פעם קראתי מאמר של עיתונאי אתיופי מצליח, שבו סיפר על היום הנורא בו הבן שלו חזר מהגן עצוב, כי קראו לו "שחור". טוקבקיסטית אחת כתבה שהיא הסבירה לילד שלה שבעצם אין אנשים שחורים ולבנים, שבעצם כולנו חומים, רק בגוונים שונים של חום. שמרתי את זה במגרה ההיא בראש, שבה מאחסנים מידע שאולי יהיה רלוונטי יום אחד. נראה לי שזה היה אחסון חכם, כי זה מאוד רלוונטי לי כרגע.
אנחנו גרים בשכונה צעירה וחדשה של אוכלוסייה אמידה, ולכן גם די הומוגנית. במילים אחרות, אין הרבה משפחות אתיופיות בשכונה. לכן כל כך שמחתי כשראיתי בגן החדש של הילדה שלי, בתחילת שנת הלימודית שכמעט מסתיימת, ילדה יפיפייה ומתוקה שהיא גם אתיופית. מדוע שמחתי? כי אני רוצה שהילדה שלי תגדל להיות אדם טוב, אדם שרואה בני אדם כפי שהם מבלי להבחין בכלל בהבדל של צבע עור, לדוגמה. אני יודעת שמרחק מייצר גזענות, אני מבינה שדעות קדומות נולדות במקום של סגרגציה והפרדה. אני יודעת שמדיניות הקליטה של עולי יהודי אתיופיה יצרה את המציאות העגומה שבה יש ערים שבהן מפלים לרעה ילדים בני העדה, רק כי הם חומים קצת יותר. אני עוצרת רגע ותוהה, יתכן שגם אני קצת גזענית? הרי עודדתי את החברות הזאת בגלל המוצא של הילדה היפיפייה, הרבה לפני שהכרתי אותה והתאהבתי בה ובמשפחתה. אני לא מצליחה להשיב על כך, אבל אני מקווה שאני אדם מתקן ולא מקלקל. אני אצטרך להרהר בזה עוד, אבל כל דבר בעיתו.
לפני שעה קלה היתה לי שיחה עם אביה של החברה החומה של הבת שלי, חבר טוב בעצמו. הוא סיפר לי שבצהרון, ילד אחד קרא לבת שלו "כושית". מזל שהרכבתי משקפי שמש, כי כך הצלחתי לעצור את הדמעה שאיימה להתפרץ. אני מנסה להבין, מדוע כל כך התרגשתי? אחרי הכל, בתוך עמי אנכי יושבת! האם מפתיע אותי שילדים משתמשים בכינויי גנאי, אפילו כאלה איומים? האם הפריע לי שהילדה היפיפייה והמתוקה נפגעה? הרי ילדינו נפגעים לא מעט מחבריהם. אז מה מקור הצער הגדול? אני חושבת שחטפתי סטירה, כי רציתי לגדל את הילדה שלי בעולם אחר, ומילה אחת שאמר ילד הסיתה את הקורה מבין עיניי וגרמה לי לחוש את הרשע שנמצא גם בשכונה הנחמדת שלי, וגם בגן שבחרתי לילדתי. רשע, כי גזענות היא לעולם רשע, גם אם מצאתי אותו בדבריו של ילד צעיר שאולי לא ממש מבין, אבל ההורים שלו מבינים! וגם הוא פוגש בכל יום את הילדה המדהימה, החכמה, החברותית והכשרונית הזאת, ובכל זאת השתמש במילה האיומה הזאת כדי להכאיב לה באמת.
אני כועסת, כי אני רוצה עולם טוב יותר לגדל בו את ילדיי, ונגעים כמו גזענות הורסים כל חלקה טובה. אני כועסת כי אני ממש משתדלת, מנסה לחנך את ילדיי כמו גם את תלמידיי להיות בני אדם, אבל זה לעולם לא יעבוד אם לא נפקח את עיניינו ונחליט שהדרת בני העדה האתיופית היא גם העיניין שלנו, ולא רק אתיופים צריכים להפגין כנגד גזענות, אפלייה והדרה, אלא כל ישראלי שפני החברה חשובים לו.
אינני יכולה שלא לחשוב על הפרשה המקראית (פרשת בהעלותך), שבה מרים אחות משה ריכלה על גיסתה הכושית, ועוררה את זעמו של ה', שהעניש אותה בצרעת (במדבר, י"ב). אם אלוהי ישראל זעם על המילה, האם אנחנו יכולים להישאר אדישים אליה? העל זאת לא תרעש הארץ?
אני לא יודעת מה אני מבקשת מכם, קוראים נכבדים מאוד, כשאני משתפת אתכם בנבכי נפשי. אני יודעת שכמו שהחבר שלי איחל לעצמו שהילדה שלו לעולם לא תחווה דחייה על רקע מוצא, אני מאחלת לעצמי שילדיי, וכמותם גם תלמידיי, לעולם לא ידחו אדם על רקע מוצא.
רחל הראל, אשת חינוך, מרצה בנושא מקרא וספרות השוואתית.
