הטוקבק כראי של חברה מוסרית 

פתיחה  
בויכוחים הנמשכים אודות לגיטמיות הטוקבקים, כמו גם תופעות דומות אחרות הדומות לטוקבק  ברשת האינטרנט, יש להכניס גם ממד של אתיקה אישית ומוסר חברתי, גם אם, כפי שנראה, לא ניתן לנמק זאת בנימוקים רציונאליים של כדאיות או סיבה ותוצאה. 
הבערות, הצדקנות, ההיתממות והחמדנות הכרוכים בשימור תרבות הטוקבקים כפי שהיא היום: מתן זכות תגובה לכל אחד ללא זהות , ללא (כמעט) שיקול דעת של עורך, מעצימים פני חברה ההופכת יותר ויותר ללא מוסרית , כאשר הטוקבקים כמשל, הם מראה טובה לכך. זכות פרסום טוקבקים שנויה במחלוקת, ולראייה -  הצעות החוקים והתקנות   המוצעים לבקרים לשינוי המצב. כמות הפרסומים ברשת על סוגיה זו הפכה זה מכבר לאוקיינוס שלכאורה ניתן לטבוע בו בקלות. מצד שני, כל הטובל בו, מבין מהר מאד שזה לא מי יודע אוקיינוס פלאי ומרתק, אלא יותר שלולית של מי אפסיים. העניין המשמעותי הוא, שאין כאן צדק אבסולוטי בידי  אף לא אחד מן המתדיינים, ובזה יסתיים פחות או יותר הבירור, והכל נשאר כשהיה.      

מן הראוי להביט על סוגיה זו מהיבט כללי יותר; "מבט מלמעלה", בו נשאל עצמנו, מה בעצם אנו רוצים, איזו הוויה אנו מתעקשים לשמר או ליצור, כשאנו מדברים בשבחם של הטוקבקים או בגנותם. מה המניע הנשגב שגורם לנו לומר שטוקבק אינו אלא זכות אולטימטיבית של חופש הביטוי שלא רק שאין סיבה להגבילה, אלא אסור לעשות זאת בנימוק שזכות זו משמרת או אף יוצרת פני חברה צודקת יותר ושייויונית. מאידך מדברים, שתופעה זו אינה אלא תרבות כיכר ברוטאלית וולגארית, כזו הפוגעת ופוגמת בפרטיות  ובהיגיינה הציבורית , שגם בה אין להקל ראש.       

לשם יישור קו, נחזור ונזכיר למה הכוונה במושג "טוקבק": מושג לועזי שמשמעותו היא תן תגובה/ הגב, שעבר גיור כהלכה למושג ישראלי עברי של  "תן לו בשיניים"/ "תראה לו".  "טוקבק הוא מנגנון לתגובות הגולשים באינטרנט. מנגנון הטוקבק מופעל באתרי חדשות, באתרי בלוגים ובאתרים נוספים, והוא מאפשר לגולשים להגיב על הנאמר בדף מסוים, כך שהתגובות מופיעות בהמשכו של הדף. הטוקבק הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט, והוא מביא לשיא את מימוש חופש הביטוי שמתקיים באינטרנט. הטוקבק משמש בדרך כלל להבעת דעתו של הגולש, אך לעתים הוא משמש גם להצבעה על טעויות עובדתיות או לשוניות שנפלו בכתבה המקורית"  "טוקבק" ויקיפדיה עברית. 

שירת החליל 
     פתחנו ושאלנו למעלה, בעצם מה הטוקבק משרת. נראה שנוכל להסכים שעצם זכות לכל קורא מזדמן להגיב בטוקבק, לומר כל שעל ליבו  (בדרך כלל תחת פרגוד אנונימיות מוחלטת) את דעתו הפרטית במשפטים ספורים (רצוי אמנם בהקשר בו הוא נכתב, אך גם זה לא הכרחי מאד), אודות כתבה, מאמר וכד' שמפורסם וקיים כבר ברשת - הופך את החברה לרצויה יותר, הומנית יותר, מחבקת ומכניסה תחת כנפיה בלגיטימיות מלאה את קול עולמו הפרטי של כל אזרח ואזרח שבה, ללא שיפוט, צנזורה או סיווג של איכות.  
  טוקבק איננו יומנרשת (בלוג) אישי, או מאמר מושכל, יצירה אישית, שבשביל שיהיו משמעותים לאחרים צריך באמת כישרון הבעה, יכולת לרתק אחרים ולשכנע. אך בהחלט ניתן לומר שמדובר בטעימה, בהערה "על המצב", על תוכן הכתבה שקראתי בב-'תראו, הנה קראתי, וזו דעתי, תכירו אותי...' . 
  ותגובה כזאת היא שירת החליל של עולם אישי מופלא, שאיש כמעט אינו שומע בגלל הרעש הבלתי פוסק של עשרות, אלפי מאות אלפי ומליונים של צלילים כאלה. פרט לבודדים, איש כמעט אינו שת ליבו אל שירת החליל האישי של הזולת, של כל אחד ואחד מאיתנו. והנה כאן, מאפשר הטוקבק ללא הגבלה, ללא משוא פנים, השמעת צליל מיוחד אישי זה. זה יכול להיעשות בשמחה, בחיוך, בתסכול על מה שנראה לכותב הטוקבק, יכול להיכתב באופן מקומם וחצוף; להיעשות בכעס או אף באלימות כלפי אחרים, כמו גם בפרגון, בהשמעת קול אישי.
עצם העצירה של שטף השגרה, כמו גם שטף הקריאה המרפרפת, חשיבה והתייחסות, עצם ההמללה של מחשבות ורגשות, תורמות מאד לפיתוח האישי ולמתן משמעות של כל אחד ואחד.  
 הטוקבק מאפשר את התחושה שהכל נהיה יותר בעל משמעות: אני קורא וגם מגיב. זה אכפת לי, ואולי אף אחרים יגיבו לדברי... יכירו בהם, ומשם יסתקרנו לשמוע עלי ויתפעלו.  ואולי אף מישהו יוכל להתעשר מדעותיי ודברי באשר הם, ואז, מי יודע? אולי הוספתי עוד לבנה לעולם טוב יותר מהקיים כיום...

 ישנו כאן תהליך של הבניית יחסים, ממעמד פסיבי, קורא בלבד, למעמד פעיל, הדדיות, תגובה והדהוד בין הכותב לקורא. תגובה המורכבת מביקורתיות, פרגון, חשיבה ורפלקציה, הגוררת מיד גם לקיחת אחריות ביחסים אלה. עצם אפשור הטוקבק, כתיבת התגובה, יצירת יחסים והדהוד בין הקורא לכותב הכתבה/מאמר/פוסט, הנו העצמה אישית כמו גם חברתית, שבין השאר הופכת את החברה לחברה מוסרית יותר, שכן היא הופכת את אזרחיה למעורבים יותר, בצד החיובי והבונה. 
  תאור שכזה שלעצמו מתאר עניין נשגב. הרי כל אחד יודע בתוך תוכו שאכן הוא יחיד ומיוחד. כל אחד ואחד מאיתנו הוא שליט עולם אישי מופלא ועצום, שלמגנת הלב רק הוא ויצירי מחשבותיו והגיגי ליבו שותפים לו, והם, נתיניו של עולם אישי מופלא זה, הם היחידים שמכירים באיכותו ובייחוד שלו על פני אחרים.
  באמצעות הטוקבקים ניתן להביע ייחודיות זו גם לאחרים "בקטנה"; לא בהגיג מנומק וארוך במאמר/ כתבה/ פוסט. לכאורה נוכל לטעון, שאין זה (אפשור טוקבק) אלא אמירה צלולה של חברה מוסרית לעילא: ראו, אנו חברה המקבלת כל אחד ואחד, על השונות שבו והייחודיות שלו,  באופן השלם ביותר. 
  טענה נוספת, מאד הגיונית, שבחברה בה כל אחד יכול להביע דעתו בציבור ללא הגבלות כלשהן, הוא לא נזקק לאלימות ולפרובוקציות רק כדי שישימו לב אליו. או אז תחושת הנרדפות, המאוימות שרבים מאתנו חשים בחברה דהיום, מתפוגגת, ומתוכה צצה חברה טובה יותר. פשוט כך.  
ואמנם, יש פנים חיוביים רבים לטוקבק, ובאופן רחב יותר, לאפשרות לשתף את הציבור באמצעות הרשת במבע אישי כלשהו.  אך, כפי שפתחנו, יש להכניס למערכת השיקולים לאפשור גורף שכזה, את החברה, וליתר דיוק את מוסריות החברה. ולא רק "לקחת בחשבון" אלא להבין גם מה ניתן לעשות כדי, אם לא להעצים את המוסריות החברתית, לפחות לא לפגום בו.    

   מוסר חברתי ואתיקה אישית 
     מוסר חברתי נבנה ממוסר אישי, אתיקה של אזרחי החברה.  לשם הסבר של מהי חברה מוסרית, ומה פוגם בה, נציע כאן פרופיל אתי של אדם, שהוא אזרח בחברה  באשר היא. אדם אתי (אתיקה - המשמעות הפרטית אישית של כלל מוסרי כללי) ניתן לאפיין באמצעות 4 היבטים:  (1) בערות  (2) חיברות  (3) מודעות  (4) עולם.  
 למאפייני אדם אתי חשיבות רבה בכל דיון על חברה מוסרית, ונדגים באמצעותם את הטיעון אודות מוסריות ואי מוסריות של חברה.  

  (1) בערות: השלב בסיסי של פרופיל אתי של האדם הוא הבערות: אני ואפסי עוד, אין העולם קיים אלא לשרת את צרכי ונוכחותי. הבערות הינה שלב התפתחות של ילד, גם אם איננו כזה (ואז הוא בשלב אינפנטילי - Infant = ילדי, ינקותי), בה הוא מרכז העולם והכל אמור ורצוי שישרת את צרכיו המידיים, כאן ועכשיו. את צרכיו הוא משיג גם אם זה על חשבון האחר, ומשאיננו משיג זאת, הוא מפעיל כח, ומשתמש באלימות, הרס (גם הרס עצמי) ודורסנות של ממש, ושלא כמו אצל ילד, הנזק שהוא גורם לסובב ולעצמו עלול להיות גדול.  

  (2) חיברות: הבט מתקדם יותר, בהיבט האתי של האדם, והכרחי לכל חברה, הוא הבט החיברות. בחברה מוסרית פחות או יותר, הבט זה מצוי בקרב אזרחים רבים, שכן מדובר בהתנהלות חברתית שניתן בקלות יחסית למסד, לחוקק, לתקן תקנות ותקנונים ולתת תפריטים מה נכון יותר, ומה טוב יותר ומה צודק יותר. כל זאת בנימוקים אנושיים, דתיים וכד'. אזרח מן השורה מבין זאת ומציית להם, גם אם אין הבנה פנימית למניעי התנהגות אתית, אלא מתוך אילוץ חיצוני.  ברגע שהאילוץ האילוץ מוסר, או לא קיים, יש לצפות שרבים מהאזרחים, המצויים במודעות אתית של חיברות בלבד, יעשו מעשים לא מוסריים. שכן לא מופנמת אצלם התנהגות אתית בהיבט מודעות אתית אישית, מתוך הבנה עמוקה שזה "הנכון".
 לכן יש לעמוד על המשמר, להתריע, לחוקק, לעדכן ולסתום פרצות ללא הרף. 
 המצב חמור יותר כאשר ישנה לגטימציה לנהוג באופן לא מוסרי בעליל, בשם זכויות של חופש ביטוי, שוויון וחרות נשגבים, כמו, למשל, בתרבות הטוקבקים, לפחות בחלקה הגדול.
הבט זה, החיברות,  מתאפיין בכך שחלקו הגדול הוא קוגניטיבי - כזה שניתן לכמת, לקטלג, לשכנע ואף לשורר אותה באינסוף תקנות וחוקים ונימוקים רציונאליים למה חשוב לנהוג באופן הוגן וציית לחוק והמקובל. זהו המקום לקודים האתיים, להטפות המוסר, לצדקנות, לחינוך ביהביוריסטי (התמקדות בשינוי התנהגות חיצונית בלבד כתגובה לגירויים ולא מתוך הבנה והפנמה), להלכות דתיות  ואחרות ועוד. שכן באופנים אלה ניתן בקלות יחסית לנמק, להסביר ולשכנע את הטובה שצומחת ממודעות אתית חברתית. "טוב לחברה אז טוב לך", או "אם לא תנהג כראוי - תיענש" או "כולם מושחתים" (=אלה שעברו על החוק/ הנוהג/ המוסכמות/ התקנונים), וכו'.   
הבט זה הנו שלב התפתחות אתית הכרחי לקראת שלב ה מודעות בהבט (3) - המודעות אתית האישית. שכן (על פי דברי הפסיכולוג לורנס קולברג Kohlberg , בן זמננו, הדן רבות בהתפתחות אתית של אדם) - "התפתחות אתית אישית מתפתחת תוך כדי שיקול דעת קוגניטיבי התנסויות אישיות באינטראקציה חברתית, יותר מאשר דרך הפנמת חוקים וכללים הקיימים כמבנים חיצוניים". 

  (3) מודעות: הבט מתקדם ומורכב יותר בהתפתחות אדם אתי, הוא מודעות -  מודעות אתית אישית. הבט זה מתאפיין בכך שהמניע להתנהגות אתית נובע מתוך מודעות האדם ולא מאילוץ חיצוני, ואין בנמצא רמת הנמקה רציונאלית מתקבלת על הדעת למה יש לנהוג כך ולא אחרת, כפי שהזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית לדורותיה טוען כך: למשל וויטגנשטיין בספרו "טרקטטוס לוגי-פילוסופי": "ברור לגמרי שלא ניתן להביע במילים את האתיקה. האתיקה היא מעבר למודעות ולהכרה (טרנסצנדנטלית)... הפתרון נעוץ בדבר מה מחוץ למרחב ולזמן".  מכאן שאין כללים קוגניטיביים שניתן להנחיל ולשנן (כמו עשרת הדברות למשל), אלא מתוך מודעות אישית, רגישות ותשומת לב: אני הוא אני כפי שאני, מתנהג כך וכך, מתאווה לעשות כך וכך, מתוך מניע אישי גלוי או חבוי.  כמעט ולא ניתן לבסס מניעים אלה והתנהגות זו על בסיס כללים רציונליים של עשה ואל תעשה, שכן ניתן לסתור אותם בקלות בתעתועי הלוגיקה. כאן הכל נתון לא למרות (סמכות) גוף חיצוני (אמת מוחלטת, חוק ומשטר) אלא למרות (סמכות) האני הפרטי.
 במצב תודעתי זה, החמדנות, הרדיפה אחר כבוד, כח, אחר השפעה ושליטה באחרים, אינם המניעים להתנהגות, אך גם לא מדוכאים באמצעות נימוקי כדאיות כמו גם איום של אשמה, חוק ועונש. במצב זה של מודעות אתית אישית,  'האני' שולט בדחפים אלה ביד רמה, ומגביל אותם במידה ובאיפוק. אינו מתעלם על ידי הדחקה, אלא מתמודד באמצעות תובנה עמוקה על מהותם.
ברובד העמוק והמפותח של היבט זה, התודעה נושקת בתפיסה אתית אישית-חברתית המשוקפת בהיבט הרביעי - "עולם".  

    (4) עולם: ההיבט הרביעי, "העולם", הוא  'הגבוה' , בעצם אוטופי, כאשר האדם, שמרבית זמנו והמודעות שלו שקועים בכך, מכונה "צדיק" או "מלאך", או במילים אחרות, כמעט בלתי ניתן למימוש אלא על ידי בעלי סגולה של ממש.  שלב זה הוא אותו מצב תודעתי, בה האדם המודע הופך את ה'אני' לחלק בלתי נפרד מן העולם כולו. כאן מתאחדות מודעות החיברות (המוסר החברתי - היבט (2)) עם האתיקה האישית הפרטית (היבט (3)) בהיבטים הגבוהים והעמוקים שלהם.
 היבט זה מבוסס על הבנה עמוקה לא רק של עצמו, כי אם של מצב הזולת. קיימת היכולת להיכנס לנעלי הזולת, 'להיות במקומו'  ( '...ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו...'). היכולת לדמיין ולהזדהות עם אדם אחר על שונותו, ייחודו, תנאי חייו, תרבותו, מצוקותיו ושאיפותיו, להתייחס אליו בהתאם, כאילו מדובר בך עצמך.
  מתוך מצב תודעתי זה נגזרת מודעות אתית שהיא היכולת לחוש חמלה והזדהות - אותן התחושות שהופכות אדם לאדם מוסרי, שרואה בכל דבר ודבר בעולם חלק ממנו ובו בזמן את עצמו כחלק מכל דבר ודבר בעולם. אדם כזה לא יפגע בעץ, זבוב וודאי לא בזולת, כי הרי הוא גם הזולת וגם עצמו בעת ובעונה אחת. אדם כזה יעשה ככל יכולתו לסייע, לתמוך להתייחס ולגלות אמפטיה עצומה לכל אחד, וכל מעשיו מכוונים להגשמת אג'נדה אישית פרטית, הקשורה קשר הדוק למציאות ולחברה בה הוא נמצא ופועל.
  אג'נדה של אדם בשלב התפתחות אתי זה, כולל קודם כל אמפטיה עצומה לכל הסובב, וודאי אל הסביבה הקרובה לו. אג'נדה זו כוללת מחויבות, ייעוד מסוים, הדרך הנכונה ביותר על פיה עליו לנהל את חייו (דהרמה - Dharma על פי תפיסת ההינדואיזם). על פיה האדם משרת באופן כלשהו, ייחודי לו, אינטרס חברתי נעלה.
 לא רק שייעוד אישי זה לא ניתן להנמקה לוגית-סיבתית באמצעות "אמת מוחלטת" כלשהי (שכן, לוגית ניתן להפריך זאת בנקל), אלא אינו כולל בה את טובתו האישית, את האינטרס האישי - פרטי. בשלב מודעות זה, האדם עושה ככל יכולתו למלא ייעוד אישי לשרת את החברה למען טוב ומוסרי. הוא לא יכעס, לא ירים קול, לא ישפיל ולא ירמוס, לא ימצא את השלילה, וישלים עם הקיים והקורה בו. הוא יהיה תמיד ענייני ואמפטי, ויזכה את הנוכחים באהבה כנה ללא ציפייה לכל גמול שהוא.  

   אדם מוסרי פועל לטובת חברה מוסרית  
  אם נשאל עצמנו אילו היבטים אתיים מפרופיל זה היינו רוצים לחוות כחברה, זאת בהכירנו את עצמנו טוב מאד, על החוזקים והחולשות - הרי נשאף לחברה בה מרבית אזרחיה נחלצים, או יותר נכון מתפכחים, מהיבט הבערות, המשרת את העצמי בלבד, גם ובייחוד על חשבון הזולת. התפכחות תביא את האדם אל עבר הבט האתיקה של החיברות, אותה הסכמה חברתית גורפת, נוהג עליו מושתת התרבות וסולם הערכים של החברה, המשרת חברה צודקת והוגנת יותר כלפי אזרחיה. חברה בה מרבית אזרחיה נחלצו מהבערות האתית, אל עבר הבנה שמוסר חברתי הוא צורך קיומי של חברה, ועימה הפרט, עשתה כבר כברת דרך משמעותית אל עבר איכות חיים וביטחון לאזרחיה.    
   אזרחי חברה מוסרית 'בריאה בנפשה' ,הם אלה בעלי המחויבות והאחריות המוסרית, וככל שהם רבים יותר בחברה, החברה שומרת יותר ומטפחת איכות חיים של אזרחיה, ודואגת להם.
 החוזק שלהם הוא באי המוחלטות, בהיעדר אמת מוחלטת שיש לפעול על פיה, ומי שלא נוהג כך הרי הוא "רע"/ "מושחת" וכו' ומי שנוהג על פיה הרי הוא "טוב". אין להם תשובות לכל מצב ולכל דילמה, ודאי לא בשחור/ לבן,  נכון/ לא נכון, טוב/רע , צודק/ לא צודק,  והם מתלבטים ומתחבטים כחלק מהתנהלות מוסרית אישית וחברתית. אך הם פועלים לפי קו מנחה שהחברה והסובב יהיו מקום טוב יותר לחיות בו. אזרחי חברה בעלת מודעות מוסרית שכזאת דואגים לחברה מתוך מחויבות הנובעת, כפי שהראנו למעלה, מפרופיל אזרח אתי המודע להיבט האתי של החיברות - זה השומר על המוסר החברתי-  כמו גם חלק לפחות מהיבט המודעות והעולם- זה המודע לייעוד שהוא שירות החברה, ולא יניקה ממנה לצרכיו האישיים בלבד.  
   ועם תובנה זו נחזור ונדון בתרבות הטוקבקים.  

   נחיצות הטוקבקים להפחת משמעות, עניין וחיים ברשת  
 גם המתנגדים לתרבות הטוקבקים מודים שיש הרבה חיוב בתופעה זו.  
  תגובות מידיות, לא "מכתבים למערכת" בעיתונות הכתובה המתפרסמים, אם בכלל, לאחר ימים מיום פרסום הכתבה, הם גורם מרתק ומפרה מאד את כותבי הכתבות והמאמרים עליהם מגיבים הטוקביסטים.     הכללה נאה של מידת השפעת הטקבקים היא למשל  של דר' למלשטריך-לטר: "הטוקבקים מרחיבים את קבוצת ההתייחסות של העיתונאי" (גילי דרוב-היישטיין העין השביעית גליון 69  2007 ).
  אכן, תגובה עניינית מקורא מזדמן למאמר/כתבה/פוסט, עשויה מאד להפרות ולשכלל את הכתיבה ותכניה. הערות הקוראים על בהירות, תוכן, תיקון פרטי מידע שגויים (לדעת המגיב כמובן), התייחסות לטיעונים המועלים בכתבה, הוספת מידע וביקורת בונה - כל אלה מפרים מאד ומשכללים את המובע בעיתונות ובמאמרים במסגרות אחרות.
  כאן באה לידי ביטוי אוטנטי ומפרה "חכמת ההמון", כשכל אחד מורשה ויכול להשמיע את צללי "החליל האישי שלו", כך שכולם יוצאים מורווחים:  קודם כל הקוראים נהנים מעוד זויות ראייה; עמם גם כותבי המאמרים/ הכתבות/ הפוסטים וכ'ו - שהערות ענייניות בונות ומשכללות את אופן הכתיבה העתידית שלהם, את אמינות המידע וחיזוק הטיעונים ואף השפעה על ביסוס השקפת עולם עמוקה ומנומקת יותר. כמובן נשכרים מכך גם כותבי הטוקבקים בעצמם, מעצם כתיבתם ועיון בטוקבקים של אחרים באותו עניין. 
   הטוקבקים, מיצגים קודם כל את קול ההמון, אך בהחלט גם את "חכמת ההמון". הם הופכים את המידע והטיעונים של כותבים מיומנים ספורים יחסית, להתרחשות חיה, המונית ותוססת. הלימוד וההפריה ההדדיים בין הכותב לקהל גדולבעל עניין בתוכן הכתבה ובמניעים שגרמו לכתיבתה, הם שם המשחק.
 גם מידע חיוני ומעניין את קהל הקוראים מתעשר מאד, כאשר ניתן למצוא בטוקבקים מידע שלא היה מגיע בהקשר הנכתב באופן אחר, ועשוי להיות חיוני וחשוב לכותב ולחלק מהציבור, שלא היה מתאפשר לו להיות מודע לכך באופנים אחרים. 
   הרווח של בעלי האתרים ברור, ואם נסיר מעט את הציניות, אין כל רע בכך שהם יוצאים מורווחים גם כספית, למרות הבעייתיות המובנית של הצהרות (גילי דרוב-היישטיין העין השביעית גליון 69  2007) כמו של   פדר (עורך Ynet לשעבר), שהטוקבקים מאפשרים לעורך האתר לקבל אינדיקציה על מידת הרלבנטיות של הנושאים, או: "כתבה טובה (...) היא כזאת שיש לה הרבה תגובות" של יעקב ב"נענע, או של שמשון (עורך נענע לשעבר): "הטוקבקים משמשים כיום בור ביוב גועש שלא תורם לכלום, לבד מתחושת ערך עצמי של בעלי אתרים שזו הדרך היחידה עבורם למדוד למי מהם (אתר) יותר גדול". גם לקביעה הצינית שבעצם הטוקבקים משמשים כלי למשוך צופים/ קוראים נוספים לאתר (קרי: תעבורה ורייטינג צפייה שווים כסף) יש מקום, אך כפי שנטען כאן, זה לא מוסרי להיוותר אך ורק בטיעונים מעין אלה. כי קיים בחברה מוסרית קהל שהאתיקה האישית והמוסר החברתי, עדיין, הוא גורם מרכזי בהתנהלות חייו ולא (רק) "השורה התחתונה", קרי: הדבר היחיד המשמעותי הוא כמה אתה שווה בבנק, והשאר נגזר אך ורק מכך.  

   אנונימיות 
    לא נרחק מן האמת אם נקבע שגם אם יש אי נחת מפתיחות מלאה לכל בר בי-רב להביע דעתו ברבים, גם אם אין לו מה לומר, הרי לב הבעיה היא לא הזכות להבעה של כל אחד, אלא עמידה על זכות האנונימיות. כלומר, לא רק זכות טיקובק גורפת לכול - הוספת תגובות על כל הר ותחת כל עץ רענן ברשת-  אלא זכות מוחלטת לעשות זאת תחת פרגוד אטום של אנונימיות ואי גילוי נאות של זהות המגיב. תגובה של אנונימי קשורה בקשר הדוק למהות התגובה ולתוכנה. 
הכלל האתי הפשוט -  לעמוד מול כותב המאמר שאותו ביקר/ הגיב בחריפות כה גדולה, להסתכל לו בעיניים - אינו עומד במבחן, שכן צדקני זכות האנונמיות עומדים על כך שיש למנוע בכל מחיר להעמיד כלל זה במבחן .  
  לב הויכוח על הטוקבקים ונחיצותם אינו נובע איפה, מתרומת הטוקבקיסטים למידע הציבורי, לרלוונטיות שלו  ולנחיצות הצנזורה של עריכה במקרה הצורך, אלא מהתנאי שלשם טיקבוק נאות הולם וצודק, חובה לעשות זאת תוך אנונימיות מוחלטת.
    = האמנם?  
  לאנונימיות תפקיד חשוב בכל הקשור לחופש הביטוי  וזכות הדיבור. במשטרים טוטאליטריים - בהם החוק  הכתוב וזה המקובל כנוהג הוא לצד השולט ובעל השררה, לאנונימיות תפקיד חשוב בשמירת זכויות האזרחים לשאיפה להפוך לחברה צודקת ושיוויונית המשמרת את זכויות כל אזרחיה.  
 לאנונימיות תפקיד מרכזי בהשמעת דעות שאינן בצד הרוב, כי הרי ידועה ומוכרת טוטליטריות חברתית  של "הזרם המרכזי" גם בחברות דמוקרטיות לעילא, שהיא לא פחות מאיימת ודורסנית מדיקטטורה חשוכה.  
  בנוסף, לאנונימיות תפקיד חשוב בחשיפת פשעים, שחיתויות  ומעשים הנוגדים את החוק ו/או פוגעים בזכויות הציבור והפרט. חקירות מטעם רשויות אכיפת החוק ושמירתו, חשיפת מעללים רעים ושחיתויות על ידי גורמים פרטיים וגורמים המסתייעים בעיתונות - זקוקות לאנונימיות, כי ללא זאת לא ניתן להאיר באור השמש המחטא רבות מהעוולות והשחיתויות שבכל חברה באשר היא. חלק חשוב בשמירת זכות האנונימיות (בירנהק: 'אנונימיות גורלית'  NRG דצמבר 2006) הוא בעסקאות שבהן לאנונימיות תפקיד מרכזי במימושן (תרומת זרע, מתן בסתר...).
גם בשמירת ביטחון המדינה ואזרחיה: חשיפת מחתרות ואנשי בלייעל המבקשים להרע בשם אידיאולוגיות הרסניות שמכירות בלגיטימיות של חלק קטן מהחברה, והשאר דינם להיעלם. 
  בדמוקרטיה המערבית הזכות לאנונימיות מוכרת על ידי בית המשפט האמריקאי כערבות לשמירת התיקון הראשון של החוקה האמריקאית במספר הקשרים מרכזיים, המתקשרים לחופש הדיבור ולשמירת זכויות הפרט,  כמו גם, במקרים מסוימים, הגנה על האינטרס הציבורי. בהמשך, פסקי בית הדין האמריקאי עוסקים רבות סביב לגיטימיות האנונימיות בהפצת פוסטרים בציבור כשמחברם הוא אנונימי. גם בקרב הדמוקרטיות המערביות באירופה, הגישה לעולם המקוון בכל הקשור לאנונימיות, אינה שונה מהותית מהגישה 'בעולם האמיתי': והטענה היא שיש לשמר בקפדנות את הזכות לאנונימיות, עם אופציה חוקית, במקרה של פגיעה ממשית ומוכחת באינטרס הציבורי ו/או בזכות פרטיות וכבוד האדם, ועל זרוע החוק להגיע לאחראים על פגיעה זו.  
  הבט נוסף מאלף מובא על ידי דר' מיכאל בירנהק (ר' תודות בסוף המאמר) שמציין  שהאנונימיות נתפסת במקרים רבים כאמצעי חשוב שבלעדיו הביטוי יצונן, (זהו "האפקט המצנן"Chilling Effect  את מהות המידע ופירוטו מחשש מוסר המידע שיפגע באופן כלשהו). ככלל, בתי משפט בארה"ב (וגם הקונגרס) נרתעים מלפגוע בחופש הביטוי גם באופן עקיף, ומנסים ליצור סביבת-ביטוי חופשית רחבה ולכן לא יפגעו בזכות האנונימיות.    

   עד לכאן אין שום ויכוח בשבחי האנונימיות. אך דומה שמי שעוצר כאן , גם אם זה נעשה בלהט על שמירת חופש הדיבור וחופש הפרט תורם תרומה לא מבוטלת לאי מוסריות של החברה שלנו. וכאן נסגור את המעגל בה התחלנו בשבחי הטוקבקים, כביטוי אישי ייחודי הכרחי בחברה פתוחה ואיכותית, דרך מאפייני אדם אתי, ועתה - באי המוסריות החברתית באפשור גורף של הטוקבקים האנונימיים.  

       מחויבות ואחריות מוסרית לחברה 
    כשדברנו בשבחי הטוקבקים ואנונימיות, הפלגנו בשבחים על הערך המוסף שמתרחש בעצם קיומה. אך אם נעשה חשבון פשוט נמצא, שמרבית היתרונות של הטוקבקים שצוינו למעלה, אינם תלויים באנונימיות דווקא, במקרים רבים אפילו ההפך הוא הנכון!  
 כל התרומה של חכמת ההמון לשיח הציבורי באמצעות טוקבקים אינה דורשת כלל אנונימיות. ההפך.
 מאד צורם לקרוא תגובות בהם דברי חכמה מפליגים, כמו גם דברי הבל,  ללא נטילת שמץ אחריות לדברים באמצעות ציון השם ו/או פרטים מזהים את הכותב. ציון זהות המחבר מוסיף הרבה לתשומת הלב  למידע המובא, שכן ציבורית  יש מישהו שעומד אחריהם, ואחראי להם. זהות מוסר המידע מבטיחה שהמידע הנתון חף יותר מכוונות זדון או הדלפה שגויה במכוון, או התפרקות וולגרית או אף אלימה בציבור.    עורך עיתון מקוון, לא יניח לאנונימיות להיות נר לרגליו.  אמרות כמו (גל מור, Ynet  2006) "כפיה על המגיבים להזדהות תסב מכה אנושה לפרטיות ולחופש הביטוי ותפחית דרמטית את מספר המגיבים" כמו גם סיכום הטיעונים האלה בקביעה: "שבירת המראה לא תועיל להם ולא לנו"  מניפולטיביות במידה רבה, ואינה מדויקת, בלשון המעטה. מה היא בדיוק אותה 'המכה האנושה לפרטיות'? איזו מראה בדיוק מציבים בפנינו טרחנים זדוניים קטני הרוח, שאינם קוראים בעצם את הכתבה, או אינם מבינים אותה, וכל מאוויהם לפלוט הבלים, גסויות, זוהמה מילולית ואלימות של 'גיבורים' תחת מסווה האנונימיות, מלבד את עליבותם ואישיותם הלא בשלה ואף מעוותת?  שכן, האנונימיות המדוברת כאן איננה בתחום של שמירת זכות הפרט וחופש הדיבור, אלא רמיסה בוטה של חברה מוסרית בשם בערות עילגת לא מוסרית בעליל, שהפגיעה בחברה ובפרט גדולה בהרבה מכל זכות אנונימיות. 
  פטר סטש'יר, עורך הביטאון CFAC(קואליצית התיקון הראשון (בחוקה האמריקאית) בקליפורניה) כותב רבות ברשת, , ובמאמר ארוך ומנומק מבכה את מכת המגיבים (תרגום חופשי): "תמיד יהיה מישהו ללא מסנן ("פילטר") שחש דחף לספר לך דבר מה (אודות המאמר שכתבת). בכנות, ממש לא אכפת לי מה התועלת באנונימיות של אותו מגיב אנונימי. הוא אפילו לא אנושי עבורי, הוא רק רעש. האנונימי נדחף לכתוב ללא כל התחשבות, ללא זהות, מבלי שיטרח אפילו לקרוא את המאמר כיאות, ולא התקרב בכלל להבינו. הוא ללא יכולת ממשית לשלוט בשלשול ( diarrhea) המוקלד, אם האתר אינו מגביל או מונע ממנו מלפרסם את דבריו..."     

  אך גם בשאיפה אוטופית, להנחיל מודעות אתית למרבית האזרחים, אין אנו שואפים להמיר את כל אזרחי החברה לבעלי מודעות אתית לעילא, כמו ההבט האתי "העולם", המצוין כאן למעלה, כשייך לצדיקים ומלאכים, וגם לא להיבט האתי השלישי-  "המודעות" לעומקו. אנו מצויים בחברה בה חלק גדול ממנה עדיין שרוי בשלב הבערות האתית, כי לא היה עד כה צורך מוחשי להעיר אותם - זאת מתוך הנחה שיש די במסגרות החוקיות וההתנהגויות המקובלות של החברה לשמר חברה מוסרית באופן מספק.   
  במילים אחרות, חברה החפצה חיים, שאינה מאבדת עצמה לדעת, היא חברה בה מובנות מסגרות המשמרות חברה מוסרית, גם אם חלק גדול של אזרחיה לא פועל מתוך אג'נדה לחיים של שמירה והעצמת המוסריות החברתית והאתיקה האישית של אזרחיה.  
  לשם כך יש וראוי לצפות מאזרחים המצויים בעמדות בעלות השפעה, כמו אנשי תקשורת, עורכי עיתונות כתובה ומקוונת, כמו גם אנשי רוח באקדמיה ובשדות החינוך, וודאי בפולטיקה הארצית, שיראו עצמם אחראים במידה מסוימת, כל אחד על פי הבנתו ומעמדו וכישוריו, על עיצוב פרופיל האזרח הממוצע בחברה ממוצעת. יש לצפות שכל אחד ואחד מהם (רצוי כמובן בעצם כל אחד מאזרחי החברה), הוא עם אג'נדה מוסרית או לפחות בעל תפיסת עולם מוסרית, כזו שחורגת מעצמם וטובתם האישית; לא רק מחויבות ל"שורה התחתונה" המשרתת אותם בלבד במידת הבערות האתית כמצוין למעלה, בייחוד על חשבון ופגיעה באחרים.
 לא נצפה מבעלי עמדות בעלות השפעה כאלה בחברה שלנו,  שיהיו במידה האתית של  "עולם"- אלה הצדיקים ומלאכים, אך לפחות ייקחו משם את האג'נדה לחיים- אותה המחויבות האישית המוסרית כלפי החברה.    

 הטיעון שלאף אחד אין זכות מוסרית "לכפות" את דעתו הוא הרסני במידה הגוברת על מה שהוא בא להגן. לא מדובר בכפיה, כי אם במימוש אג'נדה אישית של מוסר, של אישיות מוסרית ומודעת, בשיקול אתי ראוי, אך נחוש דיו כדי לשמר שפיות בחברה מוסרית. כאן אין תקנות, תפריטים, כללים וחוקים כיצד עושים זאת. כאן המקום לביטוי אישי מוסרי לעילא, שאנו מצפים מאזרחים בעלי השפעה והנהגה, כל אחד בתחומו.
 ואם מישהו מגזים, צדקן ללא תקנה, כופה מדי בשם  "ערכים ומוסר"- ישנם מנגנונים של נוהג, ובמידת הצורך של תקנון וחוק, המונעים זאת ושומרים מפני צדקנות וכפיה בשם המוסר.   
 כפי שאנו מבינים מכאן, אין לצערנו אמת מוחלטת ולא מסגרת מוחלטת. אין צדק מוחלט ואין מוסר מוחלט שניתן להכיל על הכל, בכל מצב ובכל דילמה, שאם נדע אותה, נהפוך את החברה שלנו למוסרית לעילא. מוסריות החברה תלויה קודם כל במודעות ותובנה של אזרחיה, לא בהגיון ולא באמצעות חוקים ותקנונים. ומכאן היא תלויה קודם כל במחויבות המוסרית של אזרחיה לפני החברה, גם אם נפתח כאן פתח לא מבוטל לעריצות ולכפיה בשם המוסר.    

      מה ניתן להיעשות 
    אזרחים אלה, בעלי ההשפעה, לא יתנו את פרגוד האנונימיות לאלה במידת הבערות האתית, השרויים רק בטובתם הפרטית על חשבון הזולת. מאחר ולא ניתן להחליט מי בער ומי נאור, פשוט למנוע את פרגוד אנונימיות! שכן בכך הם חוטאים לערכו הסגולי של פרגוד האנונימיות (ר' כאן למעלה "אנונימיות"), ופוגעים בחברה ובמוסריותה.
  עצם מתן לגיטימיות לביטוי העליבות של הטוקבקיסטים תחת פרגוד האנונימיות, אלה המלאים אלימות, שטנה והבלים, הוא אות לחברה לא מוסרית שמאבדת עצמה לדעת.
חברה מוסרית זכאית לצפות שעורך עיתון או מנהל אתר כלשהו של כתבות, מאמרים, פוסטים ותגובות ציבור, לא ייתן לזיהום לא מוסרי להרעיל את הבאר ממנו ניזונה החברה. הוא יגלה אחריות כלפי אלה במידת הבערות, שאינם מסוגלים לגלות אחריות ולמחויבות אישית על תוצאות מעשיהם, ולמנוע זאת מהם, עד שיבשילו לכדי יציאה מהבערות הפרטית שלהם, למודעות חלקית לפחות של חיברות - הצורך ההכרחי בשמירת אמות מידה מוסריות בחברה.    

גלגול עיניים צדקני וצקצוקי לשון על חופש ביטוי ובשבח האנונימיות אסור לו שיבוא על חשבון פגיעה מוסרית.
 עוד יותר חמורים הטיעונים הפוסטמודרניים בעד הסרת כל אחריות אזרחית ואישית למען כאוס חסר פשר. חברה איננה יכולה להתקיים לאורך זמן עם אידיאולוגיות הרסניות שכאלה, ללא כל מחויבות, לקיחת אחריות, שירות אזרחי, שירות החברה, בנייה ונתינה.    

נודה, שלא נעים לראות שיש לכפות אתיקה כה בסיסית באמצעות הצעות חוק, בו יחויבו בעלי האתרים לא להעניק אנונימיות לחסרי חוט שדרה מוסרי. עצוב שאין הם (בעלי האתרים) מבינים זאת בעצמם, ומיישמים אג'נדה לשמור על מסגרות של שפיות ומוסר חברתי.
 חוק במקרה זה לא יועיל הרבה, שכן הראנו למעלה, שאתיקה אישית איננה נמדדת בכמות או מידה רציונאלית, אלא במודעות אישית, תחושת מעין שליחות, מחוייבות אישית שיש למלא ולציית לה. מודעות לא ניתן לכפות באמצעות חוק ועונש בצידו, הופך לכל היותר לאילוף של חסרי בינה ומודעות, שברגע של התרת הרסן הם חוזרים לסורם.   

  יתכבדו בעלי האתרים למיניהם, ויחקו את מערכות העיתונות הכתובה. לא יחסמו איש, אך לא יעניקו את פרגוד האנונימיות בשם זכויות אזרחיות שאינן רלוונטיות לו. אין בררה אלא להפעיל מערכת אישור ועריכה מוקדמת של הטוקבקים בטרם עלייתם לאוויר. הם  יאשרו כל תגובה ותגובה על פי הרלוונטיות, ההקשר לעניין,  סגנון ויכוח ופגיעה שלא לצורך. ואם בתגובה/ מידע כלשהו על ידי אחד הקוראים יש צורך ממשי באנונימיות, יתכבדו ויחתמו "השם שמור במערכת". למרות הבעייתיות המובנית בעריכה וצנזורה שכזאת, הניסיון של העיתונות הכתובה מראה שזה ניתן להיעשות עם כוונה כנה, על ידי מודעות אתית גבוהה לזכות המגיב כמו גם למוסריות הציבור והחברה. כך ישמרו על מחויבות אישית שלהם כבעלי השפעה, הפעם באופן חיובי ולא לשם צבירת עוד כוח והשפעה לטובתם האישית על חשבון מוסריות החברה. גם בשם הרייטינג המקודש, ושמירת קהל משתמשים גדול ככל האפשר, אין צורך, וודאי לא צורך מוסרי, לתת פתחון פה ליצרים ולמרתפי נפש של חסרי זהות אנונימיים,  ששומר נפשו ירחק מהם, שכן אלה מבריחים קהל אחר, שלא מוצא מקום בזוהמה אנושית שכזו.     כך ניתן יהיה באמת ליהנות מיתרונות קול ההמון וחוכמתו, מבלי לפגוע בתשתיות המוסריות של חברה העומדת על דעתה, ולא מאבדת עצמה לדעת.     ויפה שעה אחת קודם.   

==================================================================

מקורות ותודות: המקורות למאמר זה מתבססים על דיונים רבים בנושא המצויים ברשת בישראל ומחוצה לה. לצד/ עם דברים בשם אומרם במאמר יש גם הפניה למקור ברשת.
  תודה לדר' מיכאל בירנהק שטרח להחכימני באופן אישי בעניין האנונימיות, ולדר' מירה פויירשטיין על הערותיה המועילות
.תודה מיוחדת  לגב' עידית אבני שטרחה והוסיפה מידע נוסף, הערות והארות שהעשירו, חידדו והעמיקו את הטיעונים והמסקנות

. מי שחש צורך בלתי נשלט לטקבק אודות המאמר ותכניו - יוכל לכתוב לי כאן. טוקבק לא יהיה כאן מן הסתם J
,אך אם תתקבלנה תגובות משמעותיות, נפתח בכיף דיון ייעודי לשם כך בקבוצת דיון מקוון  של גוגל.
למאמרים והרצאות בנושא שילוב סביבה מקוונת בחינוךראו גם באתר של אברום רותם