית. שיהיה נחמד להתעורר בבוקר ונעים להירדם בלילה. שנדבר יותר בחופשיות, שניגע יותר ברוך, שנרקוד יותר ונאהב אחד את השני בסבלנות ובאופטימיות גם בתקופות היותר קשות. בעבור רבים מאיתנו, חינוך רוחני מתחיל במקום בו כל החינוכים האחרים נגמרים.
ברוכים הבאים אל המסע הכי מרגש שיש. מסע אל מקום שכשמגיעים אליו, אף פעם לא רוצים לצאת.
ניסים אמון
