שיתוף פעולה ותיאום ציפיות זוגי - לא על הכריות לבדן! 

מכירות את המשפט "ציפיות יש רק על הכריות", בן דודו של המשפט "כגודל הציפיות גודל האכזבות"?

כמה פעמים הרגשתן שציפיתם מבן הזוג למשהו והתאכזבתם? האם אכן עלינו להבין ש"אין אני לי מי לי" וללמוד לסמוך רק על עצמנו? האם להיות "סופרוומן" שלא נעזרת באף אחד, לא מצפה לכלום ולוקחת הכול על כתפיה, נתפס לך כעוצמה וחוזק? או מרגיש לך קצת עצוב ו"בודד שם בצמרת"?

לפני X שנים הכרתם, התאהבתם, בחרתם לחיות יחד, להתחתן (או שלא),  ולהקים משפחה. הצהרתם שתמיד תהיו שם אחד בשביל השני, שזה "אתם כנגד העולם". אז איך הפכתם מ"צוות מנצח" לשני אנשים מאוכזבים, שחשים בעיקר לא מובנים ושלא "רואים אותם" ואת צרכיהם?

כנשים, חונכנו להאמין שיום אחד יגיע "הנסיך על הסוס הלבן" ומאותו רגע נחיה בסיפור אגדות "באושר ועושר". הנסיך שלנו יידע תמיד למה אנו זקוקות ויעניק לנו מענה לכל צרכינו (אפילו לאלה שבכלל לא ידענו שאנו צריכות...) הוא יהיה חתיך, מצחיק, חכם, מפרנס טוב, מאהב נדיר, רגיש ואמפתי, ספונטני, יודע להקשיב, אב למופת, סבלני לקפריזות שלנו, נדיב וכמובן יהרוג את הג'וקים ויסחוב לנו את התיק בזמן סיבוב קניות בקניון...

לאחר ש"המציאות טפחה על פנינו" והבנו שבן זוגנו רחוק מלהיות מושלם, התחלנו רובנו במה שמכונה אצל רבות "סדרת חינוך", בו ניסינו לעדן, לרכך, לתקן, להתאים, למתג, "לעצב בפלסטלינה" או במילים אחרות לשנות את בן זוגנו, על ידי ביקורת, תלונות וטרוניות, נדנוד, "חפירות ארכיאולוגיות" או ציון תמידי של כל מה ש"לא בסדר" בו, או בהתנהגותו. האם זה מפליא אם כך שהתחלנו לחוש אכזבה ומרירות מתגברת מיום ליום?  

אז כיצד ניתן לשפר את המצב ?

קודם כל, התחילי בכך שתצאי מנקודת הנחה שבן זוגך אכן אוהב אותך ורוצה בטובתך (אחרת זה כבר נושא למאמר אחר לגמרי...)

נסי לשנות את זוית ההסתכלות ולהתחיל לשים לב לדברים הטובים הקיימים בבן הזוג, למה שהוא "כן עושה", למקרים בהם הוא מראה רצון טוב או משתדל (גם אם התוצאה בסופו של דבר היא לא בדיוק לשביעות רצונך...). חזקי אותו והביעי הערכה והכרת תודה. הביני שחיוך שלך ומילה טובה יניעו אותו לפעולה, פי אלף יותר מאשר פרצוף חמוץ, ציניות ומרירות...

בן הזוג לא "עושה לך דווקא" אלא לרוב באמת אינו יודע מה עובר לך בראש! אל תצפי שינחש אלא למדי להצהיר על צרכייך ולבקש עזרה ברורה ומוגדרת.

לצורך כך, הביני קודם כל מה את בכלל רוצה! צרי בהירות ומיקוד במקום תלונות כלליות שלא מסייעות במאום ורק יוצרות אנטגוניזם. במקום "אתה לא עוזר לי עם הילדים" שבי עם עצמך וחשבי: איזו סוג עזרה אני רוצה לקבל? מתי אני רוצה לקבלה? או באילו נסיבות? אילו תפקידים אני רוצה לקחת על עצמי ואילו הייתי שמחה להעביר הלאה או לחלוק? האם אני מסוגלת לשחרר שליטה ולתת לבן הזוג לבצע את אותם תפקידים כראות עיניו? או שארגיש צורך "לפקח" ולהעיר הערות והדברים חייבים להתבצע רק באופן שאני רואה לנכון (במידה והתשובה היא "כן" עדיף להשאיר תחומים אלה באחריותך, או להחליט לתת לבן הזוג יד חופשית, תוך הבנה שמוטב "ביצוע לא מושלם", מאשר לעשות הכול לבד...)

הפרידי בין ציפיות ריאליות לציפיות שהינן פנטזיה בלתי מבוססת. סביר להניח שבן הזוג לא יוכל להגיע מהעבודה כל יום ב14:00 בצהריים, כדי לעזור לך עם הילדים. עם זאת, לצפות שיעשה מאמץ אמיתי להגיע פעם או פעמיים בשבוע, בשעה מוקדמת יותר, הינה ציפיה לגיטימית וסבירה.

מינון הוא שם המשחק! היי הוגנת -  אל תצפי מבן הזוג לא ללכת יותר לחדר הכושר, לא להיפגש יותר עם חברים וכו'...  נסי לראות את הדברים גם מזוית הראיה של בן הזוג. היי אמפתית לצרכיו אם את רוצה שיהיה אמפתי לצרכייך. הדרך היחידה שבה תוכלו לשתף פעולה בהצלחה לאורך זמן, הינה כאשר הצרכים של שניכם נלקחים בחשבון ואתם מנסים למצוא להם מענה הולם.

הביני שלא תקבלי מענה לכל הציפיות והיי מוכנה לנהל משא ומתן (חשבי מראש על מה תהיי מוכנה להתפשר בעת הצורך...)

מני את היתרונות – אם את רוצה לרתום את בן הזוג לשיתוף פעולה עימך, נסי להראות לו גם "מה ייצא לו מכך". לדוגמא: "אני מבקשת שתיקח על עצמך את עריכת הקניות בסופר ביום שישי. זה יעזור לי מאוד ויפנה לי זמן ואנרגיה, שאוכל לנתב לבישול ארוחה משפחתית לשבת" (דרך אגב, היתרון לא תמיד חייב להיות ברור ומוחשי כל כך. גם תחושות הערכה והכרת תודה או בת זוג רגועה ואוהבת, הן תגמול הולם לשיתוף פעולה...)

נסי לצפות מראש את החסרונות וההתנגדויות שיתכן ובן הזוג יעלה ולהכין להן מענה הולם. לדוגמא: אני יודעת שיום שישי הוא היום שבו אתה מעדיף לישון עד מאוחר. אולי תוכל לבצע את הקניות בימי חמישי בערב במקום זאת?

זכרי שבן הזוג "אנושי" ולעיתים קרובות השינוי לוקח זמן ומצריך אורך רוח וסבלנות.  זכרי לחזק את בן הזוג ולהראות לו שאת מאמינה בו, ברצונו הטוב וביכולותיו, במקום "להוכיחו" ברגע שהוא "חזר לסורו"... מעידה זמנית לא חייבת להיהפך לקבועה, אך לצורך כך יש "לנשוך שפתיים" ולהשתדל להפוך את הביקורת, להבנה ואמפתיה כלפי הקושי להשתנות...לדוגמא: סיכמנו יחד שתבצע את הקניות בסופר בימי חמישי. אני יודעת שאתה לא רגיל לכך ולכן שכחת. אני בטוחה שבשבוע הבא כבר תזכור. בינתיים איך נפתור את המצב? תהיה מוכן לקום מחר יותר מוקדם ולעשות את הקניות ביום שישי?".

"אל תניחי את כל הביצים בסל אחד".  נסי לראות האם ניתן להיעזר גם באנשים נוספים או בדרכים אחרות ולא לצפות מבן הזוג לענות על כל צרכייך. לדוגמא: קניות בסופר אפשר לעשות גם באינטרנט... 

במידת הצורך היעזרי באיש מקצוע. אימון אישי יכול לסייע לך ליצור בהירות ולהגדיר במדויק יותר מהם צרכייך וכן ללוות אותך בתהליך האישי והזוגי של השגת איזון ושיתוף פעולה זוגי טוב יותר.