חוקי התורה וחוקי חמורבי.
חמורבי (או ע'מורפי) מלך בבבל בין השנים 1792-1750 לפנה"ס. הוא היה המלך השישי והמפורסם בשושלת המלכים של התקופה הבבלית הקדומה, המכונה גם תקופת השושלת האמורית. האמורים היו שבטי נוודים שמיים מערביים שחדרו למסופוטמיה מצפון סוריה, ובשלהי המאה ה-20 לפנה"ס ייסדו שושלות מלכים בבבל ובמקומות נוספים. מיוחסים לחמורבי חוקים חברתיים וסוציאליים חשובים שנחקקו בתקופתו. החוקים נחקקו כדי שיהיה עונש קבוע על כל עברה ושלא יצטרכו כל פעם לכתוב עונש חדש. 282 חוקים נחרתו על גבי מצבה המכונה "מצבת חמורבי". עם כיבוש בבל העתיקה על ידי מלך עילם , העבירו את המצבה לשושן (בירת עילם) שם שכנה מעל 3500 שנה, עד שנתגלתה על ידי ארכיאולוגים צרפתיים ב- 1902 ונלקחה על ידם לצרפת. היום המצבה נמצאת במוזיאון הלובר בפריז.
ראוי לציין את הדימיון בין חוקי התורה וחוקי חמורבי, עליו עמדו חוקרים רבים, לפנינו סעיפים מחוקי ח'מורבי ומשמות כא 24-27 :
החוק הישראלי
וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים:
ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין , שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל , כויה תחת כויה,פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה:
וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה
לחפשי ישלחנו תחת עינו:
ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו:
(שמות כא 24-27)
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעית יצא לחופשי חינם" (שמות כ"א / 1)
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כ"א / 20)
לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. (דברים כ"ג ט"ז).
כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומצת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כ"א / 37 - כ"ב / 2).
חוקי ח'מורבי
196 איש כי ישחית את עינו של איש אחר - הם את עינו ישחיתו.
197 אם שיבר עצם של איש אחר, הם את עצמו ישברו.
198 אם השחית את עינו של אדם מן המעמד הנמוך או שיבר את עצמו של אדם מן המעמד הנמוך, ישלם מנה אחת כסף.
199 אם השחית את עינו של עבד איש אחר או שיבר את עצמו של עבד איש אחר, ישלם חצי ערכו.
202 איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, בשוט זנב הפר שישים יכו בו לפני העדה.
203 וכי יכה בן איש את בן איש אחר השווה לו על הלחי מנה אחד כסף ישלם.
204 וכי יכה אחד העם את אחד העם אחר על הלחי - עשרה שקלים כסף הוא ישלם.
115 כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית יקרא להם דרור
סעיפים 16-15כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר - מות יומת העוזר"; "כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת
8 כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה, מהמקדש או מהיכל המלך, שלושים פעמים בערכו ישלם. ואם מאיש נגנב, עשר מונים ישלם תחת גניבתו, ואם אין לו, מות יומת בגניבתו
על סמך הדמיון המפתיע בין ששתי החוקות, ההחוקר מרדכי כגן כותב בספרו "לא לבדד ישכון" : "שימו לב לתקופה שבה חי מלך זה. חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא מציינים את המאות ה12-11 לפנה"ס כתקופת התגבשותו הראשונה של ישראל. לאור נתונים אלה נראה שלא ייתכן שתרבותו וחוקיו של עם ישראל השפיעו על התרבות הסובבת. יש לשקול את האפשרות שחוקי בבל הם שהשפיעו על ישראל". מכאן הכותרת החתרנית שנתן מרדכי כגן לספרו "לא לבדד ישכון". גם פרופסור מלר מציין את הדמיון הרב בין שתי מערכות חוקים באתר חופש האנטי-דתי וכך הוא כותב: "הדמיון בין מערכות החוקים של העמים השמיים הביא מספר חוקרים לטעון, שלמשפט הבבלי והעברי היה מקור משותף קדום. כך, למשל, היה גם לגבי שלוש השפות-אחיות - העברית, הארמית והערבית, שמקורן בשפה אחת קדומה, הקרויה השפה האם-השמית (12). מנגד, יש חוקרים השוללים קשר אורגני בין חוקי חמורבי לחוקי התורה, בעיקר משום שחוקי חמורבי הם חוקים חילוניים-אזרחיים, בעוד שחוקי התורה כוללים תקנות דתיות רבות (11). עם זאת, הדמיון בין שתי מערכות החוקים הללו, עד כדי זהות מלאה לעתים, מבססים את ההנחה שהוזכרה כבר קודם, לפיה חוקי התורה, שנקבעו בעם העברי לא לפני המאה ה-12 לפני הספירה, ניזונו מחוקי העמים שקדמו לו ב-800 עד 600 שנה. דבר אחד ודאי: חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם."
2. חוקי אשנונה וחוקי התורה, עמדתו של פרופסור דן מלר מהאתר חופש:
האמת היא שגם חוקי חמורבי לא היו התקדים לחוקה סוציאלית .קדמו להם חוקי אשנונה בכ150 שנה. אשנונה היתה ממלכה שומרית קטנה צפונית לבגדד, במאות ה20 עד ה18 לפנה"ס, שאיבדה את עצמאותה בימיו של חמורבי. בשנים 1945-47 נמצאו בחפירות בתל-אבו-חרמל לוחות, ועליהם שני קבצי חוקים של המלך ביללמה ובנו המלך דארושה, מהמאה ה-20 לפנה"ס, והם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית. קיים דמיון רב בין חוקי אשנונה לחוק העברי בכמה נושאים, למשל - בנושא שור שנגח:
חוקי התורה מפרשת משפטים
כי יגף שור-איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון- (שמות כ"א / 35.)
אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה השור יסקל וגם בעליו יומת" (שם, פס' 29). אנו רואים שדין התורה מחמיר עם בעל השור יותר מאשר חוקי אשנונה(פרופסור דן מלר)
חוקי אשנונה
סעיף 53 -שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת.
סעיף 54 -אם כשור נגח נודע הוא, וזקני העדה הזהירו את בעליו והוא לא שמר את שורו, והם את קרניו לא גדעו , ונגח איש והמיתו , כסף ארבעים שקלים יתן בעליו .
פרופסור דן מלר מסיק שהתורה איננה מקורית אלא היא הושפעה מחוקי אשנונה בענין שור נגח היות שהם קדמו את חוקי התורה ב800 שנה. וכך הוא כותב באתר חופש :" חוקי אשנונה קדמו לחוקי התורה בכ-800 שנה, ומכאן גם ברור מהו המקור ומהו החיקוי, או מי הושפע ממי."
3. מחקרו של מרדכי כגן ומסקנותיו:
לפי מרדכי כגן , חז"ל לא חידשו או פרצו דרך בתפיסת הענישה כתשלום פיצויים בגין עברות גופניות., חז"ל פרשו "עין תחת עין" כדרישה לתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם לאיש שנתעוור. לא עוד פגיעה בעינו של הפוגע בחברו, אלא פיצוי כספי עבור הנזק (בדומה לתשלומים המתקבלים מחברת הביטוח בעבור נזקים בתקופה המודרנית שלנו). כגן מסתמך על סעיף 42 לחוקי אשנונה: אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובתקו, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו - מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן - חצי מנה (30 שקל); אם אוזן - חצי מנה (30 שקל); סטירת לחי - ישלם עשרה שקל כסף. נזכיר שחוקי אשנונה קדמו באלפיים שנה את ההלכה מימי בית שני - המקבילה לסעיף 42 לחוקי אשנונה לדעת כגן- כפי שהיא כתובה במסכת בבא קמא פרק ח משנה ו:
התוקע לחברו, נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה. סטרו, נותן לו מאתים זוז; לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
יוצא אפוא -מסיק כגן- שהחוק המקראי -עין תחת עין, שן תחת שן וגו' -קרוב יותר לחוקי ח'מורבי, ואף נראה שהוא שמרני ממנו בדרישה לעונשי תמורה בכל מקרה של פגיעה! אולם מה שמפתיע-ממשיך כגן- הוא לגלות שלהלכה של ימי בית שני יש מקבילה בחוקי אשנונה וחמורבי הרחוקים ממנה בכאלפיים שנה. אולם כפי שניתן להיווכח,מדובר בדמיון רופף ביותר. למעט סטירת הלחי והפגיעה באוזן לא מדובר באותם נזקים. וכך בנושא גירושין ביוזמת האישה. חוקי המקרא אינם מזכירים אפשרות כזו: המקרא מכיר רק גירושי אישה ביוזמת בעלה, ואילו חוקי ח'מורבי מתייחסים לאפשרות כזו:
142 - אישה כי תשנא את בעלה ואמרה לו - "לא אהיה לך" - בשער, יבדקו את התנהגותה. אם היא נהגה בזהירות ואין בה כל אשם, בעוד שבעלה היה רגיל לצאת, אותה אישה לא תישא בכל עונש. היא תקבל את הנדוניה שלה ותחזור לבית אביה.
143 - אם היא לא הייתה זהירה ונהגה לצאת הרבה וכילתה את רכוש הבית וביזתה את בעלה, אותה אישה תושלך לנהר.
כאמור, האפשרות של גירושין ביוזמת האישה איננה מצויה כלל במקרא, אולם הוא מצוי במשנה ובגמרא (משנה כתובות ה, ז) : המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתבתה. רבי יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, שמא תפל לה ירשה ממקום אחר, גובה הימנה, וכן המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתבתה שלשה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין. הגמרא במסכת כתובות המפרשת משנה זו עוסקת במניע של האישה, ממש כמו חוקי ח'מורבי.
הסבר
כתובות סג, ע"ב
לעצם ההלכה מבררים: היכי דמיא (כיצד היא בדיוק) מורדת? אמר אמימר: דאמרא "בעינא ליה ומצערנא ליה" (שאומרת אני רוצה אותו וחפצה להיות נשואה לו, אבל אני רוצה לצער אותו) בגלל סכסוך שבינהם. אבל אמרה "מאיס עלי"- לא כייפנן לה (אם היא אומרת "מאוס הוא עלי"- אין כופין אותה) שאין כופין אדם להיות עם מי שמאוס עליו.
ב היכי דמיא מורדת? אמר אמימר : דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה" , אבל אמרה "מאיס עלי" - לא כייפינן לה.
ידוע שיש תחומים שלמים שלא נמסרו בתורה הכתובה. תחומים אלו כלולים ב"תורה שבעל-פה". היא כוללת פירושים לחוק הכתוב וחוקים נוספים בנושאים שונים שאין להם בסיס במקרא. תורה זו נמסרה מדור לדור עד שהועלתה על הכתב ב"משנה" על ידי רבי יהודה הנשיא במאה ה3 לספירה. כגן מציין את חוק "ההכאה על הלחי" וחוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין אשר אינם מצויים במקרא אבל היו מוכרים בישראל מקדמת דנא, אך נשאר בתחומי המסורת שבעל-פה. כך הגיעו לאחר אלפיים שנה למשנה, מבבל, בלא שיש לו סימוכין כתובים במקרא.
אם הסבר זה נראה דחוק משהו - משום פער הזמן הגדול בין האלף השני לפנה"ס ובין המאה ה-3 לספירה, אזי יש לזכור שמן המאה השישית לפנה"ס, בעקבות חורבן ירושלים והגלות התפתחה קהילה יהודית גדולה בבבל. באותם ימים - ימי נבוכדנאצר - ידוע לנו ש"בבתי הספר למשפטים" בבבל עדיין למדו את חוקי ח'מורבי. בידינו עותקים של החוקים הישנים בכתב יתדות של התקופה המאוחדת. זאת אומרת, עם ישראל בגלות בבל יכול היה להתוודע מחדש אל המורשת המסופוטמית הישנה-חדשה.
4. ליקויים בהשוואה בין חוקי התורה לחוקי מסופוטמיה?
לפנינו שתי חוות דעת על סמך בדיקה השוואתית המגיעות לאותה מסקנה: החוקים האזרחים של התורה הושפעו על ידי חוקי מסופוטמיה הקדומים - חוקי אשנונה וחוקי חמורבי - היות שהם קדמו לחוקי התורה בכ800- שנה. אולם יש לציין את מסקנתו המרחיקה לכת של פרופסור דן מלר הנובעת כנראה מנטייתו האנטי-דתית כפי שהיא באה לידי ביטוי באתר חופש: "חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם". כאן המקום לציין שהמדע אינו יכול להסיק באופן לוגי, על סמך ממצאים אמפיריים, מסקנות הנוגעות לתחום שאינו בר חקירה וידיעה. לכן אם המסקנה שהתורה אינה הראשונה שעוסקת בחוקים מוסריים ואזרחיים היא מסקנה מדעית, ברור שהמסקנה שהתורה לא ניתנה על ידי האלוקים בהר סיני איננה מסקנה לוגית המסתמכת על ממצאים אמפיריים אלא נובעת יותר מנטיית לבו של הפרופסור המכובד.
אין מנוס להגיד שפרופסור דן מלר חרג מתפקידו כאיש מדע, היות שהמדע מתעלם מקיומו של אלוקים ולכן מסקנות המדע אינן יכולות לתפוס בתחום השייך לאמונה בו האלוקים מהווה שחקן מרכזי.
אי לכך, בכל הדיון הבא, אני אתייחס רק להשערה שהועלתה על ידי מרדכי כגן ודן מלר שחוקי מסופוטמיה השפיעו על חוקי התורה בהתבסס על הדמיון המפתיע בין שתי מערכות החוקים.
ראשית חשוב להדגיש שמדובר בהשערה בלבד ולא במסקנה מדעית שאמיתותה אינה מוטלת בספק. כי מבחינה לוגית, אין הכרח שקדימות מערכת חוקים א' על פני מערכת חוקים ב' מעידה שא' השפיעה על ב'. עובדה שחוקרים אחרים העלו השערות אחרות.הדמיון בין מערכות החוקים של העמים השמיים הביא מספר חוקרים לטעון, שלמשפט הבבלי והעברי היה מקור משותף קדום. כך, למשל, היה גם לגבי שלוש השפות-אחיות - העברית, הארמית והערבית, שמקורן בשפה אחת קדומה, הקרויה השפה האם-השמית (12). מנגד, יש חוקרים השוללים קשר אורגני בין חוקי חמורבי לחוקי התורה, בעיקר משום שחוקי חמורבי הם חוקים חילוניים-אזרחיים, בעוד שחוקי התורה כוללים תקנות דתיות רבות.
נתייחס לעובדות. אכן יש דמיון שקשה לתאר אותו כמקרי כמו דיני נזקים גופניים (עין תחת עין ושן תחת שן), דיני שור נגח (לפי חוקי אשנונה), דיני גנבה, דיני עבדים ועוד...יחד עם זאת ישנם חוקים אחרים המצביעים על דמיון רופף יותר שאינם מוכיחים ברמה סבירה על השפעה כלשהי : למשל הדמיון הרופף מאוד בין סעיף 42 לחוקי אשנונה העוסקים בפיצויים כספיים על נזקי גוף לבין מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו. מגוחכת העובדה שכגן מסתמך על הזכרת סטירת הלחי במשנה וגם בחוקי מסופוטמיה ( אבל לא המקרא) כהוכחה שחוק זה היה מוכר בישראל מקדמת דנא, אך נשאר בתחומי המסורת שבעל-פה, והוא הגיע לאחר אלפיים שנה למשנה, בלא שיש לו סימוכין כתובים במקרא. אין ספק שמדובר בהסבר מאוד דחוק אם לא רציני. ישנו דמיון רופף עוד יותר בין חוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין לפי סעיף 142 בחוקי חמורבי לבין הגמרא בכתובות סג, ע"ב: חוק חמורבי קובע שיש לזרוק את האשה המורדת בנהר בעוד שרבי יוסי מסתפק בהפחתת כתובתה בשבעה דינרין בשבוע. אם נוסיף העובדה שעברו אלפיים שנה בין שתי מערכות החוקים, אין ביסוס להשערה שחוקי הפיצויים בגין נזקי גוף ודיני גירושין ביוזמת האשה במסופותמיה השפיעו על ההלכה שבעל פה כפי שהיא מופיעה בתלמוד במסכת בבא קמא ובמסכת כתובות. לגבי ההשוואה בין חוקי חמורבי לבין חוקי התורה בעיקר בדיני נזקי גוף, דיני עבדות, דיני שור נגח (לפי אשנונה), דיני גנבה.
אין ספק שזהו דמיון מפתיע מדי כדי להיות מקרי. אבל אזה תהום פעורה בינהם. ראשית, בולט ההבדל שבין המעמדות בחוקי חמורבי, בעוד שחוקי התורה מתעלמים מהם והרבה יותר שוויוניים .לדוגמא, עיקרון "מדה כנגד מדה" אינו תקף לגבי המעמדים הנמוכים בחוקי חמורבי. בחוקים אלו, עין ושן שווים הרבה פחות כאשר יורדים בסולם החברתי. לעומת זאת, התורה אינה מבדילה בין המעמדות למעט יוצא מן הכלל והוא מעמד העבד הכנעני היוצא לחופשי כאשר אדונו פוגע בעינו או בשינו. חוקי חמורבי אינם מכירים בפיצוי המגיע לעבד עצמו אלא לפיצוי המגיע לאדון ממי שפוגע בעין עבדו או שינו. אין ספק שהתייחסות לעבדים דומה להתייחסות לחפצים בחוקת חמורבי עד כדי כך שמי שסייע לבריחת עבד דינו מוות. לעומת זאת חוקי העבדות של התורה הם הרבה יותר ליברליים. אכן למרות הדמיון בסגנון ובתכנים, השוויוניות מהווה הבדל מהותי בין שני החוקים. אולם זה לא ההבדל היחידי ועל מנת לעמוד על הבדלים נוספים, מומלץ לעיין בהשוואה של החוקים אלה מול אלה, כפי שמצאתי באתר דעת. השוואה זו נערכה ע"פ רוב לפי תרגומו של ד"ר מילער.
אולם עדיין נותרה השאלה: האם, לאור הדמיון ביניהם ולמרות השוני המהותי, חוקי מסופוטמיה הקדומים השפיעו על חוקי התורה?
5. האם חקיקה אנושית יכולה לקבל חותם אלוקי?:
לפני שאתמודד עם השאלה, פה המקום לעורר שאלה פילוסופית ותאולוגית גם יחד והיא האם חוקים אזרחיים שמטרתם להסדיר את חיי הקהילה יכולים להיות חוקים תלושים מהמציאות בה האדם חי? האם אותם חוקים אינם אמורים להיות חקוקים על ידי בני אדם ולמענם גם אם קבלו חותם אלוקי?
היות והאדם הוא ייצור תבוני עם זיקה קיומית לקהילה, לא מן הנמנע שהוא מסוגל לחוקק חוקים אזרחיים באופן עצמאי על מנת להשיג לעצמו ולקהילתו תועלת שלא הייתה מושגת אלמלא נחקקו חוקים אלו. ומכאן שאין לתמוה אם המשפטים התורניים משקללים בתוכם תורות קדומות של מוסר ,חוקים ומשפטים בתנאי שהם מתיישבים עם ערכי היסוד של התורה. לכן חוקים אלוקיים אינם יכולים להיות תלושים מהמציאות ומתנאי החיים שהיו שוררים בתקופה שהם ניתנו. ואם מצד התבונה, מתקבלת המסקנה שחוקים אזרחיים מתבררים ונקבעים בדין ודברים שבני אדם מנהלים בינם לבין עצמם, הרי לדבר יש לו סימוכין בתורה בספר בראשית שהמאורעות המתוארים בו קדמו למעמד הר סיני. אני מתכוון לסיפור מהפכת סדום ועמורה אשר ככל הנראה חפף את תקופת שלטונו של המלך חמורבי מיודענו. ידוע המשא ומתן להצלת סדום שניהל אברהם אבינו עם הקב"ה אשר העיד על אברהם שהורה לבני ביתו לשמור את דרך הצדקה ומשפט ככתוב בבראשית פרשת וירא: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו": ( פרק יח פסוקים יז-יט)". מכאן שדרך הצדקה ומשפט הייתה ידועה לא רק לאברהם אבינו אלא גם לדורו כולל לתושבי שני ערי הפשע סדום ועמורה ללא שום התגלות אלוקית. כי אם לא כן, על סמך מה הקב"ה שפט ודן את סדום ועמורה לכליה? אם בני אנוש ניחנים בתבונה המאפשרת להבדיל בין טוב לרע, הרי ניתן לשפוט אותם במידה והם בוחרים ברע כמו אנשי סדום או ליתן להם שכר במידה שהם בוחרים בטוב כמו אברהם. והרי עדות לכך שחוקי התורה
חמורבי (או ע'מורפי) מלך בבבל בין השנים 1792-1750 לפנה"ס. הוא היה המלך השישי והמפורסם בשושלת המלכים של התקופה הבבלית הקדומה, המכונה גם תקופת השושלת האמורית. האמורים היו שבטי נוודים שמיים מערביים שחדרו למסופוטמיה מצפון סוריה, ובשלהי המאה ה-20 לפנה"ס ייסדו שושלות מלכים בבבל ובמקומות נוספים. מיוחסים לחמורבי חוקים חברתיים וסוציאליים חשובים שנחקקו בתקופתו. החוקים נחקקו כדי שיהיה עונש קבוע על כל עברה ושלא יצטרכו כל פעם לכתוב עונש חדש. 282 חוקים נחרתו על גבי מצבה המכונה "מצבת חמורבי". עם כיבוש בבל העתיקה על ידי מלך עילם , העבירו את המצבה לשושן (בירת עילם) שם שכנה מעל 3500 שנה, עד שנתגלתה על ידי ארכיאולוגים צרפתיים ב- 1902 ונלקחה על ידם לצרפת. היום המצבה נמצאת במוזיאון הלובר בפריז.
ראוי לציין את הדימיון בין חוקי התורה וחוקי חמורבי, עליו עמדו חוקרים רבים, לפנינו סעיפים מחוקי ח'מורבי ומשמות כא 24-27 :
החוק הישראלי
וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים:
ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין , שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל , כויה תחת כויה,פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה:
וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה
לחפשי ישלחנו תחת עינו:
ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו:
(שמות כא 24-27)
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעית יצא לחופשי חינם" (שמות כ"א / 1)
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כ"א / 20)
לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. (דברים כ"ג ט"ז).
כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומצת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כ"א / 37 - כ"ב / 2).
חוקי ח'מורבי
196 איש כי ישחית את עינו של איש אחר - הם את עינו ישחיתו.
197 אם שיבר עצם של איש אחר, הם את עצמו ישברו.
198 אם השחית את עינו של אדם מן המעמד הנמוך או שיבר את עצמו של אדם מן המעמד הנמוך, ישלם מנה אחת כסף.
199 אם השחית את עינו של עבד איש אחר או שיבר את עצמו של עבד איש אחר, ישלם חצי ערכו.
202 איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, בשוט זנב הפר שישים יכו בו לפני העדה.
203 וכי יכה בן איש את בן איש אחר השווה לו על הלחי מנה אחד כסף ישלם.
204 וכי יכה אחד העם את אחד העם אחר על הלחי - עשרה שקלים כסף הוא ישלם.
115 כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית יקרא להם דרור
סעיפים 16-15כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר - מות יומת העוזר"; "כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת
8 כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה, מהמקדש או מהיכל המלך, שלושים פעמים בערכו ישלם. ואם מאיש נגנב, עשר מונים ישלם תחת גניבתו, ואם אין לו, מות יומת בגניבתו
על סמך הדמיון המפתיע בין ששתי החוקות, ההחוקר מרדכי כגן כותב בספרו "לא לבדד ישכון" : "שימו לב לתקופה שבה חי מלך זה. חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא מציינים את המאות ה12-11 לפנה"ס כתקופת התגבשותו הראשונה של ישראל. לאור נתונים אלה נראה שלא ייתכן שתרבותו וחוקיו של עם ישראל השפיעו על התרבות הסובבת. יש לשקול את האפשרות שחוקי בבל הם שהשפיעו על ישראל". מכאן הכותרת החתרנית שנתן מרדכי כגן לספרו "לא לבדד ישכון". גם פרופסור מלר מציין את הדמיון הרב בין שתי מערכות חוקים באתר חופש האנטי-דתי וכך הוא כותב: "הדמיון בין מערכות החוקים של העמים השמיים הביא מספר חוקרים לטעון, שלמשפט הבבלי והעברי היה מקור משותף קדום. כך, למשל, היה גם לגבי שלוש השפות-אחיות - העברית, הארמית והערבית, שמקורן בשפה אחת קדומה, הקרויה השפה האם-השמית (12). מנגד, יש חוקרים השוללים קשר אורגני בין חוקי חמורבי לחוקי התורה, בעיקר משום שחוקי חמורבי הם חוקים חילוניים-אזרחיים, בעוד שחוקי התורה כוללים תקנות דתיות רבות (11). עם זאת, הדמיון בין שתי מערכות החוקים הללו, עד כדי זהות מלאה לעתים, מבססים את ההנחה שהוזכרה כבר קודם, לפיה חוקי התורה, שנקבעו בעם העברי לא לפני המאה ה-12 לפני הספירה, ניזונו מחוקי העמים שקדמו לו ב-800 עד 600 שנה. דבר אחד ודאי: חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם."
2. חוקי אשנונה וחוקי התורה, עמדתו של פרופסור דן מלר מהאתר חופש:
האמת היא שגם חוקי חמורבי לא היו התקדים לחוקה סוציאלית .קדמו להם חוקי אשנונה בכ150 שנה. אשנונה היתה ממלכה שומרית קטנה צפונית לבגדד, במאות ה20 עד ה18 לפנה"ס, שאיבדה את עצמאותה בימיו של חמורבי. בשנים 1945-47 נמצאו בחפירות בתל-אבו-חרמל לוחות, ועליהם שני קבצי חוקים של המלך ביללמה ובנו המלך דארושה, מהמאה ה-20 לפנה"ס, והם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית. קיים דמיון רב בין חוקי אשנונה לחוק העברי בכמה נושאים, למשל - בנושא שור שנגח:
חוקי התורה מפרשת משפטים
כי יגף שור-איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון- (שמות כ"א / 35.)
אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה השור יסקל וגם בעליו יומת" (שם, פס' 29). אנו רואים שדין התורה מחמיר עם בעל השור יותר מאשר חוקי אשנונה(פרופסור דן מלר)
חוקי אשנונה
סעיף 53 -שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת.
סעיף 54 -אם כשור נגח נודע הוא, וזקני העדה הזהירו את בעליו והוא לא שמר את שורו, והם את קרניו לא גדעו , ונגח איש והמיתו , כסף ארבעים שקלים יתן בעליו .
פרופסור דן מלר מסיק שהתורה איננה מקורית אלא היא הושפעה מחוקי אשנונה בענין שור נגח היות שהם קדמו את חוקי התורה ב800 שנה. וכך הוא כותב באתר חופש :" חוקי אשנונה קדמו לחוקי התורה בכ-800 שנה, ומכאן גם ברור מהו המקור ומהו החיקוי, או מי הושפע ממי."
3. מחקרו של מרדכי כגן ומסקנותיו:
לפי מרדכי כגן , חז"ל לא חידשו או פרצו דרך בתפיסת הענישה כתשלום פיצויים בגין עברות גופניות., חז"ל פרשו "עין תחת עין" כדרישה לתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם לאיש שנתעוור. לא עוד פגיעה בעינו של הפוגע בחברו, אלא פיצוי כספי עבור הנזק (בדומה לתשלומים המתקבלים מחברת הביטוח בעבור נזקים בתקופה המודרנית שלנו). כגן מסתמך על סעיף 42 לחוקי אשנונה: אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובתקו, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו - מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן - חצי מנה (30 שקל); אם אוזן - חצי מנה (30 שקל); סטירת לחי - ישלם עשרה שקל כסף. נזכיר שחוקי אשנונה קדמו באלפיים שנה את ההלכה מימי בית שני - המקבילה לסעיף 42 לחוקי אשנונה לדעת כגן- כפי שהיא כתובה במסכת בבא קמא פרק ח משנה ו:
התוקע לחברו, נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה. סטרו, נותן לו מאתים זוז; לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
יוצא אפוא -מסיק כגן- שהחוק המקראי -עין תחת עין, שן תחת שן וגו' -קרוב יותר לחוקי ח'מורבי, ואף נראה שהוא שמרני ממנו בדרישה לעונשי תמורה בכל מקרה של פגיעה! אולם מה שמפתיע-ממשיך כגן- הוא לגלות שלהלכה של ימי בית שני יש מקבילה בחוקי אשנונה וחמורבי הרחוקים ממנה בכאלפיים שנה. אולם כפי שניתן להיווכח,מדובר בדמיון רופף ביותר. למעט סטירת הלחי והפגיעה באוזן לא מדובר באותם נזקים. וכך בנושא גירושין ביוזמת האישה. חוקי המקרא אינם מזכירים אפשרות כזו: המקרא מכיר רק גירושי אישה ביוזמת בעלה, ואילו חוקי ח'מורבי מתייחסים לאפשרות כזו:
142 - אישה כי תשנא את בעלה ואמרה לו - "לא אהיה לך" - בשער, יבדקו את התנהגותה. אם היא נהגה בזהירות ואין בה כל אשם, בעוד שבעלה היה רגיל לצאת, אותה אישה לא תישא בכל עונש. היא תקבל את הנדוניה שלה ותחזור לבית אביה.
143 - אם היא לא הייתה זהירה ונהגה לצאת הרבה וכילתה את רכוש הבית וביזתה את בעלה, אותה אישה תושלך לנהר.
כאמור, האפשרות של גירושין ביוזמת האישה איננה מצויה כלל במקרא, אולם הוא מצוי במשנה ובגמרא (משנה כתובות ה, ז) : המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתבתה. רבי יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, שמא תפל לה ירשה ממקום אחר, גובה הימנה, וכן המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתבתה שלשה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר: שלשה טרפעיקין. הגמרא במסכת כתובות המפרשת משנה זו עוסקת במניע של האישה, ממש כמו חוקי ח'מורבי.
הסבר
כתובות סג, ע"ב
לעצם ההלכה מבררים: היכי דמיא (כיצד היא בדיוק) מורדת? אמר אמימר: דאמרא "בעינא ליה ומצערנא ליה" (שאומרת אני רוצה אותו וחפצה להיות נשואה לו, אבל אני רוצה לצער אותו) בגלל סכסוך שבינהם. אבל אמרה "מאיס עלי"- לא כייפנן לה (אם היא אומרת "מאוס הוא עלי"- אין כופין אותה) שאין כופין אדם להיות עם מי שמאוס עליו.
ב היכי דמיא מורדת? אמר אמימר : דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה" , אבל אמרה "מאיס עלי" - לא כייפינן לה.
ידוע שיש תחומים שלמים שלא נמסרו בתורה הכתובה. תחומים אלו כלולים ב"תורה שבעל-פה". היא כוללת פירושים לחוק הכתוב וחוקים נוספים בנושאים שונים שאין להם בסיס במקרא. תורה זו נמסרה מדור לדור עד שהועלתה על הכתב ב"משנה" על ידי רבי יהודה הנשיא במאה ה3 לספירה. כגן מציין את חוק "ההכאה על הלחי" וחוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין אשר אינם מצויים במקרא אבל היו מוכרים בישראל מקדמת דנא, אך נשאר בתחומי המסורת שבעל-פה. כך הגיעו לאחר אלפיים שנה למשנה, מבבל, בלא שיש לו סימוכין כתובים במקרא.
אם הסבר זה נראה דחוק משהו - משום פער הזמן הגדול בין האלף השני לפנה"ס ובין המאה ה-3 לספירה, אזי יש לזכור שמן המאה השישית לפנה"ס, בעקבות חורבן ירושלים והגלות התפתחה קהילה יהודית גדולה בבבל. באותם ימים - ימי נבוכדנאצר - ידוע לנו ש"בבתי הספר למשפטים" בבבל עדיין למדו את חוקי ח'מורבי. בידינו עותקים של החוקים הישנים בכתב יתדות של התקופה המאוחדת. זאת אומרת, עם ישראל בגלות בבל יכול היה להתוודע מחדש אל המורשת המסופוטמית הישנה-חדשה.
4. ליקויים בהשוואה בין חוקי התורה לחוקי מסופוטמיה?
לפנינו שתי חוות דעת על סמך בדיקה השוואתית המגיעות לאותה מסקנה: החוקים האזרחים של התורה הושפעו על ידי חוקי מסופוטמיה הקדומים - חוקי אשנונה וחוקי חמורבי - היות שהם קדמו לחוקי התורה בכ800- שנה. אולם יש לציין את מסקנתו המרחיקה לכת של פרופסור דן מלר הנובעת כנראה מנטייתו האנטי-דתית כפי שהיא באה לידי ביטוי באתר חופש: "חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם". כאן המקום לציין שהמדע אינו יכול להסיק באופן לוגי, על סמך ממצאים אמפיריים, מסקנות הנוגעות לתחום שאינו בר חקירה וידיעה. לכן אם המסקנה שהתורה אינה הראשונה שעוסקת בחוקים מוסריים ואזרחיים היא מסקנה מדעית, ברור שהמסקנה שהתורה לא ניתנה על ידי האלוקים בהר סיני איננה מסקנה לוגית המסתמכת על ממצאים אמפיריים אלא נובעת יותר מנטיית לבו של הפרופסור המכובד.
אין מנוס להגיד שפרופסור דן מלר חרג מתפקידו כאיש מדע, היות שהמדע מתעלם מקיומו של אלוקים ולכן מסקנות המדע אינן יכולות לתפוס בתחום השייך לאמונה בו האלוקים מהווה שחקן מרכזי.
אי לכך, בכל הדיון הבא, אני אתייחס רק להשערה שהועלתה על ידי מרדכי כגן ודן מלר שחוקי מסופוטמיה השפיעו על חוקי התורה בהתבסס על הדמיון המפתיע בין שתי מערכות החוקים.
ראשית חשוב להדגיש שמדובר בהשערה בלבד ולא במסקנה מדעית שאמיתותה אינה מוטלת בספק. כי מבחינה לוגית, אין הכרח שקדימות מערכת חוקים א' על פני מערכת חוקים ב' מעידה שא' השפיעה על ב'. עובדה שחוקרים אחרים העלו השערות אחרות.הדמיון בין מערכות החוקים של העמים השמיים הביא מספר חוקרים לטעון, שלמשפט הבבלי והעברי היה מקור משותף קדום. כך, למשל, היה גם לגבי שלוש השפות-אחיות - העברית, הארמית והערבית, שמקורן בשפה אחת קדומה, הקרויה השפה האם-השמית (12). מנגד, יש חוקרים השוללים קשר אורגני בין חוקי חמורבי לחוקי התורה, בעיקר משום שחוקי חמורבי הם חוקים חילוניים-אזרחיים, בעוד שחוקי התורה כוללים תקנות דתיות רבות.
נתייחס לעובדות. אכן יש דמיון שקשה לתאר אותו כמקרי כמו דיני נזקים גופניים (עין תחת עין ושן תחת שן), דיני שור נגח (לפי חוקי אשנונה), דיני גנבה, דיני עבדים ועוד...יחד עם זאת ישנם חוקים אחרים המצביעים על דמיון רופף יותר שאינם מוכיחים ברמה סבירה על השפעה כלשהי : למשל הדמיון הרופף מאוד בין סעיף 42 לחוקי אשנונה העוסקים בפיצויים כספיים על נזקי גוף לבין מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו. מגוחכת העובדה שכגן מסתמך על הזכרת סטירת הלחי במשנה וגם בחוקי מסופוטמיה ( אבל לא המקרא) כהוכחה שחוק זה היה מוכר בישראל מקדמת דנא, אך נשאר בתחומי המסורת שבעל-פה, והוא הגיע לאחר אלפיים שנה למשנה, בלא שיש לו סימוכין כתובים במקרא. אין ספק שמדובר בהסבר מאוד דחוק אם לא רציני. ישנו דמיון רופף עוד יותר בין חוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין לפי סעיף 142 בחוקי חמורבי לבין הגמרא בכתובות סג, ע"ב: חוק חמורבי קובע שיש לזרוק את האשה המורדת בנהר בעוד שרבי יוסי מסתפק בהפחתת כתובתה בשבעה דינרין בשבוע. אם נוסיף העובדה שעברו אלפיים שנה בין שתי מערכות החוקים, אין ביסוס להשערה שחוקי הפיצויים בגין נזקי גוף ודיני גירושין ביוזמת האשה במסופותמיה השפיעו על ההלכה שבעל פה כפי שהיא מופיעה בתלמוד במסכת בבא קמא ובמסכת כתובות. לגבי ההשוואה בין חוקי חמורבי לבין חוקי התורה בעיקר בדיני נזקי גוף, דיני עבדות, דיני שור נגח (לפי אשנונה), דיני גנבה.
אין ספק שזהו דמיון מפתיע מדי כדי להיות מקרי. אבל אזה תהום פעורה בינהם. ראשית, בולט ההבדל שבין המעמדות בחוקי חמורבי, בעוד שחוקי התורה מתעלמים מהם והרבה יותר שוויוניים .לדוגמא, עיקרון "מדה כנגד מדה" אינו תקף לגבי המעמדים הנמוכים בחוקי חמורבי. בחוקים אלו, עין ושן שווים הרבה פחות כאשר יורדים בסולם החברתי. לעומת זאת, התורה אינה מבדילה בין המעמדות למעט יוצא מן הכלל והוא מעמד העבד הכנעני היוצא לחופשי כאשר אדונו פוגע בעינו או בשינו. חוקי חמורבי אינם מכירים בפיצוי המגיע לעבד עצמו אלא לפיצוי המגיע לאדון ממי שפוגע בעין עבדו או שינו. אין ספק שהתייחסות לעבדים דומה להתייחסות לחפצים בחוקת חמורבי עד כדי כך שמי שסייע לבריחת עבד דינו מוות. לעומת זאת חוקי העבדות של התורה הם הרבה יותר ליברליים. אכן למרות הדמיון בסגנון ובתכנים, השוויוניות מהווה הבדל מהותי בין שני החוקים. אולם זה לא ההבדל היחידי ועל מנת לעמוד על הבדלים נוספים, מומלץ לעיין בהשוואה של החוקים אלה מול אלה, כפי שמצאתי באתר דעת. השוואה זו נערכה ע"פ רוב לפי תרגומו של ד"ר מילער.
אולם עדיין נותרה השאלה: האם, לאור הדמיון ביניהם ולמרות השוני המהותי, חוקי מסופוטמיה הקדומים השפיעו על חוקי התורה?
5. האם חקיקה אנושית יכולה לקבל חותם אלוקי?:
לפני שאתמודד עם השאלה, פה המקום לעורר שאלה פילוסופית ותאולוגית גם יחד והיא האם חוקים אזרחיים שמטרתם להסדיר את חיי הקהילה יכולים להיות חוקים תלושים מהמציאות בה האדם חי? האם אותם חוקים אינם אמורים להיות חקוקים על ידי בני אדם ולמענם גם אם קבלו חותם אלוקי?
היות והאדם הוא ייצור תבוני עם זיקה קיומית לקהילה, לא מן הנמנע שהוא מסוגל לחוקק חוקים אזרחיים באופן עצמאי על מנת להשיג לעצמו ולקהילתו תועלת שלא הייתה מושגת אלמלא נחקקו חוקים אלו. ומכאן שאין לתמוה אם המשפטים התורניים משקללים בתוכם תורות קדומות של מוסר ,חוקים ומשפטים בתנאי שהם מתיישבים עם ערכי היסוד של התורה. לכן חוקים אלוקיים אינם יכולים להיות תלושים מהמציאות ומתנאי החיים שהיו שוררים בתקופה שהם ניתנו. ואם מצד התבונה, מתקבלת המסקנה שחוקים אזרחיים מתבררים ונקבעים בדין ודברים שבני אדם מנהלים בינם לבין עצמם, הרי לדבר יש לו סימוכין בתורה בספר בראשית שהמאורעות המתוארים בו קדמו למעמד הר סיני. אני מתכוון לסיפור מהפכת סדום ועמורה אשר ככל הנראה חפף את תקופת שלטונו של המלך חמורבי מיודענו. ידוע המשא ומתן להצלת סדום שניהל אברהם אבינו עם הקב"ה אשר העיד על אברהם שהורה לבני ביתו לשמור את דרך הצדקה ומשפט ככתוב בבראשית פרשת וירא: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו": ( פרק יח פסוקים יז-יט)". מכאן שדרך הצדקה ומשפט הייתה ידועה לא רק לאברהם אבינו אלא גם לדורו כולל לתושבי שני ערי הפשע סדום ועמורה ללא שום התגלות אלוקית. כי אם לא כן, על סמך מה הקב"ה שפט ודן את סדום ועמורה לכליה? אם בני אנוש ניחנים בתבונה המאפשרת להבדיל בין טוב לרע, הרי ניתן לשפוט אותם במידה והם בוחרים ברע כמו אנשי סדום או ליתן להם שכר במידה שהם בוחרים בטוב כמו אברהם. והרי עדות לכך שחוקי התורה
שמי דוד מור ואני מנהל האתר האלטרנטיבי http://www.alternatv.org .אני לא רב ולא למדתי מעודי בישיבה ואפילו לא גדלתי בבית דתי לאומי או חרדי אולם למשפחתי היה הרבה כבוד למסורת.קראתי בחיי הרבה ספרות רבנית וספרי הגות יהודית . אני חוויתי באופן אישי הרבה התלבטויות ומשברים בחיי בנושא דת ואמונה .
