"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". מסביר הרבי ברוך שלום הלוי אשלג "הברכת שלום זצ"ל: אלוקים נקרא מידת הדין ושם הויה זה מידת הרחמים. הפרשה הקודמת מסתיימת בכך שמשה אמר לקב"ה: "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" הברכת שלום זצ"ל מסביר : "מאז באתי לדבר בשמך" זאת אומרת: שצריכים לעבוד לשם ה' ולא לתועלת עצמו, אז "הרע לעם הזה", אני חשבתי שבזמן שבאים ורוצים לעבוד לשם שמים, אז האדם הולך ממדרגה למדרגה מחיל אל חיל, אבל נהיה בדיוק להפך - "הרע לעם הזה", נהיה יותר גרוע. על זה הקב"ה עונה לו: "וידבר אלוקים אל משה" זה נכון שמצד הטבע שנקרא בחינת הדין ובחינת אלוקים, זה נכון שבעיניים שלך אתה רואה שנהיה הרבה יותר גרוע, בבחי' "הרע לעם הזה", במקום שיהיה להפך - יותר טוב, נהיה יותר גרוע. אבל "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" זאת אומרת: זה שאדם רואה שנהיה יותר גרוע, זה בא מצד מידת הרחמים, מדוע? מסביר הרבי "הברכת שלום" זצ"ל: היות אי אפשר שאדם יתקדם עד שלא ירגיש את השפלות, את הלכלוך ואת הפסולת שיש ברצון לקבל לתועלת עצמו.
אם כן סדר ההתקדמות הוא: שמקודם האדם צריך להרגיש שזה שרוצה לקבל לתועלת עצמו, זה שרוצה לעשות מה שמתחשק לגוף שלו ולא עובד מטעם תועלת ה', צריך להרגיש שזה רע. וככל שהוא מרגיש יותר רע זו יותר התקדמות, מפני שאז הוא מסוגל להתקדם על ידי שנוצר אצלו הצורך והחיסרון לזה שהקב"ה יציל אותו מבחינת מצרים שבו, שהיא האהבה העצמית שלו.
אח"כ כתוב: "וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם". ומסביר "הברכת שלום" זצ"ל כך: מה ההבדל בין שם "שדי" לשם "הויה"? ידועה דרשת חז"ל על שם "שדי": שאמר לעולמו די, עניין של הגבלה. ושם "הויה" הוא בחינת התפשטות האור העליון מלמעלה למטה, הוא לא בחינה של הגבלה, אלא להפך. וזה פירוש: אל אברהם יצחק ויעקב נודעתי בשם "אל שדי", מדוע? בבחי' "שאמר לעולמו די", זאת אומרת: שהם היו מגבילים את עצמם, כי רוב הנשמות צריכות מצד טבען שתאיר בהם הארת חכמה שהוא אור התגלות ה', אבל יש נשמות מרוממות שהם בבחינת "כי חפץ חסד הוא", שיכולות ללכת ולעבוד את הבורא, גם כאשר אין להם שום דבר. וזה המשמעות "אל שדי": "אל" זה בחינת חסד כמו שכתוב: "חסד אל כל היום" שזה מורה שרוצים רק לתת, ולא צריכים לבסס את העבודה על שום דעת ועל שום הרגשה וטעם, אלא בגדר נתינה, שרוצים לתת לה' מתוך אהבת ה'. וזה נקרא שם "שדי", שמגבילים את עצמם ומסתפקים במה שיש להם, ולא צריכים יותר ממה שיש להם, בכדי להתמסר ולהתבטל לבורא. משאין כן רוב הנשמות אינן יכולות ללכת במידה זו שנקראת בחינת "כי חפץ חסד הוא", אלא צריכות שתהיה התגלות חכמה, דהיינו, התגלות אלוקות, ואז הן יכולות באמת לעבוד.
אם כן לאברהם ליצחק וליעקב שהם האבות נודע בשם "אל שדי" מחמת רוב גדלותם ורוממותם, "ושמי הויה לא נודעתי להם", פרוש הדבר: אצלם לא הייתי צריך לגלות התגלות אלוקות, מפני שהם היו יכולים לעבוד בלב ובנפש גם בלי זה. משאין כן לכלל הנשמות כן צריכה להיות התגלות שם הוי"ה. לכן בהמשך כתוב: "לכן אמור לבני ישראל אני הויה", "אני הויה" זה בשתי משמעויות, גם המשמעות שהסברנו בהתחלה שלמרות שמתגלה שם אלוקים שהוא מידת הדין, "כי מאז באתי לדבר אל פרעה בשמך הרע לעם הזה", בכל אופן אתם צריכים לדעת שזה שם הוי"ה דהיינו, שזה בא מתוך רצונו להיטיב לנבראיו, זה פירוש אחד. והפרוש השני הוא כמו שהסברנו לאחרונה, שהנשמות הכלליות צריכות שיהיה בהם גילוי אלוקות, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה", דהיינו, שאני רוצה לקיים את ההתגלות שצריכה להיות להם לצורך העבודה שלהם.
"וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה", צריך להסביר "ארץ מגוריהם אשר גרו בה" מלשון יראה ופחד, כי מגור נקרא פחד. ומה היה הפחד שלהם? זה העניין של יראה, שאלו שהולכים בדרך של עבדות ה' יש להם יראה אחת והיא: שמא ילכו בדרך של הדעת של הגוף ולא בדרך האמונה, זה הפחד הגדול. כי אלו שהולכים בדרך הזאת יודעים דבר אחד - אם מסוגלים ללכת באמונה, מצליחים ויש חיבור עם הבורא. אבל אם האדם נכנע לגוף שלו לשכל שלו לרצונות שלו, מפה מתחילה הירידה של האדם, ומתנתק החיבור והקשר עם הבורא יתברך, וזהו הפחד. אכן אדם צריך לחיות בפחד, מהו הפחד? זה כמו אהבה התלויה בדבר, אז גם יש פחד שהוא תלוי בדבר, שאדם יודע אם הוא לא עומד על דרך האמונה הוא נופל, וכשהוא נופל הוא מגיע לשאול תחתיות. ע"כ היסורים והכאבים שיש לאדם כאשר הוא נופל, מכניסים בו פחד, מכניסים בו יראה שלא יעזוב את דרך האמונה. כאן הוא אומר: "את ארץ מגוריהם אשר גרו בה", פרוש הדבר: שאבותינו היו מתגוררים בארץ מגוריהם, ארץ של מגור , פחד ויראה, זה נקרא גם ארץ כנען, כנען מלשון "כניעה", שהיו נכנעים, בטלים ומבוטלים לרצון ה'.
אלו בחינת הנשמות של אברהם יצחק ויעקב, כמו שהסברנו, שלא היו צריכים גילוי חכמה, גילוי אלוקות, אלא היו מסוגלים ללכת אך ורק בדרך של אמונה בלי שום גילוי כלל. מדוע? מפני שהם בטלים ומבוטלים לרצון ה', כל מצב שהקב"ה מעמיד אותם הם שמחים בו, בחינת "שמח בחלקו", כל ההויה והישות שבהם זה לתת להקב"ה. ממילא כשאדם הולך בדרך זו, אז יש ברית וקשר בין הקב"ה לאדם. אבל רוב הנשמות נמשכות מבחינת מחזה ולמטה שזה נקרא כלי קבלה, שכן צריכים לקבל חכמה. הנשמות של אבותינו שהיו נשמות יוצאות דופן, היו נמשכות מבחינת מחזה ולמעלה ששם זה חסדים מכוסים, ולכן היו יכולים ללכת בחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", בלי טעם, הרגשה או הבנה, רק מתוך אהבת ה' לבד. לכן אח"כ אומר הפסוק "לכן אמור לבני ישראל אני ה'", ז"א: שלגבי כללות הנשמות "אני ה'", שצריכה להיות התפשטות והתגלות של חכמה, של התגלות ה' בתחתונים.
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרועה נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם", הרבי הברכת שלום זצ"ל היה מביא בשם אביו- "בעל הסולם", שאברהם שאל להקב"ה "במה אדע כי אירשנה"? כולם מתפלאים על השאלה הזאת - אברהם ביקש בטחונות מהקב"ה? אז "בעל הסולם" הסביר: היות ואברהם ראה שירושת הארץ הרוחנית היא מדרגה מאוד גבוהה, בחינת אצילות, אז תמה: מנין יהיה לבני צורך במדרגות כ"כ גבוהות, הרי כשיש התגלות ה' הקטנה ביותר, כבר האדם מתמלא באור שלם ואין לו צורך בשום דבר?! אמר לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ז"א: הם יהיו משועבדים ב"ארץ לא להם", ארץ מלשון - רצון, כמו שאמרו חז"ל: למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה. והם יהיו משועבדים בארץ לא להם, ברצונות שהם לא רצונות של קדושה, לא רצונות אמיתיים של בחינת ישראל, אלא בחינת מצרים שהיא בחינת האהבה העצמית שבאדם, הרצון לקבל שבו. ומתוך זה שיהיו משועבדים וירצו לצאת ולא יוכלו, אז יבואו למצב של צעקה, כמו שכתוב: "ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". מתוך זה שעבדו עם עצמם, וניסו להשתחרר מהזוהמה של מצרים - מלשון צרות, צרות עין וצרות לב, שזה מרמז על הרצון לקבל, ולא יכלו להשתחרר, צעקו אל הקב"ה מתוך העבודה הזאת. ואז הקב"ה האיר להם אור של התגלות ה', שעל ידו יהיה להם כוח וחומר דלק ללכת ממדרגה למדרגה בדרך הזאת של ההשתחררות משעבוד מצרים.
א"כ השאלה היתה: "במה אדע כי אירשנה"? איך הם ילכו ממדרגה למדרגה, הלוא המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר היא כבר שלמות גדולה, ולא צריכים כלום יותר מזה? תשובה: היות והם יהיו משועבדים, וירגישו את השעבוד הזה, והם יצעקו אליו, בבחי' "הבא לטהר מסייעין אותו", אזי הקב"ה יעזור, ואיך היא צורת העזרה? ע"י שהוא מאיר לאדם לאט לאט את הנרנח"י השייכים לנשמתו, כך האדם יכול להנצל, אז ע"י כך יהיה להם צורך בכל פעם לבוא למדרגה יותר גבוהה, ע"י השעבוד הזה.
ובזה יכולים לפרש גם מה שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" זאת אומרת: היות ששמעתי את נאקת בני ישראל, את השיברון לב של האדם שהוא רואה שהוא עבד של בחינת מצרים, ולא יכול להשתחרר בשום אופן, "ואזכור את בריתי" וכי אצל הקב"ה שייך זיכרון, כמו אדם שנזכר פתאום במשהו? אלא "ואזכור את בריתי" זה שם פעולה, הכוונה שהוא מפעיל עכשיו את הברית הזאת שכרת עם אברהם, שכל העניין הזה שהם צועקים מזה שמצרים מעבידים אותם, זה בכדי שיהיה להם כלים להתגלות ה', זה מה שהוא הבטיח לאברהם, וזו הייתה הברית. "לכן אמור לבני ישראל אני ה'", הכוונה, שהם צריכים לזכות לבחינת אור החכמה, לא כמו אברהם יצחק ויעקב שהיו יכולים להיות בבחינת "אל שדי", והם יזכו לזה בזכות הכלים שיש להם.
כמו שמספרת הגמרא בסוף מסכת מכות: הלכו חכמים וראו שמתוך החורבות של בית המקדש, מתוך קודשי הקודשים, יוצא שועל. כולם התעצבו ובכו, חוץ מרבי עקיבא ששמח. רבי עקיבא הסביר מדוע - היות הפסוק אומר: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני!? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו אוריה, באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ע"כ לשון הגמרא. נמצא, אם התקיים הפסוק מצד חציו הגלותי, אז גם עתיד להתקיים הפסוק מצד חציו הגאולתי. מפני שהגלות היא זאת שמכינה את הגאולה.
מבחינתנו, אנו צריכים להבין את הגלות, שהיא בזמן שלאדם יש ייסורים, שיש משבר מסוים, אז הוא צריך ללמוד את הדבר: ללמוד שהקב"ה שלח לו את זה לטובתו, כמו שכתוב: "כאשר ייסר האיש את בנו כן ה' אלקיך מייסרך". האדם צריך להאמין במה שאומר הפסוק בתהילים: "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". ז"א בזמן שהאדם נמצא בזמן של לילה, צריך להאמין: "מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב", שאדם רואה שכל הכוחות שמנוגדים לקדושה פורחים, "ויציצו (מלשון "וינצו") כל פועלי און", כולם פורחים. ומה האמת? "להישמדם עדי עד", ז"א כל הפריחה של הכוחות דטומאה, היא התקדמות להשמדתם. כמו שמביא בספר מתן תורה: שכשמתגלים בתוך האדם, או בתוך החברה, הכוחות שכנגד הקדושה, הולכים ומתגברים כוחות הרע, עד שהאדם לא יכול לסבול אותם יותר, והורס את המצב הקיים ובורא מצב חדש. נמצא אם כן שמוכרחים את הגלות, שבלי גלות אין גאולה. הגלות מכינה את האדם לגאולה, בתנאי כמובן שהאדם יסתכל בעינים האלו של דוד המלך - שכל הפריחה של המצבים השפלים, זה "להשמדם עדי עד".
ז"א שכל המצבים של הירידה שבאדם, ובחברה, הם בשביל כמה וכמה דברים: א( בכדי שהאדם יראה מה לא בסדר. ב) בכדי שייתן תפילה מעומק ליבו. ג) בכדי לבחון אם הוא מוכן לעבוד את ה' גם במצבים של הירידה, בשמחה, מתוך ביטחון שכל זה הוא לטובתו. זה מה שאנו יכולים ללמוד מההתחלה של הפרשה, דווקא בגלות מצרים היא התחלת התגלות שם הוי"ה, שהוא התגלות ה' מצד אמיתיותו, מה שהוא נאמן לשלם שכר. דווקא במצרים, ששם היו הייסורים הגדולים ביותר - שעבוד ועבודת פרך וכו', דווקא שם התגלות שם הוי"ה. מה שאין כן אצל האבות הקדושים, שאפילו הגלות עדיין לא הייתה אז, ע"כ הכול היה בבחינת בכוח, כי אפילו את הגלות לא ראו עדיין. לכן נבחן אצל האבות שהכל בחי' אמונה, שהיא בבחינת אל שדי. אבל במשה יש כבר תחילת הגילוי, מטעם גודל וכובד הגלות.
אם כן סדר ההתקדמות הוא: שמקודם האדם צריך להרגיש שזה שרוצה לקבל לתועלת עצמו, זה שרוצה לעשות מה שמתחשק לגוף שלו ולא עובד מטעם תועלת ה', צריך להרגיש שזה רע. וככל שהוא מרגיש יותר רע זו יותר התקדמות, מפני שאז הוא מסוגל להתקדם על ידי שנוצר אצלו הצורך והחיסרון לזה שהקב"ה יציל אותו מבחינת מצרים שבו, שהיא האהבה העצמית שלו.
אח"כ כתוב: "וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם". ומסביר "הברכת שלום" זצ"ל כך: מה ההבדל בין שם "שדי" לשם "הויה"? ידועה דרשת חז"ל על שם "שדי": שאמר לעולמו די, עניין של הגבלה. ושם "הויה" הוא בחינת התפשטות האור העליון מלמעלה למטה, הוא לא בחינה של הגבלה, אלא להפך. וזה פירוש: אל אברהם יצחק ויעקב נודעתי בשם "אל שדי", מדוע? בבחי' "שאמר לעולמו די", זאת אומרת: שהם היו מגבילים את עצמם, כי רוב הנשמות צריכות מצד טבען שתאיר בהם הארת חכמה שהוא אור התגלות ה', אבל יש נשמות מרוממות שהם בבחינת "כי חפץ חסד הוא", שיכולות ללכת ולעבוד את הבורא, גם כאשר אין להם שום דבר. וזה המשמעות "אל שדי": "אל" זה בחינת חסד כמו שכתוב: "חסד אל כל היום" שזה מורה שרוצים רק לתת, ולא צריכים לבסס את העבודה על שום דעת ועל שום הרגשה וטעם, אלא בגדר נתינה, שרוצים לתת לה' מתוך אהבת ה'. וזה נקרא שם "שדי", שמגבילים את עצמם ומסתפקים במה שיש להם, ולא צריכים יותר ממה שיש להם, בכדי להתמסר ולהתבטל לבורא. משאין כן רוב הנשמות אינן יכולות ללכת במידה זו שנקראת בחינת "כי חפץ חסד הוא", אלא צריכות שתהיה התגלות חכמה, דהיינו, התגלות אלוקות, ואז הן יכולות באמת לעבוד.
אם כן לאברהם ליצחק וליעקב שהם האבות נודע בשם "אל שדי" מחמת רוב גדלותם ורוממותם, "ושמי הויה לא נודעתי להם", פרוש הדבר: אצלם לא הייתי צריך לגלות התגלות אלוקות, מפני שהם היו יכולים לעבוד בלב ובנפש גם בלי זה. משאין כן לכלל הנשמות כן צריכה להיות התגלות שם הוי"ה. לכן בהמשך כתוב: "לכן אמור לבני ישראל אני הויה", "אני הויה" זה בשתי משמעויות, גם המשמעות שהסברנו בהתחלה שלמרות שמתגלה שם אלוקים שהוא מידת הדין, "כי מאז באתי לדבר אל פרעה בשמך הרע לעם הזה", בכל אופן אתם צריכים לדעת שזה שם הוי"ה דהיינו, שזה בא מתוך רצונו להיטיב לנבראיו, זה פירוש אחד. והפרוש השני הוא כמו שהסברנו לאחרונה, שהנשמות הכלליות צריכות שיהיה בהם גילוי אלוקות, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה", דהיינו, שאני רוצה לקיים את ההתגלות שצריכה להיות להם לצורך העבודה שלהם.
"וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה", צריך להסביר "ארץ מגוריהם אשר גרו בה" מלשון יראה ופחד, כי מגור נקרא פחד. ומה היה הפחד שלהם? זה העניין של יראה, שאלו שהולכים בדרך של עבדות ה' יש להם יראה אחת והיא: שמא ילכו בדרך של הדעת של הגוף ולא בדרך האמונה, זה הפחד הגדול. כי אלו שהולכים בדרך הזאת יודעים דבר אחד - אם מסוגלים ללכת באמונה, מצליחים ויש חיבור עם הבורא. אבל אם האדם נכנע לגוף שלו לשכל שלו לרצונות שלו, מפה מתחילה הירידה של האדם, ומתנתק החיבור והקשר עם הבורא יתברך, וזהו הפחד. אכן אדם צריך לחיות בפחד, מהו הפחד? זה כמו אהבה התלויה בדבר, אז גם יש פחד שהוא תלוי בדבר, שאדם יודע אם הוא לא עומד על דרך האמונה הוא נופל, וכשהוא נופל הוא מגיע לשאול תחתיות. ע"כ היסורים והכאבים שיש לאדם כאשר הוא נופל, מכניסים בו פחד, מכניסים בו יראה שלא יעזוב את דרך האמונה. כאן הוא אומר: "את ארץ מגוריהם אשר גרו בה", פרוש הדבר: שאבותינו היו מתגוררים בארץ מגוריהם, ארץ של מגור , פחד ויראה, זה נקרא גם ארץ כנען, כנען מלשון "כניעה", שהיו נכנעים, בטלים ומבוטלים לרצון ה'.
אלו בחינת הנשמות של אברהם יצחק ויעקב, כמו שהסברנו, שלא היו צריכים גילוי חכמה, גילוי אלוקות, אלא היו מסוגלים ללכת אך ורק בדרך של אמונה בלי שום גילוי כלל. מדוע? מפני שהם בטלים ומבוטלים לרצון ה', כל מצב שהקב"ה מעמיד אותם הם שמחים בו, בחינת "שמח בחלקו", כל ההויה והישות שבהם זה לתת להקב"ה. ממילא כשאדם הולך בדרך זו, אז יש ברית וקשר בין הקב"ה לאדם. אבל רוב הנשמות נמשכות מבחינת מחזה ולמטה שזה נקרא כלי קבלה, שכן צריכים לקבל חכמה. הנשמות של אבותינו שהיו נשמות יוצאות דופן, היו נמשכות מבחינת מחזה ולמעלה ששם זה חסדים מכוסים, ולכן היו יכולים ללכת בחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", בלי טעם, הרגשה או הבנה, רק מתוך אהבת ה' לבד. לכן אח"כ אומר הפסוק "לכן אמור לבני ישראל אני ה'", ז"א: שלגבי כללות הנשמות "אני ה'", שצריכה להיות התפשטות והתגלות של חכמה, של התגלות ה' בתחתונים.
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרועה נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם", הרבי הברכת שלום זצ"ל היה מביא בשם אביו- "בעל הסולם", שאברהם שאל להקב"ה "במה אדע כי אירשנה"? כולם מתפלאים על השאלה הזאת - אברהם ביקש בטחונות מהקב"ה? אז "בעל הסולם" הסביר: היות ואברהם ראה שירושת הארץ הרוחנית היא מדרגה מאוד גבוהה, בחינת אצילות, אז תמה: מנין יהיה לבני צורך במדרגות כ"כ גבוהות, הרי כשיש התגלות ה' הקטנה ביותר, כבר האדם מתמלא באור שלם ואין לו צורך בשום דבר?! אמר לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ז"א: הם יהיו משועבדים ב"ארץ לא להם", ארץ מלשון - רצון, כמו שאמרו חז"ל: למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה. והם יהיו משועבדים בארץ לא להם, ברצונות שהם לא רצונות של קדושה, לא רצונות אמיתיים של בחינת ישראל, אלא בחינת מצרים שהיא בחינת האהבה העצמית שבאדם, הרצון לקבל שבו. ומתוך זה שיהיו משועבדים וירצו לצאת ולא יוכלו, אז יבואו למצב של צעקה, כמו שכתוב: "ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". מתוך זה שעבדו עם עצמם, וניסו להשתחרר מהזוהמה של מצרים - מלשון צרות, צרות עין וצרות לב, שזה מרמז על הרצון לקבל, ולא יכלו להשתחרר, צעקו אל הקב"ה מתוך העבודה הזאת. ואז הקב"ה האיר להם אור של התגלות ה', שעל ידו יהיה להם כוח וחומר דלק ללכת ממדרגה למדרגה בדרך הזאת של ההשתחררות משעבוד מצרים.
א"כ השאלה היתה: "במה אדע כי אירשנה"? איך הם ילכו ממדרגה למדרגה, הלוא המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר היא כבר שלמות גדולה, ולא צריכים כלום יותר מזה? תשובה: היות והם יהיו משועבדים, וירגישו את השעבוד הזה, והם יצעקו אליו, בבחי' "הבא לטהר מסייעין אותו", אזי הקב"ה יעזור, ואיך היא צורת העזרה? ע"י שהוא מאיר לאדם לאט לאט את הנרנח"י השייכים לנשמתו, כך האדם יכול להנצל, אז ע"י כך יהיה להם צורך בכל פעם לבוא למדרגה יותר גבוהה, ע"י השעבוד הזה.
ובזה יכולים לפרש גם מה שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" זאת אומרת: היות ששמעתי את נאקת בני ישראל, את השיברון לב של האדם שהוא רואה שהוא עבד של בחינת מצרים, ולא יכול להשתחרר בשום אופן, "ואזכור את בריתי" וכי אצל הקב"ה שייך זיכרון, כמו אדם שנזכר פתאום במשהו? אלא "ואזכור את בריתי" זה שם פעולה, הכוונה שהוא מפעיל עכשיו את הברית הזאת שכרת עם אברהם, שכל העניין הזה שהם צועקים מזה שמצרים מעבידים אותם, זה בכדי שיהיה להם כלים להתגלות ה', זה מה שהוא הבטיח לאברהם, וזו הייתה הברית. "לכן אמור לבני ישראל אני ה'", הכוונה, שהם צריכים לזכות לבחינת אור החכמה, לא כמו אברהם יצחק ויעקב שהיו יכולים להיות בבחינת "אל שדי", והם יזכו לזה בזכות הכלים שיש להם.
כמו שמספרת הגמרא בסוף מסכת מכות: הלכו חכמים וראו שמתוך החורבות של בית המקדש, מתוך קודשי הקודשים, יוצא שועל. כולם התעצבו ובכו, חוץ מרבי עקיבא ששמח. רבי עקיבא הסביר מדוע - היות הפסוק אומר: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני!? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו אוריה, באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ע"כ לשון הגמרא. נמצא, אם התקיים הפסוק מצד חציו הגלותי, אז גם עתיד להתקיים הפסוק מצד חציו הגאולתי. מפני שהגלות היא זאת שמכינה את הגאולה.
מבחינתנו, אנו צריכים להבין את הגלות, שהיא בזמן שלאדם יש ייסורים, שיש משבר מסוים, אז הוא צריך ללמוד את הדבר: ללמוד שהקב"ה שלח לו את זה לטובתו, כמו שכתוב: "כאשר ייסר האיש את בנו כן ה' אלקיך מייסרך". האדם צריך להאמין במה שאומר הפסוק בתהילים: "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". ז"א בזמן שהאדם נמצא בזמן של לילה, צריך להאמין: "מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב", שאדם רואה שכל הכוחות שמנוגדים לקדושה פורחים, "ויציצו (מלשון "וינצו") כל פועלי און", כולם פורחים. ומה האמת? "להישמדם עדי עד", ז"א כל הפריחה של הכוחות דטומאה, היא התקדמות להשמדתם. כמו שמביא בספר מתן תורה: שכשמתגלים בתוך האדם, או בתוך החברה, הכוחות שכנגד הקדושה, הולכים ומתגברים כוחות הרע, עד שהאדם לא יכול לסבול אותם יותר, והורס את המצב הקיים ובורא מצב חדש. נמצא אם כן שמוכרחים את הגלות, שבלי גלות אין גאולה. הגלות מכינה את האדם לגאולה, בתנאי כמובן שהאדם יסתכל בעינים האלו של דוד המלך - שכל הפריחה של המצבים השפלים, זה "להשמדם עדי עד".
ז"א שכל המצבים של הירידה שבאדם, ובחברה, הם בשביל כמה וכמה דברים: א( בכדי שהאדם יראה מה לא בסדר. ב) בכדי שייתן תפילה מעומק ליבו. ג) בכדי לבחון אם הוא מוכן לעבוד את ה' גם במצבים של הירידה, בשמחה, מתוך ביטחון שכל זה הוא לטובתו. זה מה שאנו יכולים ללמוד מההתחלה של הפרשה, דווקא בגלות מצרים היא התחלת התגלות שם הוי"ה, שהוא התגלות ה' מצד אמיתיותו, מה שהוא נאמן לשלם שכר. דווקא במצרים, ששם היו הייסורים הגדולים ביותר - שעבוד ועבודת פרך וכו', דווקא שם התגלות שם הוי"ה. מה שאין כן אצל האבות הקדושים, שאפילו הגלות עדיין לא הייתה אז, ע"כ הכול היה בבחינת בכוח, כי אפילו את הגלות לא ראו עדיין. לכן נבחן אצל האבות שהכל בחי' אמונה, שהיא בבחינת אל שדי. אבל במשה יש כבר תחילת הגילוי, מטעם גודל וכובד הגלות.
הרב אברהם מרדכי גוטליב תלמידו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג בנו בכורו של רבנו בעל הסולם
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: לימוד קבלה
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: לימוד קבלה
